כשאנחנו אוהבים ומעריכים מספיק את עצמנו, לא הלב ולא האגו נשברים.

היות ורוב רובנו חסוכי אהבה או הערכה במידה כזו או אחרת

אז זה משתנה מאדם לאדם בהתאם לחסכים שלו.

צטט: שפנדוזה מרדימון 2011-12-04 12:23:30

יש משהו ברגעי פרידה שבהחלט מזכיר רגעים לא נעימים של כשלון במבחן חשוב ואז הדבר הכי קשה בעולם הוא למצוא את הכוחות בתוך עצמך שיזכירו לך שאתה עדיין שווה המון גם כשיצאת הפעם וידך על התחתונה.

אני חושב שזאת הסיבה שאנחנו זקוקים כל כך לעידוד ברגעים האלה כי אנשים קרובים לנו הם פשוט חזקים יותר והם כן יכולים לשלוף את החיזוקים הנכונים שיזכירו לנו שהערך שלנו גבוה יותר ממה שאנחנו חושבים.

וזה גם עניין של אופי כי יש כאלה שמתגברים מהר ומוצאים בקלות את הכוחות בעצמם כדי להגיד "אוקיי,אז איתה זה לא הלך...יש המון בנות זוג פוטנציאליות אחרות..." בעוד שאחרים נכנעים כל כך בקלות לרחמים עצמיים ותחושת אפסות כוללת.

 זה יישמע קצת נדוש אבל אולי באמת היה טוב להחזיק בארנק איזה נייר עם רשימה של דברים שאנחנו אוהבים בעצמנו(רצוי רשימה ארוכה ככל האפשר) ואז ברגעים קשים נשלוף את הרשימה ונזכיר לעצמנו שזה שאדם ספציפי בחר לוותר עלינו ממש לא אומר שכך חושבים כולם!

אז בעצם, מה שאתה אומר זה, שמדובר באגו-נטו...?

 

צטט: אספרסו כפול 2011-12-04 12:05:49

לאנשים בוגרים אמור להיות כבר ידוע שאין אהבה. לא כזאת רומנטית.
מה שיש זה מנגנון רביה גנטי על תקן המסנן [העדפה אבולוציונית] והמוציא לפועל. זו ההדלקות, ההתאהבות. בהמשך, כשיש צאצא, נכנס מנגנון הישרדותי אחר לפעולה.

כל היתר זה אגו וחסכיו.
אז אנחנו בוחרים אובייקט ותופשים עליו בעלות. סוג של שיבוש שבו הגבול בין האדם לאובייקט מתטשטש עד כדי שכבר אין הפרדה, המטרה המקורית כבר זניחה וראייתו של האובייקט הופכת למי שאנחנו. ואם הוא לא משתף פעולה, האובייקט הופך לאחראי על כל פגיעות האגו שלנו. הרומן הרומנטי.

אבל... לך תגיד את זה לנקבה מהשורה.

כפארה, אני יודעת שאתה איש מאוד חכם ויש לך תובנות בריאות על החיים, אבל איכשהו תמיד דברייך מובילים לזה ש"הכל בגלל הנקבות האלה...".
תעשה לי טובה אישית - כי אני מעריכה את הדעות שלך, אבל לא מבינה מה כתבת כאן - "תצייר" לי עולם אוטופי בעיניך, פליז.

 

צטט: sarite1 2011-12-04 10:53:34

אורית כמה שזה נכון...

 ואיך יודעים מה התרסק??

לפי זמן ההחלמה.

כאשר הלב מתרסק זה לוקח הרבה יותר זמן מאשר כאשר האגו מתרסק.

כאשר הלב מתרסק , צריך זמן התאבלות ולבד

כי בינכה כל דבר מזכיר לך אותו וגורם לך להזכר בו. 

כאשר האגו מתרסק ,צריך להכיר, לרקוד ולבלות .

כי אין מרפא לאגו כמו תשומת לב חדשה..

יש בזה משהו...


 

צטט: טובה. 2011-12-04 16:02:14

אז בעצם, מה שאתה אומר זה, שמדובר באגו-נטו...?

 

 

========================================

 

פרידה היא דבר שגורם צער אבל אני די משוכנע שמה שהופך את הכל לכואב הרבה יותר זו באמת העובדה

שמשהו תמיד נסדק במקרים כאלה בתפיסה שלנו את עצמנו כי אנחנו מתנהלים (או לפחות שואפים להתנהל) ממקום של בטחון עצמי ואמונה בעצמנו וכשאדם שאהבנו בוחר לוותר על הקשר ובעצם לוותר עלינו

כבני זוג זה מאלץ אותנו לבחון את עצמנו שוב ולשאול את עצמנו שוב אם אנחנו בסדר,אם עשינו מה שיכולנו,האם יש בנו משהו בסיסי שמפריע לנו להיות פרטנרים טובים בזוגיות ומסתבר שדווקא בנסיבות האלה יש תמיד את ה"דודות הטובות" שיגידו "זה קרה לך כי היית כזה וכזה..." בטון מאשים.

 

צריך גם להגיד את האמת שאנחנו חיים במדינה לא קלה בה הביקורת מצויה בשפע ואילו הפרגון ניתן בקמצנות

אז אין פלא שבמיוחד במדינה כמו שלנו צריך כוחות נפש או אופי חזק כדי להתאושש מהר משברון לב.

אז יש כאלה שאכן יכולים,יש כאלה שפשוט יש להם עור של פיל ויש אחרים שיותר קשה להם כשהם נופלים ולוקח להם גם יותר זמן לקום. 

יש אסכולה שטוענת לאגו כפי שציינת, אורית, את הסיבה לשלל צורות ההתנהגות/תגובות/התמודדות בתהליך של פרידה.
אולם בניגוד לאחרים, אני חושבת שכן קיימת אהבה [והיא לא ההידלקות ההיא, לא ההתאהבות]. היא ההשתייכות, ההסתגלות, ההתרגלות אחד לשני, הדאגה אחד לשני ולצרכיו.
כשמערכת יחסים מסתיימת - כל סוג של מערכת יחסים, ומכל סיבה - נותרת ריקנות. האם ריקנות זאת מכאיבה את האגו, או את הלב? כמו חני, אני חושבת שאת שניהם.
לעניות דעתי, העוצמה הרגשית מושפעת ממשמעות הקשר, כמה מקום הוא תפס בחיינו ומה הוא היווה עבורנו.

לב שבור או אגו מי יכול בנקודה כזאת בכלל לעשות את ההפרדה...
כשהכל כואב והגוף צועק הצילו, הנשמה מתייסרת והעיניים מזילות את דמעותיהן כנהר אפל של כאב שאינו נגמר...
כשחוזרים לנשום, כשהטעם חוזר לפה והריח מתחיל לעקצץ באפך, כשאפשר להתחיל לראות את החיים בקשת של צבעים ולא רק בצבעי החורף, כשמחליפים תחנה ברדיו כשהשיר שמנגן הוא שיר על אהבה נכזבת אז אולי אפשר לעשות את ההפרדה ולהבין מה כאן הכאב של הלב ומה כאן האגו...

רק בטווח של זמן, בראייה של זמן אפשר לעשות את ההפרדה

ואני יודעת - כי הייתי שם..
סיגל

צטט: טובה. 2011-12-04 16:30:43

צטט: אספרסו כפול 2011-12-04 12:05:49

לאנשים בוגרים אמור להיות כבר ידוע שאין אהבה. לא כזאת רומנטית.
מה שיש זה מנגנון רביה גנטי על תקן המסנן [העדפה אבולוציונית] והמוציא לפועל. זו ההדלקות, ההתאהבות. בהמשך, כשיש צאצא, נכנס מנגנון הישרדותי אחר לפעולה.

כל היתר זה אגו וחסכיו.
אז אנחנו בוחרים אובייקט ותופשים עליו בעלות. סוג של שיבוש שבו הגבול בין האדם לאובייקט מתטשטש עד כדי שכבר אין הפרדה, המטרה המקורית כבר זניחה וראייתו של האובייקט הופכת למי שאנחנו. ואם הוא לא משתף פעולה, האובייקט הופך לאחראי על כל פגיעות האגו שלנו. הרומן הרומנטי.

אבל... לך תגיד את זה לנקבה מהשורה.

כפארה, אני יודעת שאת איש מאוד חכם ויש לך תובנות בריאות על החיים, אבל איכשהו תמיד דברייך מובילים לזה ש"הכל בגלל הנקבות האלה...".
תעשה לי טובה אישית - כי אני מעריכה את הדעות שלך, אבל לא מבינה מה כתבת כאן - "תצייר" לי עולם אוטופי בעיניך, פליז.

 קראתי את ההגדרה שלך לאהבה. [זאת שבהמשך]. הגדרת חברות אבל עם אלמנט של רכושנות. וברגע שיש רכושנות... החברות כבר נגועה. זאת כבר מלחמה על אינטרסים.

ולגבי האוטופיה? אין אוטופיה. אנחנו לא מושלמים וגם לעולם לא נהיה.

המצב המיטבי כאן זה להכיר בכך שאין אוטופיה. כולנו נולדים, חיים קצת ומתים.

וברווח הזה כדאי לקחת את מה שאפשר... להתנסות, לחוות, לחיות ולא לבזבז את המתנה המדהימה הזאת על פנטזיות שטותיות ומשתקות.

והנקבות? זה בגלל שאני שוביניסט מתנשא.

זה גם וגם...
מה שכן, כל אחד מהם, ביחד ולחוד...

...ופעם זה האחד ופעם זה השני...כמו ב"תזמור מושלם"
דואג שחלילה לא תשאר לבד...

אני חושבת שזה תלוי אם את נפרדת ממנו או הוא נפרד ממך: אם הוא נפרד ממני בניגוד לרצוני, אז זה גם שברון לב וגם פגיעה באגו (פגיעה בדימוי העצמי שלי)אבל  אם אני נפרדת ממנו זה רק שברון לב (גם אם אני כבר לא אוהבת אותו, עדין יש את תחושת האובדן של בן זוג שהיה יקר לליבך).

אני יודעת.

אני יודעת.

אני יודעת.

אבל לא אגיד לך כי בטח נגמרו לך כל הכוכבים.

צטט: sigjon 2011-12-04 16:37:03

לב שבור או אגו מי יכול בנקודה כזאת בכלל לעשות את ההפרדה...
כשהכל כואב והגוף צועק הצילו, הנשמה מתייסרת והעיניים מזילות את דמעותיהן כנהר אפל של כאב שאינו נגמר...
כשחוזרים לנשום, כשהטעם חוזר לפה והריח מתחיל לעקצץ באפך, כשאפשר להתחיל לראות את החיים בקשת של צבעים ולא רק בצבעי החורף, כשמחליפים תחנה ברדיו כשהשיר שמנגן הוא שיר על אהבה נכזבת אז אולי אפשר לעשות את ההפרדה ולהבין מה כאן הכאב של הלב ומה כאן האגו...

רק בטווח של זמן, בראייה של זמן אפשר לעשות את ההפרדה

ואני יודעת - כי הייתי שם..
סיגל

תודה סיגל על מילותיך הכנות אני יודעת כמה שזה לא פשוט

שוחחתנו על זה רבות בפרטי

בעקרון הדיון הועלה גם מסיבות אישיות אבל בעיקר כמושג כללי