ישוב א”י אינו תשובה על שאלת ‘מה נאכל’ של כל יחיד ויחיד, כי אם על שאלת החיים של הכלל כולו… מכוּונים למטרה אחת, ולא יבואו אנשים פרטיים במעשׂיהם הבודדים ויהפכו את הקערה על פיה. בן ציון רפפורט.

מה עשינו עם החלומות שלנו, ככל שהשנים חולפות כן הדי התשובה כאילו נשכחים מליבנו. אנחנו נורא עסוקים בזמן האחרון, בליבון סוגיות החינוך. איפה טעינו, ואיך אפשר לעשות יותר טוב, הן רק חלק קטן מהשאלות שהתחלנו לשאול את עצמנו. הבשורה המשמחת, שהתחלנו לשאול, לברר, למה החינוך של הילדים שלנו נראה כמו שהוא נראה.

האמת, אני לא מבין למה אנחנו לא מפנים את השאלות הללו לעצמנו, במקום להפנות אותם למשרד החינוך והמורים. אנחנו ההורים חייבים לתת דין וחשבון לעצמנו, על הירושה שאנחנו מעבירים לדור הבא. במקום לחפש דרכים קלות, ולהאשים את הנוער כמה הוא חצוף, כמה הוא רדוד וכו’, אולי כדאי שנשאל את עצמנו.

חוסר העניין שאנחנו מנסים להנחיל לדור הצעיר מוצא ביטוי של דחיה עד שיעמום בקרבם. הדור הצעיר לא יכול לחייב אותנו לענות לדרישות שלו, אבל אנחנו יכולים לחייב את עצמנו לדאוג להם. אחרת פני הדברים רק ילכו ויחריפו. כך או אחרת אנחנו ניצבים בפני תקופת מעבר בהיסטוריה האנושית, וכל המשבר הנוכחי הוא רק זרז התפתחותי, שישאב את תוכן חייו בהתאם לתגובות והמעשים שידרשו מאיתנו.

לכן אני אומר שכל האחריות מוטלת עלינו, לברר מחדש את הערכים, התכלית, והמטרה שלשמה אנו חיים. אם נמצא את הקשר אז בואו נפעל ביחד, אם לא, אז נזנח את רעיון השינוי הנדרש. ונמשיך בזרמי החיים שישאו אותנו לאן שהם רוצים. אבל אם בכל זאת נרצה, ונתאמץ, ליצור מציאות חינוכית חדשה, מן הסתם נצטרך לשבת יחד על ספסל הלימודים, אנשי חינוך, הוראה, הורים, ותלמידים, ולראות איך אנחנו מתחילים לגשר על הפערים, לקראת יצירת מערכת סולידריות.