בימים האחרונים אני לא יכולה שלא לתהות כיצד החברה הישראלית מעודדת ילודה מצד אחד, ובועטת את נשותיה המעוברות מהצד השני. האם ההריון הזה הוא רק שלי? האם אין בו תרומה לכלל הציבור המצדיקה יחס הוגן ומכבד? 

אבל התחלתי מהסוף.

לפני כ3 חודשים עזבתי עבודה יציבה ונוחה לאחר שנפקחו עיניי לראות שמנצלים אותי שם (לא שילמו שעות נוספות, השכר היה נמוך ממינימום, דרשו לעבוד ערבים מדי פעם-שוב ללא תשלום נוסף). מאז, בטני התופחת ואני מחפשות עבודה וזוכות למבטים שהם מרחמים במקרה הטוב, ובמקרה המציאותי- מזלזלים. 

אולי חשוב לציין בנקודה זו: אני בסה"כ בחודש חמישי. חיונית, נמרצת, מסוגלת לעבודה מלאה ללא הנחות, גם את זכויותיי ללכת לבדיקות רופא על חשבון זמן עבודה מעולם לא ניצלתי. יש בי כוחות לעשייה משמעותית והרבה כישורים, אבל כל אלה פשוט הופכים בלתי נראים אל מול עובדת ההריון. מעסיקים רואים בי נטל, איבר מיותר שאין בו חפץ. 

ואז תאמרו, אולי את לא מתקבלת לעבודות בגלל שאינך מתאימה וסתם תולה את זה בהריון? ואשיב, שבשלושה מקרים לפחות, כבר נדמה היה שהתפקיד שלי, חיוכים ולחיצות ידיים, אך ברגע שסיפרתי על ההריון (זו חובה ע"פ חוק) אמרו שיחזרו אליי. וכמובן לא חזרו. 

אציין שאין מדובר בעניין גורף. היו מספר מקומות עבודה שכן התקבלתי אליהם (ובחרתי שלא לקחת מסיבות שונות), ולעבודתי הקודמת התקבלתי בחודש שביעי. ובכל זאת, מרגיז מרגיז מרגיז. הוסיפו על זה את העובדה שאם לא אמצא משהו בחודשיים הקרובים, לא יהיה מי שישלם לי בזמן חופשת הלידה, ויהיה מאוד קשה לעמוד בכך כלכלית. 

"את בהריון? נהדר. אבל לא אצלנו".