חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

 

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

 

[ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. ] 

 

 

 

 

אין לי ספק שאנחנו במין מעגל מסחרחר שבולע כל יכולת של הפרט להנות מהחרות המוצעת לו - בכך שאנחנו מפרשים ונוהגים כאילו האחריות מוטלת על האחר בלבד. הסיפור עם המשטרה הקפיץ גם אותי. היום קראתי שלשוטר אסור לדרוש תעודת זהות מאזרח כי זה פוגע ב,כבוד האדם"(?!!) חיילי השמירה על זכויות האדם שוכחים שאין חירות לאף אדם שמסרב לקחת אחריות אישית על מעשיו ועל תוצאות מעשיו. להיות אדם חופשי זו מעמסה כבדה מאד דווקא בגלל הקשר שאי אפשר לנתק בון החירות האישית והאחריות האישית. כי ברגע שמקדשים את החירות האישית אך מטילים את האחריות על הזולת אז אין חירות ואין חים ואין בטחון. יש אנרכיה.

נראה שאת צודקת. בסלנג המקצועי קוראים לזה: "מיקוד שליטה חיצוני" לעומת מיקוד שליטה פנימי" - אחד הוא כמובן היפוכו של השני. ואת זה צריך לטפח, ללמד, להתנסות מגיל צעיר ביותר. אבל - זה נכון גם ברמת המבוגרים שהילד מתחנך וגדל לאורם. המופת האישי ההתנהגות של הורים, מורים, מדריכים ושאר המבטגרים שילדים נחשפים אליהם. כאשר הורה, מורה מגלה אחריות - ומוכן להודות בטעות ולהתארגן בזמן... ילדיו לומדים זאת. רק טוב רינה

לצערי האחריות היא שלנו.

כשלוחצים על מתג נדלק אור במנורה. לפחות ברוב המקרים. גם הילד הכי "לא ממושמע" ולא אחראי יכול לראות את הסיבה והתוצאה ולהניח שגם בפעם הבאה שהוא ילחץ על המתג האור יידלק.

 

כשזה מגיע למשמעת שאנחנו מטילים, אנחנו נכשלים בנושא העקביות.

אם תלמידה מפריעה, היא צריכה לקבל עונש. מידתי, קבוע, סביר. אבל עונש עקבי.

אם תלמיד לא לומד למבחן יש לזה תוצאות. זכותו לא ללמוד למבחן. אבל חובתו להתמודד עם התוצאות.

 

איפה זה מתפספס? אם תלמידה אחת מפריעה ומקבלת עונש והשניה לא. אם תלמיד אחד מקבל הקלות במבחן ותלמיד אחר לא. וגרוע יותר, אם אותו התלמיד מקבל עונש ופעם אחרת לא נענש על אותו המעשה.

 

תאונות קורות. רוב האנשים שעשו תאונות בחיים שלהם, לא עלו על הכביש במחשבה שהם רוצים לפגוע במישהו.

לכן יש הבדל בין לפגוע במישהו ובין לפגוע במישהו ולהפקיר אותו. לכן יש הבדל בין לפגוע במישהו לבין לפגוע במישהו תחת השפעת אלכוהול.

 

אני חושב שאנחנו מתחנו את החבל. אני חושב שזה אנחנו שמעגלים פינות. אנחנו "מתחשבים מדי", "סלחניים מדי" ובעיקר לא עקביים מדי.

 

לכן קודם כל, לפני שאנחנו מאשימים את [המשטרה/הילדים/המורים/הכביש] בואו נעצור שנייה ונחשוב מה החלק שלנו במצב.

 

 

לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי-הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי.

 

לעולם לא אשכח כאשר הייתי בן אחת-עשרה שנה, ישבתי בשיעור אלגברה, משועמם  ונאבקתי שלא אירדם.  מתחתי את זרועותיי מעל ראשי כדי להתעורר.  למזלי הביש, מבלי שנתתי את דעתי לכך, המורה -- המנהיג משמעת קפדנית -- צרח בכעס אל הכיתה בזה הרגע וצעק, "חב'רה, מי מכם מתחכם?"  נראה שזרועותיי המתוחות מעלה עשו אותי למועמד.  בהמשך באו שלושה ימי מעצר.

 

לרובנו היה ניסיון דומה.  במשך שתים-עשרה השנים של בית-הספר, הייתי מבוהל מהסמכות השרירותית של מורים ומנהלים, עליה  הייתה לעתים רחוקות אפשרות  לערער. כולנו בבית-הספר היינו נחושים בדעתנו שסדברי-ואלי יהיה שונה.

 

והוא אכן שונה.

 

 

כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, איש לא ידע כיצד לכונן שיטה אשר תשמור על הסדר בצורה סבירה. בית-הספר היחידי שנראה היה שהצליח במאמציו להתמודד עם בעיה זו היה סמרהיל של א.ס.ניל, בו היו פותרים סכסוכים באספות הקהילה שלהם.

 

לכן, ניסינו לטפל בעניינים באספת בית-הספר. הנושא השני על סדר היום, אחרי ההודעות, היה "ישיבת התלונות" אשר נועדה לטפל בבעיות.

 

כצפוי, ככל שעברו השבועות, ישיבות התלונות התארכו עוד ועוד.  במהרה, הן הטילו צל  על כל העסקים האחרים. מצאנו את עצמנו מנהלים ישיבות של שלש או ארבע שעות, ושתי ישיבות או יותר בשבוע. רוב הזמן הוקדש לשמיעת סידרה אין-סופית של תלונות על מה תלמיד זה עשה, או מה הילדים ההם יכלו לעשות, או מה הבן-אדם ההוא אמר שהוא יעשה.

 

יותר גרוע מהזמן אשר בזבזנו, הייתה  הרגשת התסכול שלנו. ניסינו להיות הוגנים, אולם, האם הצלחנו בכך?  ישיבות התלונות כללו האשמות והאשמות-שכנגד, לעתים רגשיות במידה רבה, תמיד ציוריות. נדיר היה שנרגיש שהגענו למיצוי הנושאים, אלא אם כן הקדשנו זמן מופרז  לכך. השיא היה כאשר בית-הספר עבר את טבילת האש שלו בסתיו של שנת פתיחתו. הייתה ישיבת תלונות אשר נמשכה במשך שלשה ימים תמימים על מנת להסדיר את הדברים.

 

 

צריך היה לעשות משהו. זמן מה, חיפשנו ולו רמז כיצד לנהוג. לא היה דגם מספק.

 

לבסוף התחוור לנו שבעייתנו הייתה בדיוק כמו הבעיה של כל קהילה. והקהילה הקדישה  אלפי שנים וכוח אדיר בחשיבה למציאת פתרון.  במשך מאות השנים, פותחו שיטות שיפוט  בתרבויות שונות כדי להבטיח צדק בטיפולן של התלונות.

 

אנחנו הסתכלנו היטב על המסורת הלאומית שלנו ולמדנו את מאפייניה העיקריים.  במהרה, הרכבנו את הרכיבים של מערכת השיפוט בבית-הספר.

 

בקיצור נמרץ, רכיבים אלה הם פשוטים: צריכה להיות חקירה ממצה ובלתי-משוחדת של כל ההאשמות, כל אחת מתייחסת לכלל אשר לכאורה הופר; צריך להיות משפט הוגן בפני חבר מושבעים שהם עמיתים של הנאשם, עם הבטחה מלאה של זכויות הנאשם ועם כבוד לכללי הראיות; וצריכה להיות שיטה הוגנת של הרשעה. עם זאת, זכויות הפרט, אשר כל אזרח מבוגר ממדינתנו נהנה מהן, יש לשמרן בבית-הספר, אפילו שבית-המשפט העליון מחזיק בדעה שחוקת  ארצות-הברית איננה מחילה זכויות אלו על קטינים.

 

מערכת השיפוט כוננה בתחילת החורף של השנה הראשונה שלנו. היא תחת פיקוחה המלא של אסיפת בית-הספר. היו שינויים והתאמות במשך השנים, אולם המבנה הבסיסי נשאר קבוע.

 

מערכת השיפוט בסדברי-ואלי היא גאוותנו ושמחתנו. היא עובדת חלק, ומטפלת במעל מאה תלונות בשנה, לפעמים עשר או עשרים בחודש, ללא תקלות, שנה אחרי שנה. לעתים רחוקות מתח ביקורת על צדקתה חבר מקהילת בית-הספר.

 

 

לב השיטה הוא הקבוצה אשר חוקרת. היא נקראת ועדת שיפוט. בה משרתים ילדים מכל הגילים. היא חתך של בית-הספר, נבחרת על פי הגרלה, ומצטרף לכל ישיבה חבר הצוות אשר נבחר באקראי. יושב-הראש הוא פקיד השיפוט אשר נבחר על ידי אספת בית-הספר ארבע פעמים בשנה.

 

ועדת השיפוט נפגשת מספר פעמים בשבוע. היא מתחילה את עבודתה לאחר שמישהו  מגיש תלונה בכתב, בה נטען שאיזשהו כלל הופר.

 

תוך שימוש בכל האמצעים הפתוחים בפניה, ועדת השיפוט בודקת את התלונה. קוראת לעדים, מנפה את העדות הסותרת, עד שמגיעה לגרסה הקרובה ביותר למה שקרה.

 

היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בסדברי-ואלי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

 

דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים למדו להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט). כל אחד יודע שתפקודו של בית-הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית-הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום.  ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

 

פעם אחר פעם, ראיתי ידידים קרובים מתנגשים במרירות באיזשהו עניין בפני ועדת השיפוט, רק כדי לצאת מהישיבה ולשחק או לעבוד ביחד כאילו שלא קרה כלום.  עבור תלמידים חדשים, במיוחד עבור אלה שעוברים אלינו מבתי-ספר אחרים, זה החלק מסדברי-ואלי שקשה ביותר לקבלו.  הם התרגלו למנטליות של "אנחנו נגדם" בבית-הספר, בו כל מי שמעיד נגד תלמיד אחר הוא "מלשין".  לפעמים, זה לוקח קצת זמן לילדים חדשים להתרגל, אולם בסופו של דבר, כולם למעשה עושים זאת.  לא יכול היה להיות אחרת.

 

פעולת הכתיבה של תלונה לוועדת השיפוט נקרא, בשפת בית-הספר, "להביא מישהו  למעלה".  איש מאיתנו איננו זוכר כיצד ביטוי זה נולד, ישנן הרבה תאוריות. יש כאלה שחושבים שזה בא מהימים בהם ועדת השיפוט הייתה נפגשת תמיד בקומה השנייה, והאנשים הובאו למעלה להופיע בפניה.

 

לא מזמן, בן חמש שנים אחד אמר לאחר, אשר היה חדש בבית-הספר, "אם לא תפסיק לעשות זאת, אביא אותך למעלה". "אז מיד אני ארד" באה מיד התשובה.

 

האנאלפביתים בבית-הספר צריכים לתפוס "פקיד" כדי שירשום את תלונותיהם על ידי הכתבה, מנהג שהוא רחוק מלעבור מהעולם בכללותו.  בדרך כלל, תלמידים מבוגרים יותר  מסייעים, אולם הצוות תמיד זמין לשרות זה.

 

לפעמים, מישהו מנסה לעשות שימוש לרעה במנגנון השיפוט למטרות אישיות. הם עושים את זה על ידי הגשת זרם של תלונות נגד מישהו.  זה נקרא הצקה. לא לוקח הרבה זמן לועדת השיפוט להבחין במתרחש. יכולות להיות רק שתי סיבות מדוע תלמיד "מובא למעלה"  באופן חוזר ונשנה:  או שהתלמיד הוא ערימה של בעיות, או שהוא נתון להצקה. ועדת השיפוט מתייחסת בתקיפות לתלמידים שמציקים לתלמידים אחרים.

 

לפעמים, ילדים ירשמו תלונה בסערת רגשות כאשר היה איזשהו ויכוח או משחק בעל מתח-גבוה.  בזמן שהחקירה מתחילה, כולם כבר נרגעו.  ואז, ועדת השיפוט בקלות מתווכת בעניין, או אפילו העניין מבוטל. לעתים קרובות, ההרגעה קורת בטרם התלונה הושלמה, בזמן  שהיא נרשמת.  אני רשמתי מאורע כזה לאחרונה, מאורע שהיה די טיפוסי:

 

 

"כאשר היית צעיר . . . ."

סיפור אמיתי

 

"האם תעזור לנו לרשום תלונה?"

 

נוערתי מהזיית צהריים כאשר ישבתי על הספה סמוך למשרד. עמדו מעלי, והסתכלו בי בהיסוס מה, אייוורי (גיל 9) ושרון (7). "אולי מוטב היה למצוא את מרג'".

 

הבטתי בהם לרגע. "לשם מה?" שאלתי. "סקיפ (13) ומיכאל (8) הפריעו לפעילות שלנו בחדר השקט", ענו.

 

תמהתי בעצלות אם היה עלי להגיש תלונה נגדם על פעילויותיהם בחדר השקט, ועניתי, "בוודאי", והלכנו למשרד הפנוי.

 

השעה הייתה 1:30. למעשה כל הצוות היה סגור בחדר הסטראו, בו הייתה להם פגישה מהשעה 11:00 עם תלמידים אשר ביקשו זאת כדי להחליט על ייעודו העתידי של החדר. משימתי בזה הרגע נראתה טריוויאלית בהשוואה להם. למרות זאת, התיישבתי ליד שולחן המשרד, עם העט ביד, והשתדלתי להיראות כמה רשמי שיכולתי. אייוורי עמד לידי בצד ימין, שרון נשענת מעל קצה השולחן משמאלי, שניהם הסתכלו על כל תנועה שעשיתי, כל מילה שכתבתי. זה עמד להיות מפעל רציני.

 

עם טופס התלונה לפני, פניתי אל אייוורי ואמרתי, "תתחיל מן ההתחלה. ממש מן ההתחלה".

 

"יתכן שלא הייתי צריך לקרוא להם בשמות", אמר אייוורי, מודאג במקצת. "יתכן שזה לא היה בסדר".

 

"תתחיל מן ההתחלה. מה קרה?"

 

"ג'ים (8) ואני שיחקנו באסם לבדנו. סקיפ ומיכאל נכנסו והתחילו להתגרות בדניס (12)".

 

"דניס גם הוא היה שם?" שאלתי.

 

"הוא נכנס. אחריו הם נכנסו. אני קראתי להם בשמות כדי להגן עליו. עשיתי את זה כדי לעזור לו".

 

תהיתי מדוע דניס היה זקוק להגנתו של אייוורי, וביקשתי שימשיך את סיפורו.

 

"אז הם רדפו אחרינו. סקיפ לקח את הכובע שלי, ואנחנו נמלטנו מהאסם. דניאל (7), ג'ים ואני נמלטנו".

 

"דניאל גם הוא היה שם? "שאלתי, תוך כדי כתיבת הסיפור בפעם נוספת.

 

"דניס, מיכאל וסקיפ רדפו אחרינו. אני ברחתי,תפסתי את כובעי, אז סקיפ תפס אותי, הוא גרר אותי  בחזרה לאסם, אולם כולנו נמלטנו --".

 

"רק רגע",התפרצתי,תוך הרגשה שאני מאבד כל שמץ של הבנה ממה שקרה שם. "מדוע דניס רדף גם אחריך,עם הגנת עליו?"

 

"אינני יודע",ענה אייוורי עם חיוך. בשלב זה המילים נשפכו בהקראה מרוגשת. עיניו נצצו. לא הייתה אפשרות לעצור בעדו.

 

"אז ניסינו לרוץ לבניין הראשי והם תפסו את ג'ים בארון הספורט ודניאל רץ ואמר לי, ואני באתי לחלץ את ג'ים. עשיתי כאילו  שאני עוזר להם לנעול אותו אבל למעשה לא עשיתי כך והוא נמלט ואני נתפסתי אבל יצאתי --".

 

באותו רגע נכנס למשרד ג'ים, מאושר ורגוע, ונעמד ליד שרון. הוא,כמובן, לא נראה היה לי כמישהו שהרגע עבר חוויה מעיקה.

 

אייוורי הסתבך. פניתי אליו ושאלתי, "האם נהנית?" הוא צחק בצורה לבבית. "כן", הוא אמר. "מה איתך?" שאלתי את ג'ים. "כן.  אני לא רוצה לרשום תלונה".

 

"אבל הם הפריעו בפעילות שלנו", מחה אייוורי.

 

"איזו פעילות?" שאלתי.

 

"הצגת הקסם".

 

לא שמעתי על הצגות קסם כלשהן באותו יום. מתוך ידיעה שאני נסחף למשחק שלהם, אמרתי בתמימות, "איזה הצגת קסם?"

 

"ההצגה של שרון וסינדי (7) השיב אייוורי.

 

בשלב זה דניאל, שמח, הצטרף אלינו. שרון אשר הסתכלה בשקט כל הזמן, התחצפה כאשר הזכירו את שמה. "ניסינו להוציא אותם מהחדר, אבל הם לא רצו ללכת", אמרה בהתרגשות, "אז דחפנו  אותם". "ואני ניסיתי לשכנע אותם שילכו", התפרץ אייוורי. דניאל חייך. ג'ים היה קודר.

 

"האם אני יכול לקרוע את התלונה?" אמר ג'ים.

 

שרון צחקה. דניאל חייך. אני שאלתי את אייוורי, "מה היה קורה אם התלונה היתה נשארת?"

 

"הם יפסיקו לעשות זאת", הוא השיב בהפגנה גדולה של אמון ביעילותה של מערכת השיפוט של בית-הספר.

 

"האם הנכם רוצים שהם יפסיקו?" שאלתי.

 

"לא", השיב בצחוק לבבי.

 

ג'ים קרע את התלונה. סיפוק כללי.  ואז, אייוורי, בזמן שהתכונן לעזוב, פנה-אלי ובחיוך רחב שאל אותי,"כאשר היית צעיר, האם היו לך הרפתקאות כאלה?"

 

 

מאז שמערכת השיפוט נוסדה, רק תלמיד אחד הוצא מבית-הספר בגלל התנהגות רעה. שום סטטיסטיקה לא היתה יכולה לדבר יותר במליצות אודות הצלחתה של השיטה. העובדה היא, שכל אחד זוכה בצדק בסדברי-ואלי. איש איננו מפחד מהסמכות, איש איננו חייב לחשוש מהמבוגרים, או מכל אחד אחר. אנשים מסתכלים אחד על השני ישר בעיניים, כחברים שווים של קהילת בית-הספר. כל אחד יודע  שהוא יכול לסמוך על העובדה שהחופש מוגן פה על ידי מערכת של צדק שהיא עיוורת לגיל, מין, או מעמד. בשום דבר אינני מתגאה יותר מבשותפותי בבית-הספר.

 

 

[פרק 35, חופש וצדק עבור כולם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי,  ע' 172, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ] 

 

ראה גם: ללמד צדק על ידי הניסיון, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. 

 

 

 

 

"אין ילדים רעים, יש תנאים רעים"

יאנוּש קוֹרצ'אק 

 

 

 

Janusz Korczak

הנריק גולדשמיט (Henryk Goldszmit)

 

 

צטט: pianokara 2011-12-06 08:35:57

אני רוצה להציג כמה מקרים שקרו לי או שמעתי עליהם לאחרונה. לכאורה לא קשורים אחד לשני ולא כולם קשורים ישירות לחינוך, אך לדעתי יש ביניהם חוט מקשר שהוא אחת הבעיות העיקריות בחינוך של היום:

 

1. 1. מורה מענישה תלמידה שמאוד מפריעה בכיתה. התלמידה נתנה כמה סיבות לפטפוטים והתפרצויות שלה - א' דיבר איתי, ב' מגעילה אותי, הייתי חייבת להגיד משהו לג'.
2. 2. תלמיד נכשל במבחן כיוון שלא למד. ההורים דרשו מהמורה מבחן חוזר.
3. 3. ילדים שיחקו כדורסל בסלון. מנורה נשברה. הם אמרו שזה קרה בטעות.
4. 4. שני צעירים ניסו להמלט ממחסום משטרתי, נסעו במהירות מופרזת, עברו ברמזור אדום ונכנסו בעמוד. אחד נהרג והשני נפצע קשה. ההורים מאשימים את המשטרה.
5. 5. פוליטיקאי (נבחר ציבור) חבר בממשלה שולח את כל המדינה למלחמת יש ברירה. הפוליטיקאי טוען שהאויב היה בפתח. (נוסף על ידי.- זכויות הפרט) 
6. 6. פוליטיקאי (נבחר ציבור) חבר בממשלה לא דואג לציוד ולמערך כיבוי אש מספיק ותקין במדינה. הפוליטיקאי טוען שהתחום הוא לא באחריותו. (נוסף על ידי.- זכויות הפרט) 

 

אז מה משותף לכולם (רמז בכותרת)? בכל המקרים אדם מסרב לקחת אחריות על המעשים שלו ולהבין שהוא גרם לתוצאות. כל אחד מהמקרים יכול היה להמנע לו בן אדם היה חושב קצת קודם. כמובן המקרים רביעי, חמישי, שישי, קשים במיוחד - אם נדע להבהיר לילדים במקרים 1,2 ו-3 שתירוצים אלה אינם מתקבלים אולי לא נגיע ל-4, 5, 6. ואם היה חופש בחירה, חופש לימוד, חוק, סדר ואחריות בבית הספר, סביר להניח שכל המערך היה משתפר פלאים. (נוסף על ידי.- זכויות הפרט)  

 

 

 

 

"...על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה..." 

 

 

 

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות. 

 

 

 

היסודות המוסריים   

כעת אנחנו מגיעים לנושא רגיש. על בתי-הספר להפיק אנשים טובים. זה כל כך מובן מאליו כמו -- אימא ועוגת תפוחים.  כמובן, אין אנו רוצים שבתי-ספר יפיקו אנשים רעים. כיצד להפיק אנשים טובים? ופה הקושי. הייתי מעז לומר שלמעשה איש איננו יודע את התשובה, לפחות ממה שאני רואה מסביבי. אולם לפחות אנחנו יודעים משהו על הנושא.  אנחנו יודעים, וידענו (שוב פעם) משכבר הימים. המרכיב החיוני לעשייה המוסרית; המרכיב אשר בלעדיו המעשים הם נטולי-מוסר במקרה הטוב, ובלתי-מוסריים במקרה הגרוע,

המרכיב הוא אחריות אישית. 

כל התנהגות מוסרית טומנת בחובה הנחה קודמת זו. על מנת להיות מוסרי עליך להיות מסוגל לבחור מסלול איזשהו ולקבל על עצמך אחריות מלאה על הבחירה ועל תוצאותיה. אינך יכול לטעון שהנך כלי סביל בידי הגורל, בידי אלוהים, בידי אנשים אחרים, בידי כוח עליון; טיעון כזה הופך מיד את כל ההבדלים בין טוב לרע לריקים מתוכן וחסרי משמעות.  החומר אשר קיבל צורה של הכד היפה ביותר בעולם איננו יכול לטעון לסגולה.

תורת המוסר מתחילה בהנחה שאדם אחראי למעשיו. זה דבר נתון. בתי-ספר אינם יכולים לשנות זאת או להפחית ממנו.  בתי-ספר יכולים, לעומת זאת, להכיר בדבר או להכחישו.

לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מְתָרְצִים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?

בחזרה לדברים הבסיסיים. בבית-הספר עליו אני מדבר שלשת מרכיבי החופש פורחים. האחריות קיימת אצל כל אחד.  האחריות היא אוניברסלית, תמיד-נוכחת, אמתית. אם יש לך ספקות, בוא ותתרשם בבית-הספר. תביט בתלמידים בפעולה. תלמד את מערכת השיפוט. תהיה נוכח בסיום הלימודים, בו על התלמיד לשכנע את עמיתיו שהוא מוכן להיות אחראי על עצמו בקהילה בכללותה, בדיוק כפי שהוא היה בבית-הספר.

האם בית-הספר עליו אני מדבר מפיק אנשים טובים? חושבני שכן. וגם אנשים רעים. אולם גם הטובים וגם הרעים הפעילו אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר עליו אני מדבר מהאחרים. 

 

 

 

פיתוח שיפוט מוסרי -- הכיצד? 

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

 

 

קרה, אני בהחלט מסכימה איתך. לפעמים ההורים רוצים יותר מידי לגונן על הילדים, ומבלי לשים לב לא מעבירים אליהם את האחריות. שמעתי הסבר על איך זה מתחיל כבר בילדות, כשילד נתקל לדוגמא בשולחן, אז ההורה מכה את השולחן ואומר לו: נו,נו,נו. במקום לומר לילד, שישים לב ושיזהר.

צטט: גליאל 2012-02-06 17:42:09

קרה, אני בהחלט מסכימה איתך. לפעמים ההורים רוצים יותר מידי לגונן על הילדים, ומבלי לשים לב לא מעבירים אליהם את האחריות. שמעתי הסבר על איך זה מתחיל כבר בילדות, כשילד נתקל לדוגמא בשולחן, אז ההורה מכה את השולחן ואומר לו: נו,נו,נו. במקום לומר לילד, שישים לב ושיזהר.

 

 

רק "ההורים רוצים יותר מידי לגונן על הילדים" ?    

 

"...לדאבוננו, למעשה כל בתי-הספר היום בוחרים להכחיש שלתלמידים יש אחריות אישית למעשיהם, אפילו בזמן שהמנהיגים של בתי-הספר האלה משלמים מס שפתיים למושג. ההכחשה היא משולשת: בתי-הספר אינם מאפשרים לתלמידים לבחור את דרך פעולתם במלואה;  הם אינם מאפשרים לתלמידים לצאת לדרך, לאחר שנבחרה; ואינם מאפשרים לתלמידים לשאת בתוצאות הבחירה, ברגע שנעשתה ובתוצאות הפעולה ברגע שבוצעה. חופש בחירה, חופש פעולה, חופש לשאת בתוצאות הבחירה והפעולה – אלה הם שלשת מרכיבי החופש אשר מהווים את האחריות האישית.

זה לא חדש שבית-הספר מגביל, כעניין של מדיניות בסיסית, את חופש הבחירה והפעולה. אולם האם זה מפתיע אותך שבית-הספר מגביל את החופש לשאת בתוצאות של מעשינו? אין זה צריך להפתיעך. זה הפך להיות עקרון של החינוך המודרני שנפש התלמיד ניזוקה במידה והיא מוכה על ידי שתי הרעות החולות: הצרה והכישלון. "הצלחה מצמיחה הצלחה" היא השיבולת היום; עידוד, להקל על האדם המדוכא, למנוע כשלנות מאכזבים, הרשימה ארוכה. 

אין זה פלא שבתי-הספר שלנו אינם מצטיינים בחינוכם המוסרי. הם מְתָרְצִים את כישלונותיהם באומרם שהחינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם. אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר?..." 

 

 

כל בתי-הספר, למעט בית-הספר סדברי ואלי, בו האנשים מפעילים אחריות אישית למעשיהם כל הזמן, והם מודעים לכך שהם חייבים בדין וחשבון מלא למעשיהם. זה מה שמבדיל את בית-הספר סדברי ואלי מהאחרים.