אבשלום, הבן שלי, התחיל כיתה א לפני קצת יותר מחודשיים.

בהתחלה הוא מאד התלהב מהשינוי. היה לו מאד כיף לקבל ספרים חדשים, מחברות, ילקוט יפה. גם הלימודים עצמם הלהיבו אותו. ללמוד דברים חדשים ומעניינים, להכיר חברים חדשים. אפילו הטקסים שמתקיימים בבית הספר היו לו מעניינים.

הוא כבר גדול.

עברו כחודשים והכל כבר נכנס לשיגרה. אתה חייב לשבת בבית הספר ולא לזוז ולא להפריע הרבה יותר מידי שעות ביום. השיעורים עצמם חוזרים על עצמם וכבר לא מעניינים יותר. הוא כבר הבין את הפרנציפ: שיעמום טוטאלי.

אפילו בהפסקות משעמם.

לפני יומיים הוא שאל אותי:

אבשלום: "אמא, כמה שנים צריך ללמוד בבית ספר?"

אני: "12 שנים"

אבשלום: "אוף... זה המון המון שנים..."

אני: "אבל זה כיף ללמוד דברים חדשים ומעניינים, נכון?"

אבשלום: "בית ספר זה משעמם. המורה משעממת. כל מה שעושים בכיתה משעמם. אני לא אוהב ללכת לבית הספר. אני רק מחכה שהשיעור יגמר. למה לומדים כ"כ הרבה זמן?"

הוא המשיך ותיאר לי כמה קשה לו לשבת בשיעור.

באותו רגע, נגמרה האופוריה שהייתי בה בחודשיים האחרונים. הבנתי שהילד שלי משועמם מאד וזה יילך ויהיה יותר קשה עם הזמן.

ילדים יושבים בכיתה המון שעות. הם צריכים לשבת בשקט, לא להפריע, לעשות מה שהמורה אומרת, ולענות רק שנותנים להם רשות. מילא אם השיעורים היו מעניינים, אבל הם כ"כ מונוטוניים, בלי מעוף, בלי הרגשה של עניין או איזה גירוי חושי ומחשבתי.

ילד בגיל הזה אמור להשתולל ולרוץ ולשחק. גם ללמוד, אבל בצורה אחרת, מעניינת. ללמוד מתוך בחינה של הסביבה וגירויים שהמבוגרים נותנים לו.

איך זה נשמע בכלל למישהו הגיוני שילד ישב כך בבית ספר? איך לא עידכנו את המערכים של הלימודים ויצרו סביבה יותר מעניינת ומגרה את החושים? איך אנחנו ההורים שותקים?? אנחנו זורקים את הילד שלנו למערכת נוראית שמדכה אותו, הופכת אותו לזומבי, בדיוק כמונו.

בתי הספר, וגם ההורים לא נותנים לילד שום מטרה לשאוף אליה. שום רצון להגיע למשהו ולהיות משהו.

ראיתי תוכנית בטלויזיה על זה ששאלו ילדים קטנים מה השאיפות שלהם לעתיד. התברר שלרובם לא היו שאיפות בכלל. למה שיהיה להם? מה השאיפות שלנו?? גם לנו אין.

ביומיים האחרונים הסתכלתי על הילד שלי וראיתי את מה שהתעלמתי ממנו כל החודשים האלה. הילד שלי השתנה. הוא הפך לרציני יותר. כבר הרבה דברים לא מעניינים אותו כמו שהוא היה פעם, כבר אין לו החשק והתשוקה שהיו בו לחקור ולבדוק (והיה בו הרבה). אז חשבתי שהוא פשוט התבגר. כנראה שההתבגרות היום זה למקום שבו אנחנו מדכאים בילד כל מחשבה חופשית ורצון לשנות, לדעת ולחקור.

מה אנחנו עושים לילדים שלנו??

הערה:  הכנסתי את הדיון הזה לבלוג שלי וקיבלתי המון תגובות. מתוכם הבנתי כמה דברים:

1. הרבה אנשים מבינים את הבעיה

2. אם לא נעשה משהו ביחד, וננסה לשתף כוחות, ניתן לילדים שלנו מטרה אמיתית לשאף אליה, נשנה את המערכים שקיימים, נבנה משהו חדש, הילדים שלנו יגיעו למה שאנחנו רואים היום שקורה לנוער. יכנסו לבועה, שיעמום, ומשם הדרך קצרה למקומות לא טובים

3. יש גם הרבה אנשים שרוצים להשאר בתוך בועה ומתעלמים מהבעיה

בואו נעשה משהו....

יפה אמרת, סיגל. תאכלעס, מה את מציעה ? 

צטט: זכויות הפרט 2011-11-15 08:56:31

 

 

יפה אמרת, סיגל. תאכלעס, מה את מציעה ? 

מה שאני מציעה זה שקודם כל נתאחד במטרה משותפת.

ואז כשיהיו מספיק אנשים אפשר להיפגש ולהתחיל לחשוב ביחד על הכל.

כאשר חושבים ביחד, אפשר להגיע מדיונים משותפים לרעיונות מאד מעניינים.

יש אנשים שיש להם התמחות בדבר כלשהו שהם יכולים לתרום לצורך העניין.

מתחילים בלהגדיר את המטרה הראשית. אח"כ מטרות משנה ומשם אפשר להתחלק לקבוצות וכן הלאה...

השמיים הם הגבול.

אבל קודם צריך רצון....

 

 

צטט: SigalDabach 2011-11-15 10:44:57

צטט: זכויות הפרט 2011-11-15 08:56:31

יפה אמרת, סיגל. תאכלעס, מה את מציעה ? 

מה שאני מציעה זה שקודם כל נתאחד במטרה משותפת.

ואז כשיהיו מספיק אנשים אפשר להיפגש ולהתחיל לחשוב ביחד על הכל.

כאשר חושבים ביחד, אפשר להגיע מדיונים משותפים לרעיונות מאד מעניינים.

יש אנשים שיש להם התמחות בדבר כלשהו שהם יכולים לתרום לצורך העניין.

מתחילים בלהגדיר את המטרה הראשית. אח"כ מטרות משנה ומשם אפשר להתחלק לקבוצות וכן הלאה...

השמיים הם הגבול.

אבל קודם צריך רצון....

 

למה את מכוונת, סיגל, לעוד מחאת אוהלים ? 

הפסיקו לדחוף את הילדים ! 

         למאה העשרים יש תביעות מעטות לאנושיות נאורה, אולם הישג אמיתי אחד שהושג הם חוקי עבודת-ילדים. המהפכה התעשייתית הביאה ילדים קטנים, בגילים צעירים כמו גיל חמש, לתוך בתי-מלאכה עם תנאי עבודה ירודים ובתי-חרושת בניצוחם, לעיתים קרובות, של מנהלי עבודה סדיסטיים ושל שיטה שהייתה תמיד-אכזרית. התוצאה הייתה מעין רצח של ילדים: השמדה שיטתית של ילדים, אשר הותירה צלקת קבועה בנוף האנושי.

         חוקי עבודת-ילדים שינו את כל זה. אנשים תרבותיים היו גאים בכך שהם החזירו לאנשים הצעירים את ילדותם,  תקופת צמיחה, משחק והבשלה איטית. אפילו בתי-הספר הושפעו מחוקים אלה וכך הוכנסו לתוך שיגרת היום-יום שלהם פעילויות אקזוטיות כגון משחקים מחוץ לכותלי בית-הספר, התעמלות והפסקות.

         זה היה דבר טוב מדי מכדי שימשך אני מניח. תרבות השרויה בנוירוזות איננה יכולה סתם כך להכריז על עצמה  כבריאה. החיזיון שכל הילדים האלה מתהוללים בשמחה ובאושר ללא דאגה, היה יותר מדי מכדי לשאתו. לכן החליטו חכמינו ומנהיגי החינוך שלנו לקלקל את התמונה. עכשיו נאמר לנו שאנחנו חייבים להכריח את ילדינו ללמוד מיומנויות או נושאים אקדמיים מסוימים מהרגע שהם נולדים למעשה. 

         המסר הוא ברור. צעצועים טובים עבור תינוקות חייבים להיות צעצועים חינוכיים, הם חייבים לפתח מיומנויות מוטוריות, תאום (קואורדינציה) עין-יד, או זיהוי סמלים. על מעונות-יום טובים לכלול הדרכת תינוקות. על פעוטונים וגני-ילדים טובים לעבוד על פי תכניות לימודים בנויות היטב.

         הוראת מוסיקה צריך להתחיל בגיל שלש, לימוד שחייה בגיל שנה, לימוד קריאה, ברגע שהילד יכול לראות. נאמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהורים אשר מתעלמים מציוויים אלה מזניחים את ילדיהם, ומכינים אותם לכישלון בחיים. 

         ליהירותו של האדם אין גבול. במשך מיליוני שנים של אבולוציה התפתחו אצל כל המינים מנגנוני הישרדות המכוונים בעדינות. אחד המנגנונים האלה שהוא אוניברסאלי ביותר הוא ההבשלה. תהליך אשר עוצב כך שהוא מפתח את מלוא הפוטנציאל אצל כל יצור חי.

         גדילה, שונה בפרטי פרטים אצל כל יחיד והיא תלויה במבנה הגנטי ובנסיבות הסביבתיות. אולם דבר אחד משותף לכולם: התהליך, על מנת שהמינים יוכלו לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם, חייב להיות תהליך של הבשלה טבעית, שהוא איננו נתון להתערבותם של משיגי גבול מגושמים ובלתי מיומנים.

         מדוע איננו יכולים להניח להם לנפשם? הילדות היא מצב נהדר, מהולל על ידי משוררים ופילוסופים מימים ימימה. ילדים חופשיים, עם לב קל ומאושרים, משתדלים בעצמם להשתלב בצורה חלקה בעולם המבוגרים -- להיות מועילים, להחזיר את האהבה שהם מקבלים, ולגדול כאזרחים פוריים וכהורים טובים.

        האם אנחנו באמת משפרים את המצב כאשר אנחנו לוקחים את הילדים האלה והופכים אותם לאנשים קטנים מתוחים, הנתונים לרגשות אשמה, נשלטים ומלאי חובות, כאשר הם מאולצים להשיג מטרות של מבוגרים שהם אינם יכולים אפילו להבינן?

        אולי "היה צריך להיות חוק": איש לא ידחוף ילדים ללמוד  מ י ו מ נ ו ת   א ו   ל י מ ו ד  א ק ד מ י   כ ל ש ה ו   בטרם הם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אולי העשור השני של המאה העשרים ואחת צריך להתחיל, כפי שהמאה העשרים התחילה, בהבעתה של החברה את דאגתה האוהבת לצעיריה.

אני לא מתכוונת לעוד מחאת אוהלים. אני לא מתכוונת לבקש מהמערכת להשתנות. אני לא רוצה לחכות שמישהו ישנה את המערכת. אני חושבת שצריך לעשות משהו בלי שום קשר למה שקיים עכשיו. לא להאשים את המערכת בכלל.
להתחיל לראות מה עושים ואיך מפתחים משהו מאפס. הכל תלוי רק באנשים עצמם ובכמה שהם יהיו מוכנים להשתנות בעצמם למען הילדים שלהם.

אני לא מאמינה בלהאשים מישהו אחר. אין בזה טעם. אתה צריך לתת לו סיבה מאד טובה שהוא ירצה להשתנות.

אבל שזה לא יהיה משהו שרק חלק מהאנשים יוכלו לעמוד בו, אלא משהו שכל העם יהיה שם.

צטט: SigalDabach 2011-11-15 23:57:50

אני לא מתכוונת לעוד מחאת אוהלים. אני לא מתכוונת לבקש מהמערכת להשתנות. אני לא רוצה לחכות שמישהו ישנה את המערכת. אני חושבת שצריך לעשות משהו בלי שום קשר למה שקיים עכשיו. לא להאשים את המערכת בכלל.
להתחיל לראות מה עושים ואיך מפתחים משהו מאפס. הכל תלוי רק באנשים עצמם ובכמה שהם יהיו מוכנים להשתנות בעצמם למען הילדים שלהם.

אני לא מאמינה בלהאשים מישהו אחר. אין בזה טעם. אתה צריך לתת לו סיבה מאד טובה שהוא ירצה להשתנות.

 

אבל שזה לא יהיה משהו שרק חלק מהאנשים יוכלו לעמוד בו, אלא משהו שכל העם יהיה שם.

את מאוד צודקת, אם את רוצה לבצע שינוי שהילד שלך יהנה ממנו אל תנסי לשנות את העולם - טפלי בכתה שלו או בבית הספר.

דברי אתו, ודברי עם הורים לילדים אחרים בכתה. אם הבעיה היא בעיקר שלו, תפתרי לו אותה, אם היא כיתתית תעבדו עם המורה ואם היא לא משתפת פעולה מספיק מול המנהל/ת והפיקוח.

לדברים יש פתרונות שלמרות שהם לא אופטימליים הם די סבירים. בכל רגע נתון יהיה מישהו שישתעמם בגלל מגוון סיבות. למורה יש עוד עשרות תלמידים על הראש והיא לא יכולה בכל רגע נתון לדאוג לכך שהילד לא ישתעמם.

בכל מקרה, תנסי לדאוג לכך שיהיה לו טוב מבחינה חברתית. מי שהולך לבית ספר כי החברים שלו שם וטוב לו איתם, יהנה יותר או יסבול פחות.

ד"ר מיקי ארליך -

זו לא בעיה רק של הבן שלי. זו בעיה של כולם. אתה לא רואה מה קורה לנוער? לנוער אין מטרה, אין סיבה לכלום. הם חיים בשיעמום, מתמכרים למחשב, לאלכוהול, סמים, מחפשים דרך להפיג את השיעמום והריקנות שבלב. לפעמים מציקים לילד אחר.

אין להם משהו אחר. לא נתנו להם כלום.

אתה לא חי כאן? אתה לא רואה את בעיית האלימות, האלכוהול והסמים שקיימת כאן?

הכל נובע משעימום והעדר מטרה אמיתית לחיות בשבילה.

מה זה יתן אם הוא יהנה היום ומחר שוב יהיה רע?

חוץ מזה, שמערכי השיעורים משעממים בצורה קיצונית, חסרי מעוף.

ילד לא יכול להנות רק בהפסקות. הם משתגעים בשיעורים. וחוץ מזה, השיעורים ארוכים מידי ולא נותנים להם להתפרק מספיק.

אל תמשיך לחיות בבועה. חייבים לפתור את המצב עכשיו!

צטט: SigalDabach 2011-11-15 23:57:50

אני לא מתכוונת לעוד מחאת אוהלים. אני לא מתכוונת לבקש מהמערכת להשתנות. אני לא רוצה לחכות שמישהו ישנה את המערכת. אני חושבת שצריך לעשות משהו בלי שום קשר למה שקיים עכשיו. לא להאשים את המערכת בכלל.
להתחיל לראות מה עושים ואיך מפתחים משהו מאפס. הכל תלוי רק באנשים עצמם ובכמה שהם יהיו מוכנים להשתנות בעצמם למען הילדים שלהם.

אני לא מאמינה בלהאשים מישהו אחר. אין בזה טעם. אתה צריך לתת לו סיבה מאד טובה שהוא ירצה להשתנות.

אבל שזה לא יהיה משהו שרק חלק מהאנשים יוכלו לעמוד בו, אלא משהו שכל העם יהיה שם.

"אני לא מתכוונת", "אני לא רוצה", "לא להאשים", "לא מאמינה", "לא יהיה משהו" -- הכל "לא" ? 

ככה את פותרת את המצב עכשיו ? 

זכויות הפרט:

אולי תנסה לקרוא מה אני כותבת במקום להתנגח. אנחנו כולנו באותה סירה. סה"כ רוצה לשתף פעולה ולהגיע למשהו למען הילדים והעתיד שלהם ושלנו.

תנסה לענות למה שאני כותבת ולא לקחת מילים ולהתנגח בי.

אין לי רצון לוויכוח על ניסוח

צטט: חן ירדנאי-מילים ונפלאות 2011-11-15 13:27:53

כל כך נכון! אני עובדת בתוך המערכת בהדרכת גננות ולצערי הגיל שבו מצפים מהילדים לשבת וללמוד הולך ויורד משנה לשנה. מערכת החינוך כל כך עסוקה בהישגיות שהגננות כבר לא זוכרות מה מצופה בגיל הזה מבחינה התפתחותית. משרד החינוך מתעדכן בנעשה מעבר לים, רק שהוא בהפרש פאזה כל הזמן. מה שבארצות הברית כבר הבינו שלא טוב ופועלים לשנות, כאן עדיין ממשיכים ליישם. הגיע הזמן שגם במשרד החינוך יחנכו ליצירתיות וידרשו יצירתיות מהמחנכים. הבעיה שקשה להיות יצירתי כשאתה עסוק בבעיות משמעת של 35 ילדי גן ו-40 ילדים בכיתה. עד שלא יתחילו להשקיע בהגדלת הכמות של כח האדם, אי אפשר יהיה לדבר על איכות כח האדם. העם יצא לרחובות כדי שישנו את סדרי העדיפויות במדינה. חייבים לדרוש ממשרד החינוך להתעדכן מהאקדמיה. יש יועצים התפתחותיים, יש מורים לחינוך מיחוד, יש חוקרים בתחום של קשב ושל המח. אם רק ירכזו את אנשי המקצוע שאלה ויקשיבו להמלצות שלהם, יכולה להיות פה מערכת חינוך לתפארת. כמו שאמרת הילדים מגיעים עם מוטיבציה וציפייה ללמוד דברים חדשים שיעוררו את סקרנותם, אבל המערכת פשוט משניאה עליהם את הלמידה. שלא יתפלאו עם עוד 15 שנים כבר לא נהיה מובילים בתחום ההמצאות וההיי-טק. הראש היהודי כבר לא ימציא פטנטים.

באיזה שהוא מקום - זה אבסורד....

תוחלת החיים עולה

גיל הפרישה לפנסיה עולה

ובכל זאת - הלחץ על הילדים לא יורד.... 

מה בוער להכניס אותם לתלם כל כך מהר?

מה הם יפסידו אם יקבלו פחות ידע פורמאלי

ויותר התנסות חוויתית (לא פורמאלית)?

אבל לדעתי משרד החינוך רק נענה ללחצי ההורים

זה אנחנו שמכניסים את ילדינו לתחרותיות והישגיות

מגיל צעיר כל כך

המרוץ המטורף אחרי חוגים

התחושה שהם חייבים לדעת לקרוא לפני כתה א'

ההשוואות הבלתי פוסקות בין האמהות בגינה הציבורית

או בשיחות הסלון

המשחקים החינוכיים

(מצטערת - לא לכל משחק צריכה להיות מטרה חינוכית

ליהנות מהחיים זה ערך לא פחות חשוב)

השינוי צריך להתחיל בנו

כפרטים וכחברה

ולדעתי הוא חייב להתחיל דווקא במיקרו ולא במקרו

אנחנו לא זקוקים להחליף סיסטמה אחת באחרת

אלא להוריד לחץ

להקשיב יותר

ולהכתיב פחות

צטט: SigalDabach 2011-11-16 08:14:06

ד"ר מיקי ארליך -

זו לא בעיה רק של הבן שלי. זו בעיה של כולם. אתה לא רואה מה קורה לנוער? לנוער אין מטרה, אין סיבה לכלום. הם חיים בשיעמום, מתמכרים למחשב, לאלכוהול, סמים, מחפשים דרך להפיג את השיעמום והריקנות שבלב. לפעמים מציקים לילד אחר.

אין להם משהו אחר. לא נתנו להם כלום.

 

אתה לא חי כאן? אתה לא רואה את בעיית האלימות, האלכוהול והסמים שקיימת כאן?

הכל נובע משעימום והעדר מטרה אמיתית לחיות בשבילה.

 

מה זה יתן אם הוא יהנה היום ומחר שוב יהיה רע?

חוץ מזה, שמערכי השיעורים משעממים בצורה קיצונית, חסרי מעוף.

ילד לא יכול להנות רק בהפסקות. הם משתגעים בשיעורים. וחוץ מזה, השיעורים ארוכים מידי ולא נותנים להם להתפרק מספיק.

 

אל תמשיך לחיות בבועה. חייבים לפתור את המצב עכשיו!

יש דברים שאני מקבל במה שאת כותבת, אבל רק קצת, למשל זה שהשיעורים ארוכים מדי ושההפסקות קצרות מדי.

מה שאני לא מקבל זה את הסגנון המתלהם שלך.

הבועה שלי כוללת כשמונה מאות ילדים שמצטופפים בבית ספר ממלכתי דתי שעולה על גדותיו. רבים נוספים היו נרשמים אליו לו יכלו, למרות התנאים. הסוד הוא שמדובר בבית ספר טוב. הוא לא תמיד היה כזה: חברו להצלחה מנהלת מוצלחת, צוות מורים שהלך והשביח עם השנים והורים שמעורבים בחיי בית הספר.

זה המתכון המנצח לבית ספר סביר: בתחתית הפירמידה נמצאים ההורים. ברצונם, הם יכולים לסלק מורה או מנהל גרוע. תכניות הלימודים של הבן שלך ושל הבת שלי מן הסתם מאוד דומות. בכתות נמוכות מלמדים מיומנויות בסיסיות. זה לא קל לכולם ובאופן בסיסי זה טכני ודי משעמם. האלטרנטיבה היא לא ללמוד את זה, ולתת לילדים ללמוד זאת בעצמם.

באשר לסמים, אלימות ואלכוהול: צריך להיות ברור, למרות שיש מהם בבתי ספר, הרי שתלמידים מעורבים בכך לרוב במקום אחר, קוראים לו בית.  כאן אני מנסה להעניק לילדים שלי תכנים, עניין וערכים שיהיה בהם כדי לקרבם לדברים שנראים לי רצויים ולהרחיקם מאחרים. אינני תמים, זה לא תמיד מצליח, אבל מי שלא יעסיק עצמו עד מעל הראש בעניינים אלה, קיים סיכוי טוב שילדו יהיה משועמם, אלים, ויצרוך אלכוהול וסמים.

לכן, אני חוזר לנקודת ההתחלה: תדאגי לילד שלך. אם תדאגי למערכת החינוך, ייתכן שהנכדים שלו יהנו מזה. ואולי רק הנינים אם  בכלל.