יום כיפור נוסף עבר לו ו...
בטלויזיה מתנגנים הקולות של "בנהלל לא בוכים". קשה. קשה מאוד.
מכירה את הנפשות המופיעות שם, ומודה... לא על כולם ידעתי שהם משפחה שכולה.
לא יכולתי שלא להזכר באותו יום ארור...
אמא כבר סיימה להכין את המטעמים לארוחה המפסקת, הקפידה שנאכל ארוחת צהרים מוקדם. השקט המאפיין את היום הזה נפל כבר בשעת צהרים מוקדמת, מכוניות בקושי נסעו, רכבים ציבוריים הפסיקו את תנועתם יחסית מוקדם.
אבא לא הלך לעבודה וסייע ככל יכולתו (הפריע יותר מאשר עזר במשהו), ואנחנו פיפרנו בלתקן כל מה שעשה שאמא לא תכעס עליו.... ערב יום כיפור.
כן, התכוננו לצום. כמו שהיינו מתורגלים כמה שנים טובות למרות גילינו הצעיר.
אחי הגדול היה בתעלה.
לא ידענו אם הוא מגיע או לא. (לא היו טלפונים בכלל, לא בבתים ובטח שלא ניידים)
בשתיים בצהרים משום מקום הוא הגיע. אחרי כשבועיים שלא ראינו אותו, מאובק, מזיע, המדים שלו הריחו מקצה הרחוב ניכר בו שצעד שעה ארוכה, רק כדי להגיע ביום הזה הביתה.
הוא ביקש את עזרתי לכבס את מדיו, לנקות לו את הנשק, לצחצח נעליים...
גם בזאת הייתי מתורגלת כהלכה. זה היה התפקיד שלי כשהיה חוזר הביתה.
אמא לא תפקדה טוב בכל מה שקשור לצבא, מדים, נעליים וכו', ואבא... לא ראה לנכון לעשות משהו בעניין. אני הייתי הבאה בתור, ונכנסתי למשבצת הזו בשמחה.
ערב יום כיפור, כביסה?
אמא היתה בפניקה, איך נכבס ונתלה הכל בחוץ? הרי בבית הכנסת יראו...
כן, היה לנו בית כנסת ממש ליד הבית. היה לה חשוב שהכל יהיה מסודר ומאורגן כאילו אף אחד לא עבד עד הרגע האחרון של לפני יום כיפור.
כשחזר מהתפילה הלך לחברה שלו. זו מביצפר יסודי.
רק בלילה ממש מאוחר, חיכיתי לשמוע את הסיפורים שלו מהצבא, שתיתי אותם בצמא...
הייתי עוד ילדה.
הוא אמר... ודמי קפא.
ביום כיפור? לא יכול להיות!
כן, בגלל זה ביקשתי את עזרתך, לא רציתי להעמיס על אמא! כמעט ולא הגעתי היום.
לא יכולתי לעצום עין. מתישהו נפלתי שדודה וישנתי שינה טרופה. בבוקר קמתי מסטולה מעייפות, אך לא הרשיתי לעצמי לישון עד מאוחר. אחי עוד רגע הולך למלחמה. אני צריכה להיות איתו עד כמה שאפשר.
בבוקר, כהרגלם בקודש, הבנים של המשפחה יוצאים לבית הכנסת, אויר ואווירה של חג בבית ובכלל.
בבית אווירת חג, נעימות בית הכנסת נכנסות מהתריסול, כאילו עם הרוח ומעשירות את האוויר בבית בחגיגיות כזו.
בצהרים, כשהשמש קופחת ונמצאת ברום השמים, מטוס קורע את השמים ואת השלווה.
מה?
מה קורה פה?
למה?
יום כיפור היום...
אחי חזר בריצה מבית הכנסת. עלה על מדים, והשביע אותי לדאוג להורים.
כולם נפרדו ממנו בבית. אני ליוויתי אותו לכביש הראשי, כמה קילומטרים מהבית. שם כבר התחילו לנסוע המכוניות. חיכיתי שיתפוס טרמפ.
לא כל כך ידעתי איך אומרים לו לשמור על עצמו, לחזור הביתה בשלום, את זה למדתי רק הרבה אחרי... בכיתי כל הדרך הביתה.
כשהגעתי, אמא הכריחה אותי לאכול, אחי כבר אכלו קודם. גם אבא.
אמא עם הסיוטים של מלחמת העולם, לא איפשרה לנו לנהוג אחרת.
האפלה. לא מדליקים אורות.
הכל נהיה מחניק.
יום רדף יום, ואין קול ואין מידע.
ברדיו ובמה שהיה אז טלויזיה, צינזרו יותר מאשר סיפרו.
איפה הוא עכשיו?
מה קורה שם?
אמא התמוטטה ושכבה במיטה כמו מת חי. אני נהייתי האמא של המשפחה.
הכנתי אוכל (ניסיתי לפחות), תפקדתי בכל מה שאמא בדרך כלל היתה עושה.
בלגן.
יום אחד, במהלך סוכות,
אחרי שלא שמענו כלום בחדשות, ורק שמועות זדוניות הסתובבו ואמרו שהמצרים חצו את התעלה, שהפתיעו את כוחותינו, שיש כוחות מכותרים, ש... אימאל'ה...יצאתי עם הכלבלב שהיה לי אז לסיבוב... לידי עצר ג'יפ צבאי, מתוכו שירבב סרן חמוד את ראשו, זוית עיני מצליחה לתפוס את הסמל של חיל רפואה, והוא שואל: את יודעת איפה גרה משפחת...
כן. מה קרה? תגיד מה קרה? למה אתה מחפש אותם? אותנו.........................
עולמי חשך, הכלב הרגיש במצוקה שלי קפץ עלי אבל נבח על הקצין, הוא הבין שאני כנראה שייכת למשפחה, ואמר: יש לי ד"ש ממנו, אני רופא אז הרשו לי לצאת לקחת מה שצריך מהעורף, והוא ביקש למסור ד"ש...
שנאתי את המלחמה ההיא. שנאתי גם את כל המלחמות שבאו אחריה.
ברך את עמך בשלום... קראנו היום בתפילה. אמן.
הוספת תגובה על "ברך את עמך בשלום. "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה