חווה אלברשטיין שרה את שירה של רחל שפירא אדבר איתך,

כשאתה חיוור מצער
מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך
וללכת בין צלליך
להיות איתך

לא אשאל אותך מדוע
לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת
באותות חיבה וחסד
אדבר איתך.

מילים עדינות ורגישות.

מישהו עוד כותב כך ?

מה דעתכם -מה אתם עושים כשמישהו מתחפר?

עוטפת אותו/ה בחיבוק חזק שמראה שאני שם בשבילו/ה.

אחד השירים היותר יפים שיש..

אני מתחפרת בשתיקתי

לא בגלל שאני רוצה לשתוק

אלא בגלל שאני לא יודעת מאיפה להתחיל

(או איך להתחיל) לדבר

ומאוד עוזר לי כשמתייחסים לשתיקה שלי

השתיקה שלי לא מחכה לחיבוק

אלא לדיבור

ההתחפרות בשתיקה מהווה בעצם סוג של התמודדות מול משבר ו/או מצוקה.
אני מוצאת שההתחפרות בשתיקה, כשהיא הופכת לעניין שבשגרה, מהווה אבן נגף ביחסים.

יש בה משום בריחה, הסתרה, ומכשול רציני בהתמודדות מול המשבר.

השתיקה בעיני היא דרך כואבת ומתישה, ואף חסרת רחמים לא רק כלפי האדם השותק,

אלא בעיקר כלפי האדם שנמצא לצידו, שמן הסתם מתוסכל מאוזלת היד, שכן אין לו היכולת

או האפשרות לגעת בכאבו של האחר.

דווקא הנגיעה בכאב, היא זו שמאפשרת למצוא את הקול...
אדרבא, על פי מילות השיר, ראוי  לו לאדם שיהיה לו בשעת משבר, אדם אחר לצידו,

שיתן לו כתף ומרגוע לנפש הדואבת, אם כי חושבת, שרק בדיעבד יתאפשר לו להעריך

את רגעי החסד, ההבנה והחשיבות בשיתוף.

והשיר - על אף מילות השיר הקסומות יש בו גם הבעת תסכול מהשתיקה הרועמת.

האמת שלא יצא לי לחוות את זה בזוגיות, אלא דווקא עם הבת הקטנה שלי.

כשמשהו קורה- מעציב או מרגיז אותה היא תמיד אומרת לי "לא רוצה לדבר על זה עכשיו".

אני אני נותנת לה את הזמן להתבשל עם זה וכשהיא נרגעת היא מספרת ומשתפת.

זו הדרך שלה- קודם לעבד את זה בפנים ואז להוציא.

מכבדת את הדרך הזו, לא רוצה לנג'ס. נראה לי דרך טובה להתמודד עם זה גם בזוגיות. "לזרום" עם התחושה של בן הזוג השותק. לתת תחושה שאני שם כשירצה לשתף.

כמובן ש"שתיקה רועמת" או ברוגז זה כבר סוג של אלימות- passive-agressive.

אבל כמו בכל דבר חשובים הניואנסים והמינונים.

פרויד כתב פעם (אני מצטטת מהזיכרון, אז אולי לא בדיוק כלשונו):

"האומללות ההיסטרית הפנימית - כשהיא מתועלת לשיחה,

משתנה להיות רק חוסר אושר מקובל בהווייה האנושית".

צטט: ורד (וזהו...) 2011-11-05 13:07:23

אני מתחפרת בשתיקתי

לא בגלל שאני רוצה לשתוק

אלא בגלל שאני לא יודעת מאיפה להתחיל

(או איך להתחיל) לדבר

ומאוד עוזר לי כשמתייחסים לשתיקה שלי

השתיקה שלי לא מחכה לחיבוק

אלא לדיבור

  אז תבקשי- כה פשוט

צטט: Mאשה 2011-11-05 13:40:19

פרויד כתב פעם (אני מצטטת מהזיכרון, אז אולי לא בדיוק כלשונו):

"האומללות ההיסטרית הפנימית - כשהיא מתועלת לשיחה,

משתנה להיות רק חוסר אושר מקובל בהווייה האנושית".

 

 

השאלה איך הופכים הסטריה לאי שביעות רצון רגילה...

צטט: נחרצה 2011-11-05 13:13:09

ההתחפרות בשתיקה מהווה בעצם סוג של התמודדות מול משבר ו/או מצוקה.
אני מוצאת שההתחפרות בשתיקה, כשהיא הופכת לעניין שבשגרה, מהווה אבן נגף ביחסים.

יש בה משום בריחה, הסתרה, ומכשול רציני בהתמודדות מול המשבר.

השתיקה בעיני היא דרך כואבת ומתישה, ואף חסרת רחמים לא רק כלפי האדם השותק,

אלא בעיקר כלפי האדם שנמצא לצידו, שמן הסתם מתוסכל מאוזלת היד, שכן אין לו היכולת

או האפשרות לגעת בכאבו של האחר.

דווקא הנגיעה בכאב, היא זו שמאפשרת למצוא את הקול...
אדרבא, על פי מילות השיר, ראוי  לו לאדם שיהיה לו בשעת משבר, אדם אחר לצידו,

שיתן לו כתף ומרגוע לנפש הדואבת, אם כי חושבת, שרק בדיעבד יתאפשר לו להעריך

את רגעי החסד, ההבנה והחשיבות בשיתוף.

והשיר - על אף מילות השיר הקסומות יש בו גם הבעת תסכול מהשתיקה הרועמת.

 

 

 

טוב אני חושב שבעיתות משבר כאלו טוב יעשה מי שקשה לו אם ימצא אוזן קשבת וויחפור לו ולא יתחפר

 

צטט: אביגדור 100 2011-11-05 13:59:09

צטט: ורד (וזהו...) 2011-11-05 13:07:23

אני מתחפרת בשתיקתי

לא בגלל שאני רוצה לשתוק

אלא בגלל שאני לא יודעת מאיפה להתחיל

(או איך להתחיל) לדבר

ומאוד עוזר לי כשמתייחסים לשתיקה שלי

השתיקה שלי לא מחכה לחיבוק

אלא לדיבור

  אז תבקשי- כה פשוט

כה פשוט?

לפעמים צריך לעבור דרך ארוכה מאוד

כדי שזה יהיה כה פשוט

צטט: יעלYael 2011-11-05 12:19:29

איזה שיר מקסים.. איזה מילים :)

השיר אכן מקסים

בעיקר כשאני אחרי שומע את השיר של אבי פרץ "קשה לי"..

שיר עם ניגודים פנימיים קשים\

מצד אחד קשה לו

ומאידך המנגינה שמחה

צטט: אופטימית זהירה 2011-11-05 13:30:42

האמת שלא יצא לי לחוות את זה בזוגיות, אלא דווקא עם הבת הקטנה שלי.

כשמשהו קורה- מעציב או מרגיז אותה היא תמיד אומרת לי "לא רוצה לדבר על זה עכשיו".

אני אני נותנת לה את הזמן להתבשל עם זה וכשהיא נרגעת היא מספרת ומשתפת.

זו הדרך שלה- קודם לעבד את זה בפנים ואז להוציא.

מכבדת את הדרך הזו, לא רוצה לנג'ס. נראה לי דרך טובה להתמודד עם זה גם בזוגיות. "לזרום" עם התחושה של בן הזוג השותק. לתת תחושה שאני שם כשירצה לשתף.

כמובן ש"שתיקה רועמת" או ברוגז זה כבר סוג של אלימות- passive-agressive.

אבל כמו בכל דבר חשובים הניואנסים והמינונים.

לגבי ילדים-

קשה להם יותר להמשיג או לבטא כאב.

לעניין האלימות זהה נכון אולם אני לא חושב שבהקשר הנוכחי.

לא כל שתיקה הוא אלימה, לעיתים זה בא מקושי או כאב