אני מבינה את גודל העלבון שחווית, גם עבורי היושרה שלי היא סוג של אגו, אני גאה בה מאוד.

ברגע ששאלה וענית לא! אין מקום לויכוח

ברגע שחשדה בך.. אין מקום לקשר

הבסיס לכל קשר שהוא : אימון, אמינות, יושרה וכשזה איננו או שהיה וניסדק

זה הזמן להמשיך הלאה..

צטט: אקס-פוזיציה 2011-11-19 00:04:15

צטט: שמואל זילבר 2011-11-18 22:05:06

צטט: אקס-פוזיציה 2011-11-18 21:00:03

אחרי זילבר אין מה להוסיף.

:))) 

מה מצחיק?

אה?...פתאום אכפת לך ממני?

אז דע לך שאני ממש ממש לא משוכנע שמערכת היחסים שלנו נתונה בשלב שבו אני יכול  לשתף אותך במה שעובר עלי...ואם כבר אנחנו מדברים פתוח...אז אני חש שאתה לא משקיע בי ולא קשוב לי

פרח לא הבאת לי

נזכרתי בבדיחה על איך מכניסים 4 פילים לחיפושית...מצחיק..נכון?

 

מעבר לעלבון המוצדק שלך ,הדיון שלך מעלה בי את המחשבה

שמה ההבדל בהאשמה בגניבה והאשמה בבגידה?

ואם היא הייתה מאשימה בבגידה גם היית שותק וכותב מכתב?

צטט: ש י מ ק 2011-11-19 20:58:31

עופר,

ואיפה הרגשות בניתוח המלומד ? לרב ההחלטות הגורליות מתקבלות ע"י הרגש , והשכל רק פוזל הצידה ומחזק את ההחלטות שלמעשה התקבלו ע"י הרגש , ה"שכן החכם" , וטוב שכך.

ומזל שהרגש שומר עלינו ולא השכל.

שמעון

 

 

צטט: ofer309 2011-11-19 09:07:09

שמעון שלום מאמין שפעלת כפי שרובנו היו פועלים במקרה דומה רציתי רק להאיר את עינך למשהו מאד בסיסי העולה מדבריך וזו המגבלות של הדרך שלנו לקבל החלטות. בשנת 1978 , זכה הרברט סיימון בפרס נובל בכלכלה. סיימון, היה הפסיכולוג הראשון שזכה בפרס נובל, טען כי ההנחות הרציונליות אשר היוו את הבסיס לתורת המשחקים ולתורת ההחלטות, אינן מציאותיות, וטבע שני מושגים שהפכו לאבני פינה בתורת ההחלטות ובחקר ביצועים: רציונליות חסומה ועקרון ההסתפקות .(satisficing). סיימון טען שגם אילו היינו רוצים לא היינו יכולים לקבל החלטות באופן רציונלי לחלוטין. אמנם בעיקרון אנחנו פועלים באופן רציונלי, אבל עקב חוסר זמן וחוסר יכולת להעריך את כל התוצאות, הסיכויים והסיכונים, הרציונליות שלנו מוגבלת, לא מוחלטת, ולפיכך היא רציונליות חסומה. דעתי היא חשוב ביותר להכיר את המגבלה הזו, וללמוד לחיות איתה ביודעין כיון שההכרה הזו הופכת את חיינו למשחק ובמשחק עלינו להכיר את הכללים על מנת להיטיב לשחק בו, שנה את המילה משחק למילה חיים ותראה איך תהיה מאושר בחייך. ההסתפקות היא דרכנו לקבל החלטות: אנחנו לא מתחתנים עם האישה החכמה ביותר או עם הגבר היפה ביותר בעולם, כי לשם כך נצטרך להכיר את כל בני המין השני החיים בעולם! (ואם בכל זאת נבחר להכיר את כל המועמדים, קרוב לוודאי שכבר נהיה בני תשעים, ואז לא בטוח שזה שנבחר בו לבסוף ירצה בנו…) לפיכך, על פי עקרון ההסתפקות אנחנו מתחתנים עם האדם הראשון שעונה על דרישות המינימום שלנו.עליך להעלות אותם, מסתבר במבחן התוצאה.

 

צטט: עדנושה 2011-11-19 10:14:03

מעבר לעלבון המוצדק שלך ,הדיון שלך מעלה בי את המחשבה

שמה ההבדל בהאשמה בגניבה והאשמה בבגידה?

ואם היא הייתה מאשימה בבגידה גם היית שותק וכותב מכתב?

 

הפושע קצב נלחם בימים אלה על חפותו, את מאמינה לו ?

ומה את מציעה לעשות ?

תגידו אחרי כל כך הרבה סליחות, לא הגיע הזמן לחג חנוכה?

בא לי על סוגבניה של רולדין פתאום

צטט: אילן גבע 2011-11-19 21:24:57

תגידו אחרי כל כך הרבה סליחות, לא הגיע הזמן לחג חנוכה?

בא לי על סוגבניה של רולדין פתאום

אילן,

אני רואה אצלך רענון משמעותי !

החלפת את הלאפה עם כבש בסופגניה עם כבש.

סחטיין על השדרוג.

שמעון

צטט: קֶרֶן אוֹר 2011-11-18 20:45:19

ההבדל המהותי בין 2 המקרים הוא שבמקרה הראשון היה מדובר במספר אירועים, שחזרו על עצמם וביססו את החשד ובמקרה שלך מדובר באירוע בודד.

לו הייתי מגלה שחסר שטר בארנקי הדבר האחרון שהייתי מעלה על דעתי היה לחשוד בבנזוגי. כל אפשרות שלא מעורבת בה כוונה רעה היה סבירה בעיני - שהשתמשתי בו ושכחתי, שטעיתי בספירה, שנפל לי בלי שהרגשתי, שבתי הייתה זקוקה לכסף ושכחה לעדכן אותי שלקחה..

לו הדבר היה חוזר על עצמו והיה ברור לי שמישהו לוקח, הייתה שוקלת היטב במי עלי לחשוד ואיך לנהוג.

מבינה היטב את הפגיעה שלך ואת החלטתך. האשמה כזו צריכה להיעשות בזהירות רבה כלפי כל אדם, על אחת כמה וכמה כלפי אדם קרוב ואהוב. לכן גם שיקום האמון קשה מאוד במקרה כזה, אם בכלל אפשרי.

מסכים לחלוטין.

הייתי בודק את עצמי מליון פעם לפני שהייתי מעלה בליבי את החשד הזה, והייתי מוודא את החשד שלי באופן ודאי לפני שהייתי בכלל אומר דבר כזה למישהו קרוב, על אחת כמה וכמה בת הזוג שלי.

אני בכלל לא רוצה לחיות במקום בו אני צריך לחשוב שכסף שלי נמצא בסכנה מצד מי שגר איתי.

והנה סיפור שמראה עד כמה אנחנו יכולים להיות רחוקים בחשדות שלנו מהמציאות.

לפני כשבועיים ביתה של חברתי חגגה יום הולדת.

בין היתר קיבלה ממני חבילת שוקולדים, כאלה שבחרתי אחד אחד בחנות שוקולדים. כל אחד עטוף בנפרד.

אחרי שגמרה לזלול השאירה לי את האחרון.

אהבתי את תשומת הלב שחזרה אלי.

מאחר ולא הייתי רעב, השארתי את השוקולד העטוף על השולחן בסלון.

בבוקר אני קם ואין שוקולד.

אז מי יכול היה לקחת לי את השוקולד ?

חברתי, ביתה, בנה, אני באמצע חלום.

אני - ידעתי שזה לא.

הבת - היה ברור לי שלא.

חברתי, הייתי כמעט בטוח שלא.

מי נשאר ? הבן. לא שהוא גנב את זה. הוא לא ידע שקיבלתי את השוקולד ואולי קם בלילה ראה שוקולד ולקח. יכול לקרות, לא ?

שאלתי את חברתי. היא לא לקחה.

אז במי נשאר לחשוד ? בבן. נכון ? (ולא שהייתי עושה משהו בגלל חתיכת שוקולד שאולי נלקחה בתום לב).

וראו עד כמה המציאות יכולה לתעתע בנו.

לקח לחברתי כמה שניות לגלות כמה חתיכות של נייר העטיפה של השוקולד על הריצפה ואז הגיעה המסקנה הנכונה:

הכלב הפושע שלה זלל את השוקולד.

יצא שכולנו צחקנו מזה.

מסקנה - תמיד יכולה להיות אפשרות שלא חשבנו עליה, ולא פעם זה אנחנו שעשינו משהו בהיסח הדעת.

להאשים מישהו בגניבה בלי שבטוחים בכך במליון אחוז זה מהלך ששום טוב לא יצא ממנו.

אם הוא לא גנב - החשד יהרוס כל חלקה טובה.

אני מעלה כאן השערה שאולי מופרכת מהיסוד ואולי לא : אבל אם בן הזוג שלי היה מנסה להלביש עליי חשד לגניבה, הדבר הראשון שהיה עולה בראשי שהוא רוצה לסיים את הקשר, נכון שבצורה נבזית שמשקפת את הנכות הרגשית שלו והאי יכולת שלו להתנהל במצבים מסוימים כמו פרידה ....ולכן הוא ממציא פרובוקציה שקרית,יש אנשים שהאינטליגנציה הרגשית שלהם לוקה בחסר, ולכן אין להם את היכולת להיפרד בצורה טובה ובריאה..חלק יברחו,ייעלמו,או סתם יגרמו לריב מכוער שיביא לסופו של הקשר.. היא בחרה בדרך הכי נבזית ושפלה...
הסר דאגה מליבך:)