הדיון הזה בגוונים משתנים, מככב במדעי הרוח, בעיקר בתחום פילוסופיית המוסר, ותת תחום שלה הוא הפסיכולוגיה מאז המאה השבע עשרה.
קראתי את מרבית התגובות בעיון, ונדמה לי שיש כאן בילבול בין שני מרכיבים –
ישנה "התכונה"
ישנו "הביטוי החיצוני" של אותה תכונה.
על מנת להמחיש –
מים כלואים לעולם יקבלו את צורת הכלי הכולא אותם,
האם כתוצאה מן הכלי ישתנו תכונותיהם?
כך הוא "הביטוי החיצוני", הוא מעין כלי חברתי הכולא בתוכו תכונות, ומעצב בהן צורותhu של ביטוי,
אך אינו מסוגל לשנות בהם מרכיבים.
בשנות השישים ביקש פסיכולוג להוכיח שכל בני האדם חיים במה שאני מכנה "כלי חברתי",
ומרגע שניטלים מהם הכלים , הם כולם מתנהגים זהים
הוא שכר אוניה, ובנה אותה כך שכולם ישנו על הסיפון, אין שום אפשרות להסתיר, שירותים היו תבליט משטח ברזל מדופן האוניה, וחור במרכזו,
הוא כינס לשם מכל קצוות העולם נציג – שחור-לבן, כומר, כומר, נשים גברים צעירים זקנים וכו'.
ביום הראשון לשיט, התאפקו אנשים וכל אחד התנהל בצורת הכלים שאל תוכם הוא נולד,
ביום השני משקמה מישהי שלא יכולה הייתה להתאפק, עשתה צרכיה לעין כל, השתרך אחריה תור, ומרגע זה ועד סוף המסע, נשחקו הסימנים החיצוניים המבדילים בין התרבויות.
דוגמת החיות המאולפות איננה רלוונטית, מדובר כאן בביטוי חיצוני שעוצב בהכאבה.
לסיכום –
תכונות מולדות כן הן כשמן – אינן משתנות,
הביטוי החיצוני שלהן משתנה בהתאם למקום ולזמן.
/null/text_64k_1#