אני כותבת אליכם היום, ערב עזיבתי, כי זה הזמן להגיד לכם את כל מה שלא אמרתי לכם בשלוש השנים האחרונות. למה? כדי שתקשיבו לי עכשיו אתם, ושאוכל לזעוק את זעקתי בקול - קול השכנה מלמטה. זו ששומעת ולא נשמעת, זו שלא ברור לה מדוע רצה הטבע, על מהנדסיו ואדריכליו, להשמיע קולות של בית מלמעלה כלפי מטה ולא להפך. ועוד אילו קולות של בית היו לכם! לא סתם בית. תזמורת. כלי נשיפה, הקשה ומיתר. תזמורת של צעדים על רצפה - שהיא התקרה שלי! אבא, אמא, שלושה ילדים וכלב, סבים וסבתות (משני הצדדים!) ושפע של חברים ומכרים. ואני הכרתי את כולם. שמעתי את כולם. יודעת מתי יש לכל אחד יום הולדת. יודעת מתי חג. יודעת מתי אתה חוזר מהעבודה. מתי את כועסת. יודעת מתי אתם עושים "הופעות". יודעת מתי הכלב נובח. יודעת מתי ההגדולה מכינה שיעורים, הקטנה בוכה. יודעת מתי אתם מתעייפים מלהיות כל כך ביחד (סליחה, טעות. אתם לא מתעייפים מלהיות ביחד. זו בטח אני המתעייפת). יודעת מתי אתם הולכים לישון.

יודעת מתי אתם אוהבים.

שומעת הכל, וכבר לא יכולה לשאת את הרעש הזה יותר! כי הרעש הזה קודח לי חור בבטן, בדיוק במקום שבו הבדידות שלי מנסה קצת לנוח.

אז עכשיו אני עומדת לעבור דירה. לא בגללכם, בגללה. אני הולכת לגור בקומה העליונה ולהיות השכנה מלמעלה. עכשיו אני אהיה זו שמשמיעה את הקול, ואלה שלמטה יקשיבו, בעל כורחם, לקולי. קול השקט. הם יקשיבו לצעדיי העמומים ברחבי הבית, לדלתות הנפתחות ולאלה הנסגרות, לרחשי בצל מטוגן ותקתוק שעון ומקשים. למוסיקה של חיי. מוסיקה של כלי אחד. עכשיו אני הולכת לתת לחור שבבטן שלי להתאחות כדי לאפשר לבדידות שלי להשלים קצת שעות שינה. תבינו, כשהיא ערה זה מאוד כואב.

השכנה מלמטה.

כל כך מוכר. כשהגעתי לארה"ב נדהמתי שהבתים להשכרה עשויים מעץ. כל לילה הייתי שומע את הטלויזיה של השכנה. עד 2 בלילה היא היתה רואה מערבונים. היה גם ברור את מי היא מארחת בביתה (היה לה בעיקר צחוק כזה שמתחיל בתחילת הביקור ונגמר בסוף הביקור). אחרי שנתיים עברנו לבית אחר שם. ושוב, הכרנו את השכנים מאד אינטימית. ב5 בבוקר האשה היתה מתחילה לעבוד על נקיון הבית. גם כשעברתי לאנגליה המצב לא השתנה. קודוס לשכן מלמעלה שמסוגל לזיין כל יום בין 12 ל2 בלילה! כל החדר זז כאילו אתה נמצא בתוך תוף ענק. נשארו לי טראומות איומות, גם כיום מאד קשה לי להשכיר או לקנות דירה בגלל זה. בדיוק אם העבודה כוללת הרבה ריכוז, זה הופך לפחד אובססיבי, כי אתה עייף כל היום, שבור, ואי אפשר להתרכז. (אחזור כשיתחדשו לי הכוכבים).

צטט: פשוטחני 2011-10-25 11:48:03

אז עכשיו אני עומדת לעבור דירה. לא בגללכם, בגללה. אני הולכת לגור בקומה העליונה ולהיות השכנה מלמעלה. עכשיו אני אהיה זו שמשמיעה את הקול, ואלה שלמטה יקשיבו, בעל כורחם, לקולי. קול השקט. הם יקשיבו לצעדיי העמומים ברחבי הבית, לדלתות הנפתחות ולאלה הנסגרות, לרחשי בצל מטוגן ותקתוק שעון ומקשים. למוסיקה של חיי. מוסיקה של כלי אחד.

 

למרות הכל ניתן לומר שזו בהחלט התקדמות ועליית מדרגה אז שיהיה בהצלחה ושתצליחי למצוא גם את הרעש שתרצי ליצור ..

ואולי תלמדי איך להרעיש?

לאט לאט תלמדי

אני חושבת שאפשר

זה יעשה לך טוב כך להרעיש לפעמים

כי נדמה לי שזה קול השקט שלך שאינך יכולה לסבול יותר

הרבה יותר מאשר את קול הרעש שלהם....

אתמול בשלוש בלילה - השכן מלמעלה החליט שזה הרגע לדפוק מסמרים על הקיר. בעוד חודש אני עוברת לגור בפנטהאוס. איזה תיזמון נחמד.

כתבת יפה.

לשמחתי אני גרה בקומה האחרונה ( קומה שלישית בניין של כניסות פרטיות, 7 מדרגות ) לשאלתי את השכנה

האם היא שומעת רעש מהבית שלי?

ענתה לי: רק כשאת רוקדת.

טוב שתסבול אני לא מפסיקה לרקוד.

חחחחח.

אמא אחת מתדרכת את בתה ערב חתונתה... ותשמרי על הכבוד שלך בתי. לעולם אל תתהפכי.
וכך עוברות שנים ונכדים אין. האמא מודאגת, לוחצת על הבת שבתורה שואלת את הבעל.
והבעל אומר... מה? ילדים? ...תתהפכי.