כל ילד קטן הוא עולם ומלואו מכיל בתוכו את כל זרעי ההתפתחות המקווה. מתפקידנו, החשוב ביותר לדעתי האישית, היא להדליק את הלפיד בלבבות הצעירים לימים. האמת שחינוך אינו שונה במהותו לילדים או מבוגרים, אלא רק באמצעים ובשפה. לכן אם נתאחד סביבם נוכל להכיל את כל הקצוות, מתוך הטיפול בשאלת החינוך שלהם.

אדם הוא כולו מערכת רגשות, הרגשות הן העיקר והתשואה של האדם באשר הוא. המערכת השכלית היא הכח הנגדי שמאזן את הפעולות שלנו. דבר ראשון שעלינו ללמוד איך להשתמש בשתי מערכות אלה בצורה מאוזנת. ליבו של צייר או פיזיקאי לא שונה מבחינה זו אלא במינון ואופני ההרכבות, אבל הרגש הוא כוח החיים.

מערכת החינוך תהיה אשר תהיה בעתיד היא צריכה לשים מול עינייה, את הילד כתוצר לוואי של חיים עתידיים. עלינו להשכיל להוריש להם כלים, ולפתח בהם שפה, שתאפשר להם להתמודד עם החיים המורכבים, מנקודת עולמם הפנימי. לגרום להאצה רצונית אצל הילדים, לחשוף את המבנה הרגשי שלהם מתוך שייכות ואחריות לחיים, ולהמשכיות שבהם.

ללכת אחרי נטיות ליבם של הילדים בצורה אחראית ובוגרת, לא הפקרות ופריקת עול. אלא לימוד משותף של יצירת ערכים בדיאלוג, במשחק, בדינמקה קבוצתית, בכדי למנף את היכולות הטבעיות שלהם, למה טבעיות?

כי האדם הוא יצור חברתי מטבעו שכל הטוב והרע מתגלה לו בסביבה, לכן עלינו לשמר את המבנה האירגוני והמערכתי שלהם, בתוך יצירת הסביבה החיונית שתיצוק לתוכם את התכנים בשיתוף פעולה. הערכת מצב קולקטיבית אינה פתרון, אלא הכלל כל כלל, הוא סך כל פרטיו.