החיים בשחור לבן?

הלב נשבר והאגו נפגע, המציאות מדברת והחיים נמשכים.

 

לא צריך להשתיק דבר גם לא את האגו.

ישנם בחיינו ארועים בהם הכל מתערבב. זה הרגע לעשות פסק זמן וליבדוק  מהו מקומם של המרכיבים השונים בחיינו ומהי המציאות בה אנחנו חיים.

כל אדם חי את המציאות שלו ומקבל החלטות על פי העוגנים שלו עצמו. הניתוח של היחסיות בין הלב, האגו וכל מרכיב אחר יפה לאותו אדם.

במצבים של חוסר יציבות לכל אירוע יש השפעה שנגזרת ממבנה האישיות של חווה האירוע. ישנם אירועים שההתאוששות מהם אינה פשוטה אם בכלל.................

צטט: אספרסו כפול 2011-12-05 16:18:40

טובה יקירתי. בפרוש הקלאסי של הזוגיות, הרכושנות היא בילד אין.
זה לא מצב שבו אתה כלכך בעניין שלה שאתה לא רואה אף אחת אחרת. פעם כתבתי על ביקור באתר של א-מיניים. [כאלה שהסקס לא מעניין אותם בכלל] ועדיין יש ציפיה מבן הזוג להיות נאמן. ולא רק שלא ישקר... אשכרה ש"יבחר" ואחרי שבחר יתרגל חיים ללא סקס. שם באתר זה נראה להן טבעי והגיוני. [וגם מסביר משהו על ניגוד האינטרסים]
ואת? מוכנה שבן זוגך יתפרפר? [בידיעתך, בסדר.] זה גורם לו עונג... ואת הרי "אוהבת" אותו. או שאת נאחזת בגירסה הקלאסית של שלי שלי ושלי?

שְיוֹ. לא שאני תינוקת, ראיתי וחוויתי בחיי לפחות דבר או שניים... אבל לתמצת את כל מהות הזוגיות/אהבה/השתייכות אך ורק לסקס? א-מיניים נדמים בעיניי כלא נורמלים, אבל זה עובד גם הפוך. אם כן, למה שארצה לקשור את חיי עם אחד כזה? הייתי רוצה להאמין שזה שיהיה איתי בזוגיות - גם ירצה, מתוך בחירה, להיות נאמן... ולא מפני שאנו טוענים לבעלות אחד על השני.
שיתפרפר? לא! - מעדיפה לשחרר...
שלי? שוב, במובן של שייכות, לא רכושנות. אני לא שולחן, או כיסא, או אייפון. אני בנאדם עם רגשות, ומאמינה שגם הצד השני.

קצת גלשנו להגדרות?
ואיך כל זה מתקשר לעניין האגו מול הרגש?
טוב, זה שגבר-גבר קשוח לא בוכה [אפילו לא בלילה], כבר הבנתי... אבל מה לא טוב בדרך האחרת? אני יכולה לדבר ולשכנע את עצמי השקם והערב "לשכוח, לשכוח, לשכוח, למחוק, להמשיך הלאה, לא להזיל דמעה, זה מיותר". אבל לְמה זה הופך אותי? האם זה רק מקנה לי חסינות, או הופך אותי לסוג של רובוט? נכון, עם הזמן אני לומדת להתגבר על מכשולי החיים, אבל על הדרך אני "מרוויחה" כזה עור-של-פיל שאפשר להתגרד עליו מרוב שהוא עבה ומחוספס.





 

גם וגם

צטט: אספרסו כפול 2011-12-04 12:05:49

לאנשים בוגרים אמור להיות כבר ידוע שאין אהבה. לא כזאת רומנטית.
מה שיש זה מנגנון רביה גנטי על תקן המסנן [העדפה אבולוציונית] והמוציא לפועל. זו ההדלקות, ההתאהבות. בהמשך, כשיש צאצא, נכנס מנגנון הישרדותי אחר לפעולה.

כל היתר זה אגו וחסכיו.
אז אנחנו בוחרים אובייקט ותופשים עליו בעלות. סוג של שיבוש שבו הגבול בין האדם לאובייקט מתטשטש עד כדי שכבר אין הפרדה, המטרה המקורית כבר זניחה וראייתו של האובייקט הופכת למי שאנחנו. ואם הוא לא משתף פעולה, האובייקט הופך לאחראי על כל פגיעות האגו שלנו. הרומן הרומנטי.

אבל... לך תגיד את זה לנקבה מהשורה.

 

צר לי אבל טועה ומטעה......מי שמסתכל על העולם בציניות מן הסתם גם לא יחווה אהבה......מומלץ מאד לנסות . ולידיעתך לא רק הנקבות גם הגברים מתאהבים.....

אני סבור שהעיקר זה פגיעה בנפש. כמובן שיש פגיעה גם באגו , אבל פגיעה באגו מאויפפינת ברצון להחזיר ולנקום ובדרך כלל אין רצון לפגוע אלא פשוט כאב על האבדן. עובדה שכואב גם כשאנחנו מנתקים את הקשר מסיבה כזו או אחרת , אין שום פגיעה באגו וזה עדיין כואב.

צטט: טובה. 2011-12-07 04:07:07

צטט: אספרסו כפול 2011-12-05 16:18:40

טובה יקירתי. בפרוש הקלאסי של הזוגיות, הרכושנות היא בילד אין.
זה לא מצב שבו אתה כלכך בעניין שלה שאתה לא רואה אף אחת אחרת. פעם כתבתי על ביקור באתר של א-מיניים. [כאלה שהסקס לא מעניין אותם בכלל] ועדיין יש ציפיה מבן הזוג להיות נאמן. ולא רק שלא ישקר... אשכרה ש"יבחר" ואחרי שבחר יתרגל חיים ללא סקס. שם באתר זה נראה להן טבעי והגיוני. [וגם מסביר משהו על ניגוד האינטרסים]
ואת? מוכנה שבן זוגך יתפרפר? [בידיעתך, בסדר.] זה גורם לו עונג... ואת הרי "אוהבת" אותו. או שאת נאחזת בגירסה הקלאסית של שלי שלי ושלי?

שְיוֹ. לא שאני תינוקת, ראיתי וחוויתי בחיי לפחות דבר או שניים... אבל לתמצת את כל מהות הזוגיות/אהבה/השתייכות אך ורק לסקס? א-מיניים נדמים בעיניי כלא נורמלים, אבל זה עובד גם הפוך. אם כן, למה שארצה לקשור את חיי עם אחד כזה? הייתי רוצה להאמין שזה שיהיה איתי בזוגיות - גם ירצה, מתוך בחירה, להיות נאמן... ולא מפני שאנו טוענים לבעלות אחד על השני.
שיתפרפר? לא! - מעדיפה לשחרר...
שלי? שוב, במובן של שייכות, לא רכושנות. אני לא שולחן, או כיסא, או אייפון. אני בנאדם עם רגשות, ומאמינה שגם הצד השני.

קצת גלשנו להגדרות?
ואיך כל זה מתקשר לעניין האגו מול הרגש?
טוב, זה שגבר-גבר קשוח לא בוכה [אפילו לא בלילה], כבר הבנתי... אבל מה לא טוב בדרך האחרת? אני יכולה לדבר ולשכנע את עצמי השקם והערב "לשכוח, לשכוח, לשכוח, למחוק, להמשיך הלאה, לא להזיל דמעה, זה מיותר". אבל לְמה זה הופך אותי? האם זה רק מקנה לי חסינות, או הופך אותי לסוג של רובוט? נכון, עם הזמן אני לומדת להתגבר על מכשולי החיים, אבל על הדרך אני "מרוויחה" כזה עור-של-פיל שאפשר להתגרד עליו מרוב שהוא עבה ומחוספס.





 

אז זהו שלא הצעתי לך לשכוח כלום. [יותר בקטע של לקבל ולהשלים].

העובדה היא שאנחנו כולנו תקועים עם האגו. ככל שהאגו גדול יותר ככה הוא יהפוך אותנו לעבד וינהל אותנו יותר. [זאת הפרעה תפקודית הנפוצה ביותר] אני באמת חושב שאנשים שככל שהאגו שלהם מרוסן יותר, מתפקדים הרבה יותר טוב והסיכוים שלהם לחוות חיים טובים גדלים בהתאמה. ומי שלא יכול? לא יכול. זה מה יש.

רק הצעתי דרך עניינית להסתכל על הדברים ולא לספר לעצמנו סיפורי סבתא.

האגו נרמס והלב נסדק:)

צטט: אספרסו כפול 2011-12-07 16:39:52

 

אז זהו שלא הצעתי לך לשכוח כלום. [יותר בקטע של לקבל ולהשלים].

העובדה היא שאנחנו כולנו תקועים עם האגו. ככל שהאגו גדול יותר ככה הוא יהפוך אותנו לעבד וינהל אותנו יותר. [זאת הפרעה תפקודית הנפוצה ביותר] אני באמת חושב שאנשים שככל שהאגו שלהם מרוסן יותר, מתפקדים הרבה יותר טוב והסיכוים שלהם לחוות חיים טובים גדלים בהתאמה. ומי שלא יכול? לא יכול. זה מה יש.

רק הצעתי דרך עניינית להסתכל על הדברים ולא לספר לעצמנו סיפורי סבתא.

אהבתי.
ונכון, כשאנחנו מצליחים, החיים הרבה יותר קלים.








 

צטט: אספרסו כפול 2011-12-04 17:02:33

צטט: טובה. 2011-12-04 16:30:43

צטט: אספרסו כפול 2011-12-04 12:05:49

לאנשים בוגרים אמור להיות כבר ידוע שאין אהבה. לא כזאת רומנטית.
מה שיש זה מנגנון רביה גנטי על תקן המסנן [העדפה אבולוציונית] והמוציא לפועל. זו ההדלקות, ההתאהבות. בהמשך, כשיש צאצא, נכנס מנגנון הישרדותי אחר לפעולה.

כל היתר זה אגו וחסכיו.
אז אנחנו בוחרים אובייקט ותופשים עליו בעלות. סוג של שיבוש שבו הגבול בין האדם לאובייקט מתטשטש עד כדי שכבר אין הפרדה, המטרה המקורית כבר זניחה וראייתו של האובייקט הופכת למי שאנחנו. ואם הוא לא משתף פעולה, האובייקט הופך לאחראי על כל פגיעות האגו שלנו. הרומן הרומנטי.

אבל... לך תגיד את זה לנקבה מהשורה.

כפארה, אני יודעת שאת איש מאוד חכם ויש לך תובנות בריאות על החיים, אבל איכשהו תמיד דברייך מובילים לזה ש"הכל בגלל הנקבות האלה...".
תעשה לי טובה אישית - כי אני מעריכה את הדעות שלך, אבל לא מבינה מה כתבת כאן - "תצייר" לי עולם אוטופי בעיניך, פליז.

 קראתי את ההגדרה שלך לאהבה. [זאת שבהמשך]. הגדרת חברות אבל עם אלמנט של רכושנות. וברגע שיש רכושנות... החברות כבר נגועה. זאת כבר מלחמה על אינטרסים.

ולגבי האוטופיה? אין אוטופיה. אנחנו לא מושלמים וגם לעולם לא נהיה.

המצב המיטבי כאן זה להכיר בכך שאין אוטופיה. כולנו נולדים, חיים קצת ומתים.

וברווח הזה כדאי לקחת את מה שאפשר... להתנסות, לחוות, לחיות ולא לבזבז את המתנה המדהימה הזאת על פנטזיות שטותיות ומשתקות.

והנקבות? זה בגלל שאני שוביניסט מתנשא.

 

 

 

 

תמדוד לרגע גם את הגלימה של אנורקסיה רגשית  - ותגיד אם מתאים לך?