“לך נתתי את בשרי” ענה לה בודהידהרמה, שתשובתה נשמעה לו כנה יותר ולה העניק את הגוף של תורתו ולא רק את המעטפת. דופו-קו ויתר על השיפוטיות של המחשבה, סוג’י הוסיפה את קסם הארעיות של כל מה שקורה כאן ועכשיו, אך בכל זאת משהו עדיין היה חסר בתשובה. אחרי סוג’י קם דוי-קו הנזיר וכך אמר: “לדעתי, הגוף ריק הוא, וכך גם הרגשות, המחשבות ואפילו התודעה. לכן גם לא קיימת ‘הארה’ אותה אפשר לתפוס או לומר עליה שהיא בת־השגה.” “לך נתתי את עצמותיי”, אמר בודהידהרמה שאהב את התשובה. עצמות הן השלד עליו בנוי הבשר. הוא העריך את ההבנה של דוי-קו, שבנוסף לחד־פעמיות של סוג’י, הוא גם מתהלך בעולם כאורח שלא מחזיק בדבר ולא חש בצורך להדביק לעצמו דבר. אחרון קם הוי-קו. הוא קרב אל מורו ובעיניים בורקות מדמעות השתחווה בקידה עמוקה שאומרת “תודה רבה” וחזר למקומו. “לך,” אמר לו בודהידהרמה, “נתתי את לשד עצמותיי.” לו היה בודהידהרמה שייך לאחד המסדרים הפילוסופיים של הבודהיזם, ודאי היה מרוצה יותר מהתשובות של דופו-קו, סוג’י או דוי-קו, שכולן נכונות ומראות על הבנות עמוקות ונכונות. אבל עבור בודהידהרמה, התשובות שלהם לא היו תשובות זן אלא הסברים שבאו מהראש. הוי-קו היה היחיד שלא הסביר שום דבר מנקודת מבט מרוחקת, אלא היה בתוך הדברים. המורה שלו הולך למות והוא ניגש לקוד לו בתודה. “כאן ועכשיו” זה לא משהו שמספיק לדבר עליו. מעבר למילים, מעבר לצורך להצטיין במבחנים, הוי-קו נפרד ממורו האהוב שהעניק לו את חייו הרוחניים, והדבר היחידי שהיה לו להציע זה פשוט להיות אמיתי. הוי-קו, שנקרא בעבר שנג-קואן הוא זה שירש את בודהידהרמה ולאחר שקיבל את הגלימה והקערה, הפך להיות הזן מאסטר הסיני הראשון. ההורים שלי נולדו וגדלו בירושלים. אבא שלי ממשפחה אמידה יחסית, אמא ממשפחה ענייה מאוד, אבל שניהם למדו בירושלים להסתדר עם מה שיש. לא היה הרבה אז: שירותים משותפים בחצר, עם המים של הכביסה שטפו את הרצפה ומעט הסבון שהיה במים העניק תחושה של ניקיון. בשנות המלחמה גם לא היה אוכל וכולם קיבלו תלושים לשמן, לקמח ולאבקת ביצים. נגד כינים הם מרחו על הראש שמן עם חומץ ונפט. מי שהיה בתקופת המצור למד גם לעשן את הסיגריות ממש עד הסוף. הגישה הרווחת הייתה שמה שיש צריך להספיק. אם עתיד העולם היה מופקד בידי ירושלמים, היינו לומדים כיצד למחזר ביעילות רבה את “מה שיש”. אבל המציאות היא אחרת. את הקדמה בעידן הפוסט ירושלמי מכתיבים אנשים המתמקדים ב“מה שאין”. נכון, אנו חייבים רבות גם לאנשים שפיתחו את החשיבה בה העיקר הוא “מה שאין”, בזכותם הגענו אל הנוחות הטכנולוגית שיש לנו היום, אך יש לכך גם תופעות לוואי שליליות עליהן הייתי רוצה להצביע. אנשים מחפשים בבני זוגם תכונות שאין במקום לאהוב את “מה שיש”. אנשים מתבוננים במראה ומתמקדים בשלילי במקום לראות את היופי שיש. אנשים מתקשים להירדם בלילות מרוב מחשבות על “מה שאין”. מדינות רוצות לכבוש חבלי ארץ נוספים והעולם כולו רוצה לכבוש את החלל. הורים אומרים שהם רוצים עתיד טוב יותר לילדיהם, אבל מרוב לחץ שלא יהיה להם מספיק הם שוכחים לברר איתם מה הם באמת מרגישים. כולם חייבים להשיג תואר ומקצוע, בית וחתונה ופנסיה ומבלי לשים לב, ההורים מחנכים ש”מה שיש” אף פעם לא מספיק. חכם סיני אמר: “כדי להבין מה נחוץ לגינה, הגנן הטוב צריך מדי פעם לשבת ולנוח בה.” כמו סוס שרודף אחרי גזר הקשור בקצה מקל לאפו, כך הנודדים הרוחניים בחיפושם אחר האושר מקווים להגיע יום אחד ל”הארה”. לטיבטים יש אפילו אגדה על העיר האבודה "שאנגרילה", העיר המוזהבת בה אין עצב, אין כעס, אף אחד לא מזדקן ומזג האוויר נעים כל השנה. “מה שאין” אינו קיים. בדיוק כמו שאין מים יבשים, אין שמש קרה ואין ירח מרובע. חכמי הזן אומרים שאין שום דבר אחר בעולם מלבד “מה שיש”. המציאות היא האמת ו”הארה” זה להתעורר מהחלומות על “מה שאין” כדי לחיות נכון יותר היכן שאתם נמצאים עכשיו. זו גם הדרך הירושלמית העתיקה - לגלות שכל יום יכול להיות יום מופלא. 59 58 20

קודם כל אני מברכת אותך צ'ה על הרעיונות המדהימים שיש לך לדיונים.

אני בחרתי בעמוד 37

ועל מה שיצא אני לא צריכה להוסיף אף מילה:

להיות חריג

באופן טבעי להיות חריג זו לא שמחה גדולה.
מי רוצה להיות חריג?
בגוף, גידול חריג נחשב סוג של מחלה.
אבל כשלומדים טאו, כשלומדים זן,
אתה מתחיל להשתנות,
וככל שאתה מתקדם בדרך, אתה מתחיל לצאת מהשורה.
להיות חריג בכל קהילה זה קשה.
אבל מבחינה רוחנית זה גם קשה וגם עצוב,
כי כשאתה יותר “ער”,
אתה רואה כמה סבל יש בכל פינה.
רואה איך האנשים מתעקשים כשלא צריך להתעקש,
מתווכחים כשלא צריך להתווכח,
נעלבים כשלא חייבים להיעלב.
אנשים מדכאים את הניצוץ של הילדים במוסדות כליאה ממשלתיים,
נותנים זה לזה עצות שרק מוסיפות לחץ וחרדות.
מתייחסים בעוינות הכי הגדולה,
כלפי אלה הקרובים אליהם ביותר.
אתה הולך ברחוב ורואה את הפחד בעיניים, את התסכול,
את העצב והבדידות.
ואתה יודע שאין לך דרך להעיר אותם,
אלא אם כן הם ירצו זאת בעצמם.
הם רק אומרים שהם לא רוצים לסבול,
בפועל, לא מחמיצים אף הזדמנות.
ההתמכרות לסבל היא המחלה,
וקשה לאנשים מכורים להכיר בעובדה.
תהליך הגמילה מהסבל אינו קל.
יש להלחם נגד כל ההרגלים הישנים,
צריך להתנתק מהדוגמה שאימצנו מבית ההורים
ולשנות עוד בחיינו את התסריט לחדש.
העצלות מקיפה עצמה במחשבות,
בעוד המעשיות היא הזרימה עצמה.
עשייה היא אושר, היא יצירה מתמדת,
אבל המכורים לסבל יהנהנו בראשם
וילכו להתלונן על הדבר הבא.
כך זה בכל בית?
בכל פינה בעולם?
כל כך קשה לשמור על אווירה טובה?
רוחניות אמיתית אינה קריסטלים ואסטרולוגיה,
קריאה באאורה ובקלפים שבוחרים מתוך חבילה.
הרוחניות שלנו, זו של הזן, של הטאו,
היא כולה סביב ההתמכרות לסבל
וקשיי הגמילה.
ואם להיות חריג
זה להיות יותר מאושר,
אז תנו לי להיות חריג בכל ימות השנה.

כל כך פשוט לקרוא ולהבין. וכל כך לא פשוט להסתכל סביב, ולראות שכל כך לא פשוט לחיות חיים.... פשוטים. עכשיו אני צריך לחשוב על המשפט שכתבתי

פתחתי בעמוד 40 המדבר על העבודה הרוחנית , השקט הפנימי והעורב-האגו שמסתובב ללא הרף בראשנו. תמיד זו תזכורת טובה להמשיך ולחפש ולבקש את השקט הפנימי שלי. כשהוא מגיע, תחושת החופש והארעיות וכוח החיים מתחדים בי. שמחתי גם על החיזוק בעניין המדיטציה, שאני משתדלת לעשות כמעט כל יום, אבל נחמד שמקבלים תזכורת וחיזוק גם לרגעים המתסכלים שבדרך. אוהבת את הפוסטים שלך, שנשלחים ממך תמיד באהבה גדולה. תודה

איזה יופי של רעיון.

אני בחרתי את עמ' 22

‫“בעיצומו של הקרב, אף לא שערה אחת זזה ממקומה”‬

 

 

קטע מעניין עם חומר למחשבה...

מיוחד מה שהבאת...

אני בחרתי ב17 - שיצא "פרעושים" -

”קוראים לי עדי ואני כמעט בת 13 ורציתי להגיד לך שאתה כותב נהדר ומה שאתה

כותב הוא נהדר וזאת הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לקרוא את הטור שלך. אמא

שלי עושה מלאאאא מדיטציות ביום והיא ממש נרגעת, אבל אני אף פעם לא הצלחתי

כי זה פשוט יותר מדי זמן ללא תזוזה )אני היפר אקטיבית ביותר...( והשאלה שלי היא

האם אתה חושב שזה תלוי בגיל או שזה קורה להרבה אנשים?“

עדי יקרה,

תודה רבה לך על השאלה. שמחתי לשמוע שאת קוראת מאמרים רוחניים, שמחתי

לשמוע על אמא שלך שעושה מדיטציות ונרגעת, וגם מאוד שמחתי לשמוע שאת

מנסה לשבת, אבל בגלל שאת היפר אקטיבית, אז קשה לך להישאר יותר מדי זמן

בלי לזוז.

אז קודם כל שמחתי ואחר־כך גם הייתי מוקסם מהשאלה לגבי חוסר היכולת לשבת

בשקט – האם זה תלוי בגיל או שזה קורה להרבה אנשים? שאלה ממש מצוינת

שמאוד קשה לענות עליה, כי מצד אחד אולי את מנסה לעשות מדיטציה של מבוגרים

שלא מתאימה לגיל הנעורים, ומצד שני, זה באמת גם קורה להרבה מבוגרים.

אספר לך סיפור שיעזור לי להסביר ואולי גם לך להבין את החידה שקשורה לכל

הנושא הזה שקוראים לו מדיטציה ואחר־כך בסוף, אספר לך איזו מדיטציה כדאי

לעשות בגיל שלך.

הסיפור שאני רוצה לספר קרה בהודו לפני הרבה שנים, ויום אחד, נערה אחת בדיוק

כמוך שאלה את המורה למדיטציה שיסביר לה, כי היא רצתה להבין מדוע חשוב כל

כך לשבת ולעשות מדיטציה.

המורה שקראו לו בודהה לא ענה לה מיד, אבל הוא הצביע על כלב אחד שעמד די

רחוק ואמר לה:

”את רואה את הכלב הזה?“

”כן,“ ענתה הנערה.

”אני מסתכל עליו כבר כמה זמן וגיליתי שהוא לא כל כך רגוע. הוא אף פעם לא נשאר

במקום אחד יותר מכמה דקות. בחול חם לו, כשהוא על השביל מפריעים לו, מתחת

לשיח דוקר לו, במערה מחניק לו, וכל הזמן הוא עובר ממקום למקום, מפינה אחת

לפינה אחרת וכל דבר קטן מפריע לו. אבל את יודעת מהי הבעיה האמיתית שיש לו?“

”לא,“ היא אמרה, ”מהי הבעיה האמיתית שלו?“

”לכלב הזה יש פרעושים. גם לאנשים יש פרעושים אשר גורמים להם להיות חסרי

שקט. מדיטציה היא הדרך להשתחרר מהפרעושים הפנימיים.“

 

כמו הכלב בסיפור שאף פעם לא טוב לו, יש גם הרבה אנשים שכל הזמן מתלוננים.

כאן מעצבנים אותם, שם מפריעים להם, כאן דוקר מדי ושם מלחיץ. יש להם טענות

בלתי-פוסקות על העבודה, על המשפחה, על השכנים, על החברים, אבל הבעיה

האמיתית של האנשים האלה היא שיש להם פרעושים פנימיים.“

שמעת פעם על אנשים שאומרים על עצמם שאם יהיו בחופשה במקום רגוע מדי, אז

אחרי יומיים הם יתחילו לטפס על הקירות? אלה אנשים שפשוט לא מצליחים לנוח כי

יש להם יותר מדי פרעושים. עיקר העבודה שלי זה להיות ”מדביר פרעושים“. אנשים

באים אלי ואני נותן להם תרופה ומדריך אותם כיצד יוכלו להיפטר מכל הפרעושים

והפשפשים הפנימיים שלהם. מדיטציה היא לדעתי אחת התרופות הכי טובות, ואני

אגלה לך את הסוד - הפרעושים האלה, הדרך הכי טובה להיפטר מהם היא להתעלם

מהם, כי אם מפסיקים להתגרד - הם מתכווצים ומתים.

כלב שאין לו פרעושים, יכול לנוח מתי שהוא רוצה ויכול ללכת לאן שהוא רוצה,

והוא לא מתלונן על כל העולם ונעים לו איפה שהוא נמצא. זהו החופש אותו כולם

מחפשים. בניגוד אליו, כלב עם פרעושים יהיה מלא תלונות, ביקורתי ותמיד יאשים

דברים חיצוניים במקום להבין שחוסר המנוחה הוא בעיקר שלו. מלבד כלבים מבוגרים

יש גם גורי כלבים שכל היום משחקים וקופצים. הכי כיף זה להיות גור כלבים שאין

לו פרעושים. באופן טבעי גורים הם היפר-אקטיביים וזה בסדר גמור. לכן בתור גור, זה

מאוד נורמאלי שהיה לך קשה לשבת יותר מדי זמן ללא תזוזה ואל תראי זאת כבעיה.

בקרוב תהיי בת 13 וזה אומר שאת בתחילת התהליך של להפוך מילדה לנערה. העצה

שלי אלייך לקראת המשימה הגדולה של החיים היא לא להיכנע לפרעושים, לא שלך

ולא של אחרים, כי מי שנכנע מתמלא בפחד, דאגות וחרדות וכל הזמן יהיה מוטרד מה

יגידו עליו אחרים. השאלה הגדולה היא מי ינצח - אַ ת או הפרעושים?  

יש אפשרות להתקדם בחיים בצורה מאושרת. תנסי לא לאבד את האושר כי קורה

הרבה שאנשים מאבדים את האושר שלהם ולא שמים לב לזה אלא רק אחרי הרבה

שנים. אחר־כך, כשהם נזכרים שהם איבדו אותו, הם יוצאים לחפש אותו, אבל לא

תמיד מוצאים ובסוף יוצא שהם רק קונים משהו חדש שעולה הרבה כסף.

המדיטציה המיוחדת לגיל שלך יכולה לעזור לך לשמור על האושר, היא יומיומית, לא

חשוב באיזו שעה יושבים, והיא לוקחת רק חמש דקות:

לשבת בגב ישר (כמו אמא) לעצום את העיניים. להרפות את הכתפיים. לנשום עשר

נשימות רכות ועגולות, להרגיש את החשמל שזורם בגוף, לחייך. להקשיב רגע לכל

הקולות ששומעים בחוץ, ולהגיד לעצמך בלב – הכל בסדר.  

אם כל יום פשוט תקשיבי לקולות שבחוץ ותזכירי לעצמך שהכל בסדר, לא יהיה

מקום לפרעושים ותמיד תהיה לך שמחה בלב.  

הי,
טוב סבא של מת בגיל 41 אז בחרתי במיספר הזה...
"לוחם או מאהב"
מעניין אם כי נופל לתוך קרני הדילמה דבר שבגדול ראוי להימנע ממנו...

 

נ.ב.

אחר כך החלטתי לבחור במיספר 19 שזה הגיל המנטאלי שלי וזה כבר היה יותר מספק "כאן ועכשיו"...

כשחוזרים אל האמת היא חדלה להיות שם של מושג.

בספר הטאואיסטי ”קולות האדמה“ מופיע הסיפור הבא: ניה־צ‘ואה שאל את וואנג־ני: ”האם אתה יודע מה מאחד את כל הדברים?“ ”כיצד אני יכול לדעת זאת?“ ענה וואנג־ני. ”האם אתה יודע שאתה לא יודע?“ שאל ניה־צ‘ואה. ”כיצד אוכל לדעת זאת?“ שאל וואנג־ני. ”אם כך, האם אין אפשרות לדעת דבר?“ ”הנה אומר לך משהו,“ אמר וואנג־ני, ”כיצד אוכל לדעת האם כשאני אומר שאני יודע, למעשה איני יודע? כיצד אוכל לדעת שאם אני אומר שאני לא יודע, האם למעשה אני כן יודע? הנה אנסה ואשאל אותך: כשאדם ישן במקום רטוב מותניו כואבות, אך מה יגיד על כך הצלופח? כשאדם נמצא על עץ גבוה פחד אוחז בו, אך מה יגיד על כך הקוף? האדם אוכל בשר פרה, הצבי אוכל עשב, נץ ועורב אוהבים לאכול עכבר - מי מהם יודע את הטעם הנכון? קופים מזדווגים עם קופים, צבאים עם צבאים ודגים עם דגים. העלמה מאו והגבירה לי נחשבו ליפות בנשים, אבל דג לו היה רואה אותן, היה צולל למצולות, לו ציפור הייתה רואה אותן מתקרבות, הייתה עפה למרומים. גם צבי היה נס במרוצה. מי יודע בעולם מהו היופי המוחלט? כך אני רואה את הדברים, העקרונות מבולבלים ללא תקנה, מה אמת? מה שקר? כיצד יכול אני לעשות הבחנה?“ דעתנות הופכת את האדם לסגור. באינטרנט לדוגמה, מדור התגובות במדור הרוחני מלא באנשים שיודעים בכזו נחרצות, אבל בודהה הרי אמר שהכל משתנה כל הזמן. "הצפידות מתלווה למוות", כתוב בספר הטאו, "הגמישות מתלווה לחיים." קחו לתשומת לבכם את הרעיון הנעים הזה, ונסו לומר מדי פעם ”אני לא יודע“. אם ימצא הדבר חן בעיניכם, אפשר לנסות אפילו עוד שלב אחד הלאה, ואז באמת הכל יכול להיות.

יקירה,

שוב, חגיגה להגיע לכאן. קראתי את בחירתך המאלפת, וכמעט התפתיתי להמשיך ממך. ובכל זאת נכנסתי ללינק ובחרתי באופן אקראי בעמוד. חשבתי שהבחירה האקראית - היא לא בכדי. השקט - פעם חשבתי שהוא עירום ומאיים. כשבגרתי מצאתי את ההקשבה שלי, היצירה שלי, המודעות בתוכו והוא הפך לי לנכס.
הקטע הוא:

"השקט הפנימי הוא נכס חשוב. כדי ללמוד משהו חדש ולספוג אותו פנימה, צריך
שקט פנימי. כדי להקשיב ליצירה מוסיקלית ולהטמיע אותה צריך שקט פנימי. כדי
להקשיב למישהו אחר מדבר ולהבין מה הוא באמת אומר, צריך שקט פנימי. אם נרצה
להכיל את כל העולם בתוכנו, גם זה אפשרי אם רק יהיה לנו שקט פנימי מספיק
גדול. העבודה הרוחנית שאני מדבר עליה היא הניסיון שלנו לנטרל משהו בתוכנו,
להסיר חבילת רעש פנימית שיכולה להוציא אותנו מדעתנו. אנשים רבים מתלוננים
על “חוסר שקט” או “אי שקט” נפשי. הסיבה לכך שאין שקט היא הימצאותו הקבועה
של הרעש שיש בתוך הראש. זמזום של מחשבות, הדים של זיכרונות, משק כנפי
החלטות ישנות המתנגשות עם שקשוק החרדות. אם נקשיב לעצמנו בקפידה, נגלה
שגם כשלא קורה כלום, אנחנו לא מפסיקים לחשוב".

 

ובעניין זה מצאתי את השיר שלי הבא:

 

טִפַּסְתִּי אֶל פִּסְגַּת הַר שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ בּוֹ הִיא אַל-מוֹתִית. שָׁמַעְתִּי

צִפֳּרִים שָׁרוֹת אֶת שִׁירַי. שִׁיר בְּתוֹךְ שִׁיר. חָשַׁבְתִּי שֶׁשָּׁמַעְתִּי

כֵּן שָׁמַעְתִּי, אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁשָּׁמַעְתִּי. אַחַת מֵהֶן שָׁרָה לִי "אַתְּ

קֹדֶם כָּל שִׁיר וְרַק אַחַר כָּךְ אָדָם וְשִׁיר יָשִׁיר גַּם בְּלַיְלָה חֵרֵשׁ"

וְנִדְמֶה לִי שֶׁנִּרְדַּמְתִּי אֲנִי כִּמְעַט בְּטוּחָה שֶׁנִּרְדַּמְתִּי. כְּשֶׁפָּקַחְתִּי

עֵינַי כְּבָר נוֹלַד הַחֹשֶׁךְ. צִפֳּרִים מְשֻׁגָּעוֹת דָּאוּ מֵעָלַי קוֹרְאוֹת

"זֶהוּ שִׁיר אִלֵּם. אִלֵּם" וַאֲנִי שַׁרְתִּי לָהֶן "אֲנִי אָדָם, דְּמָמָה עַל

דְּמָמָה, הַשָּׁר גַּם אֶת הַשֶּׁקֶט שֶׁלּו

 

תודה על הדברים ושבוע שקט של אור,

מזי

יקרה שאת,

אהבתי פרקים רבים בספר המוגש בידך האוהבת.

את "הכל בסדר"(פרק 4),

"עורב המחשבות"(7),

"המארח של המחשבות"(10),

"מה שיש ומה שאין"(20),

כמובן את "להיות חריג,(28),

ומתוך "געגועים לאמא"(40):

"ללמוד על החיים מתוך החיים.

להיות בטבע.להרגיש,להריח,לגעת.

להתחבר לאנרגיה שיש בה אינטליגנציה אחרת.

גם אנחנו מהטבע.

גם אנחנו פועמים באותו תדר...

לא תמיד הכל בא עם מילים והיגיון.

לאמהות יש גם דרכים נוספות".

וכמו הנזיר השלישי(פרק 20)שקרב אל מורו ובעיניים בורקות

השתחוווה בקידה האומרת"תודה רבה"...

תודה לבורא עולם שחיבר אלינו חברים...

ותודה לך טלי 

♥