קראתי היום שנשיאת בית המשפט העליון, כבוד השופטת דורית ביניש פסקה לאחרונה: "נוחות התובעים גוברת על נכות הנתבעת" http://www.news1.co.il/Archive/001-D-282024-00.html
היא בסך הכל "נכה סיעודית ללא רכב" למה שתהיה נוכחת בדיונים שנערכים? זה מיותר לגמרי, שאחרים ינהלו את זה עבורה או שתארגן כמה אלפי ש"ח להסעות? בטוח שלא יהיה לה קשה לעשות את זה מהקצבאות האדירות שמעמידה לה המדינה. (בציניות)
למה חוסר הסימטרייה?
אם העורך דין שלה יכול ליצג אותה ללא נוכחותה, למה שעורך הדין של התובעים לא ייצג את התובעים ללא נוכחותם? הרי בית המשפט אמור להיות שוויוני וסימטרי וללא דעות קדומות... אבל היא "הנתבעת" ומראש בהשקפת הפסיקה זכויותיה מצומצמות.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שאין בפסיקה הזו גרם של התחשבות. אולי הנתבעת לא התנהלה בסדר מול התובעים ואולי הפסיקה העניינית לא לטובתה - אבל כנכה היה צריך בית המשפט לגלות הבנה והתחשבות ודווקא למצבה הקשה
לטעמי יש בפסיקה כדי לעורר מהומה ...מדובר בפסיקה מנחה והמשמעות שלה קריטית לכולנו הנכים, כשמחר נידרש להופיע בבית המשפט (ולא משנה איזה ובמה העניין) ונמצא באותו מצב. לא שאני אומר שנכים צריכים לנצל את נכותם על מנת להפוך את חייהם לנוחים יותר אבל אני טוען שאם יש כבר מצוקה ממשית (ואני בטוח שבמקרה הזה יש כי אחרת לא היתה טורחת להוציא כספים לדיון שכזה) צריכה לבוא התחשבות.
אני לא הייתי רוצה להיות במצבה.. ואני בטוח שגם אתה הקורא אם היית בסיטואציה הזו לא היית רוצה להיות בה.
המסקנה שלי מכל הסיפור היא שאני חרד ממה שקורה פה במדינה ... נראה לי שהמדינה הזו איבדה את הרגישות החברתית שלה לציבור הנכים וזה עיקר הסיפור לטעמי.
אין זו הפעם הראשונה שפסיקותיה כבפסיקתה זו ולא רק היא מובילה את הקו הזה ..
בעבר פסק בית המשפט בנושא זכאות נכים קטועים לתותבות נאותות: "למדינה זכות להעניק על פי יכולתה", תוך שהוא מתעלם ממצוקתם של אלפי נכים כלליים קטועים!
מעניין לאיזה כיוון תיקח פסיקת בית המשפט העליון בנושא שעות נוספות לעובדי הסיעוד הזרים? האם כמו בפסיקתיו הקודמת שהביאו את שכר המטפלים הסיעודיים הזרים לשכר המינימום - מבלי שראו נכים ממטר.
סבתא שלי לימדה אותי שהדבר הכי חשוב בחיים זה להיות "מאנצ" או בן אדם למי שלא הבין... ולהבנתי להיות כזה פרושו לגלות חמלה והבנה למצוקות של האחר...
העדר חמלה שגילה בית המשפט למצוקה זה בדיוק מה שמטריד אותי בכל הסיפור למה לא קצת התחשבות בנכה 100% סיעודית שמרותקת וחסרת ניידות.
קראתי באחד הדפים השכנים שיש מי שהציג את הדיון בנושא השעות הנוספות למטפלים הסיעודיים שנערך בבית המשפט העליון "כדיון פורה וחיובי " - כמה עצוב!
קראתי גם הודעה שמציגה את התקפלות הנכים בדרישותיהם והסכמתם לקבל את המסקנות העלובות של ועדת דומיניסיני - הבנתי מה קורה שקבוצה של "נכים מקצועיים" יוצאים לדרוש את הזכויות הבסיסיות שלנו כנכים "ומבקשת" בתחינה וברחמים צדק חברתי - כמה עצוב!
אחר כך יש מי ששואל.. האם חשוב לנו ארגון יציג או לא?! האם יש בכלל ספק בנושא?
תתפלאו יש מי שמתלהם ומציג טיעוני נגד ברמה של גנון והכל בסגנון התכסחות הדדית - כמה עצוב!
לצערי פסיקת בית המשפט העליון במדינת ישראל, רחוקה מלהבין מצוקותיהם של נכים - כמה עצוב!!!
לצערי ככה גם נראה השלטון... יחס המדינה למצוקותיהם של נכים כבר מזמן הגיע לתחתית, לשפל המדרגה.
ומנגד.,
אנחנו הנכים מהלכים כמו עיוורים... מהלכים באפלה, עסוקים בניהול שיחות חולין ואם כבר כואב לנו משהו -אנו מנהלים מאבקים, אגב רוב הנכים אפילו לא טורחים לסייע לנאבקים.
איפה טעינו?
מה יעלה בגורל המאבק שלנו? לאן נגיע?! - כמה עצוב.
שבת שלום
קובי כהן
הוספת תגובה על "לאן נגיע?"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה