בתוך אי-שפיות של רגע (וירטואלי...), חשבתי שאת לא מן הזמן ההוא. ואז בפכחון של רגע אחר (ויראלי...), רגע אי השפיות ההוא, לחלוטין דהה.

המדיה הזאת מפשיטה עירום ועריה, מותירה אך מעט מרחב מחשבה (שלפעמים גם יוצרת אשליה), ולא של מה שיש כעת – א-ה-ב-ה.

זאת קיימת ונוכחת, גם בהיעדרך, בנפקדותך.

כה בנאלי הוא לפרקה לגורמיה, או להאלילה על מרכיביה, במקום פשוט..., להתמסר לה. להתערסל בה.

אז,

בואי, לא תת-קולית ולא על-קולית. בואי, במהירות האור!!!

אחבקך ואנשקך, ואומר לך:

"...אך, כמה שטוב שאת כאן,

כמה שטוב שאת כבר כאן,

כמה שזה טוב, טוב!"

כי,

כמה שלא אנסה לזכור זאת מילה במילה, ברגע המסויים לכשתבואי, נחוש שנינו בתחושה הממשית כול-כך של..., הבייתה.