צטט: ronitbhappy 2011-12-12 19:41:07

אילן יקירי, החלומות שלי בנאליים למדי- זוכרת ששאלתי את הפיזיותרפיסטית שלי אם יתכן שאקום בוקר אחד עם רגל מתפקדת, היא אמרה לי שלא, אבל, אני כבר שנתיים עדיין חולמת על מקלחת בעמידה והליכה על שפת היםלפעמים החלומות מעציבים יותר מכל, תחשוב עלי כשתה נוגס בלאפה, ותאהב את יד שמאל שלך, תאהב מאוד!!

יש חלומות שהגשמתם תלויה רק בך ויש כאלו שלא.

העניין הפיזי, כנראה לא תלוי בך -אז עדיף לוותר ולהשקיע בחלומות שאת יכולה להגשים.

נכון,ניסים קורים, אבל עדיף לא לחיות בציפיה להם.

יש הרבה פעילויות ספורטיביות שאפשר לעשות גם בישיבה- תתמקדי בהן. בקשי מהפזיוטרפיסטית שלך הפניה ליועץ כושר (יש בחינם ברוב קופות החולים) שיבנה לך תוכנית מותאמת למצבך- לספורט, מלבד שמירה על משקל תקין ופעילות הלב -יש השפעה חיובית גם על מצב הרוח (גם בגלל האנדרופינים שהגוף משחרר בעת הפעילות וגם בגלל תחושת ההשג שיש כשתקדמים ומשתפרים בפעילות) - כך שבכל מקרה- תצאי מורווחת (וגם יהיה לך פחות זמן פנוי לחלומות על דברים שלא בידייך...)

צטט: Zahro 2011-12-13 07:11:11

צטט: ronitbhappy 2011-12-12 19:41:07

אילן יקירי, החלומות שלי בנאליים למדי- זוכרת ששאלתי את הפיזיותרפיסטית שלי אם יתכן שאקום בוקר אחד עם רגל מתפקדת, היא אמרה לי שלא, אבל, אני כבר שנתיים עדיין חולמת על מקלחת בעמידה והליכה על שפת היםלפעמים החלומות מעציבים יותר מכל, תחשוב עלי כשתה נוגס בלאפה, ותאהב את יד שמאל שלך, תאהב מאוד!!

 

בוקר טוב רונית

 

אני יכולה להזדהות איתך מאוד בעניין המקלחת בעמידה והליכה על שפת הים,

כמישהי שלא חוותה זאת כבר שנים תרשי לי לומר לך, שככל שתפנימי לעיתים ותלמדי לקבל את המצב המגבלתי שלך, כך יהייה לך יותר קל להתמודד עם הדברים שאינך מסוגלת לבצע, כמו מקלחת בעמידה או הליכה בשפת הים, תראי זה לא שאת צריכה להפסיק לחלום, ההיפך המשיכי לחלום ולקוות, פשוט נסי לתעל את האנרגיות שלך לדברים אחרים, לפעמים על מנת להגשים את החלומות שלנו אנחנו צריכים להרפות מעט.

 

איני יודעת ממה נובעת המגבלה שלך, אבל כמו שאני מבינה מקריאה כאן, יש לך בן זוג אוהב ותומך, את אמא, אלו לא דברים שלא של מה בכך ולא דברים שהם כל כך מובנים מאליהם בחברה שאנו חיים בה כיום, ראי מצד שני כל אחד והחלומות שלו, תרשי לי לשתף אותך ואת החברים כאן בחלום אחד שחלמתי מאז היותי ילדה וסופו שהתגשם כשהייתי כמעט בת 36.

 

בילדותי הטלביזיה היתה החברה הכי טובה שלי, בגלל שהמחלה שלי היתה מאוד פעילה בילדות אז החסרתי המון ימי לימודים והיו לי המון אישפוזים, בכל אופן החלום שלי היה לבקר בבניין האמפייר סטייט בניו יורק, כל פעם שראיתי סצנה בטלביזה שצולמה שם נהגתי לחלום שיום אחד אעמוד במרפסת שם עם גבר החלומות שלי שיחבק וינשק בדיוק כמו אותם זוגות שראיתי בטלביזיה, בכל אופן אחרי שהכרתי את בעלי בפלורידה, נסענו לניו יורק לחגוג לו את יום ההולדת שלו, אימו הגיעה מסידני לחגוג לו ולהכיר את הכלה המיועדת ביום השלישי לביקור בעיר המדהימה הזו בעלי ואימו, שאלו אותי אם יש מקום ספציפי שארצה לראות בניו יורק אמרתי להם את האמפייר סטייט, טוב נסענו לשם וכשהגענו למרפסת החלומות שלי אני פרצתי בבכי ממש לא רציונאלי שהחמות המיועדת חשבה שקרה לי משהו, כשנרגעתי ונתתי לעצמי להנות מהנוף המדהים שם סיפרתי לה ולבעלי שזה היה המקום הראשון שמאז ילדותי רציתי לראות באמריקה, והנה התגשם לו חלום ילדות, פרצתי בבכי כי לא עמדתי בהתרגשות, אגב הביקור היה אחרי נפילת מגדלי התאומים והאמיני לי רונית, גם אם המגדלים היו עדיין שם,  עדיין הייתי מעדיפה ללכת לראות את בניין האמפייר סטייט.

 

סליחה שזה היה ארוך מעט, נותר לי רק להגיד לך המשיכי לחלום כי חלום בעיני שוווה ערך לתקווה,

אין חיים בלי חלומות כמו שאין חיים בלי תקווה, וכאופטימיסטית חסרת תקנה ( גם כשהכי קשה לי)

אני לעולם אבל לעולם לא אפסיק לחלום ולקוות.

 

הרבה בריאות ובהצלחה.

אני גרתי 9 שנים 20 ק"מ מניו יורק.

היינו נוסעים הרבה פעמים לניו יורק ברכבת המקומית.

יום אחד החלטנו לקחת את הילד לראות את האמפייר סטייט

(היינו שם כמה פעמים אבל הוא כבר היה בן 3 ויכול היה 

יותר להבין ולהנות).

נכנסנו לניו יורק וחיפשנו חניה. היינו אלופים במציאת חנייה, גם

אם צריך לחצות כמה שדרות. בשדרה ה-2 היה בדרך כלל

חניה בסוף השבוע.

הסתובבנו והסתובבנו, ולא היתה חניה.

חניה בניו יורק, משהו כמו 50$ אז המשכנו להסתובב,

גרושתי התחילה להתעצבן והטונים עלו.

החשק לבקר במגדל ירד, סובבתי את המכונית חזרה

ויצאנו במנהרת הולנד לניו ג'רזי.

נכנסנו הביתה והלכנו לראות טלויזיה. מבזק חדשות: על גג

האמפייר סטייט הסתובב טרוריסט וירה באנשים!

מי אמר שנשים עצבניות עם פה גדול זה תמיד לא טוב... ?

מדהים,אני בדיוק חושב לא מעט על הנושא הזה בימים אלה אולי כי לאחרונה פגשתי לא מעט אנשים שנאחזים בחלומות ופנטזיות עד כדי כך שהם מעדיפים להישאר בתוך ענן של סימן שאלה ובלבד לא לנפץ לעצמה את הפנטזיה.

אני מודה,המצב הזה מוכר לי.

 יש סוג של בטחון מדומה באשליה שאולי אולי בעתיד משהו טוב יקרה כי לפעמים אתה לוקח נשימה ומנסה לבדוק את הדברים ונשאר גם עם אכזבה והכי גרוע...עם ניפוץ הפנטזיה מה שאומר שאפילו התקווה שהייתה נעלמה.

 אז יש כל מיני אנשים.

יש אנשים שכל כך חיים את ה"כאן ועכשיו" שהם לא באמת זקוקים לפנטזיות.

בעולם שלהם יש רק שני מצבים או שכן יהיה או שלא יהיה ואין את המצב האמצעי של "אולי" ולכן בכל פעם שהם נתקלים בסימן שאלה הם ממהרים לעשות הכל כדי להפוך אותו לסימן קריאה.

אצל אחרים הפחד מאכזבה גדול כל כך שהם במודע מתנחמים בחיים בצל הפנטזיה בלבד ומסוגלים לחיות כך שנים במחשבה ש"אולי אולי יום אחד זה יקרה".

אני יותר קרוב בגישה שלי לאחרונים מאשר לראשונים כי יש לי עולם דמיון עשיר ואני מודה...הוא משמש לי מפלט מצויין ונותן לי המון כוחות מול לא מעט התמודדויות לא פשוטות בחיים.

אבל אני חושב שבסופו של יום גם אצלי יש מצבים בהם פשוט נמאס לי והצורך להגיע לודאות גדול כל כך שאני פשוט אקום ואעשה מעשה גם אם אפול,גם אם אכשל... ואני מצדיע לאנשים שמתנהלים כך ברמה יומיומית וממהרים להפוך כל סימן שאלה לסימן קריאה.

לי אין כוח לזה וגם...לא אוותר כל כך בקלות על עולם הדמיון והפנטזיה שלי.

צטט: ronitbhappy 2011-12-13 08:08:02

צטט: סוסה _ פראית 2011-12-12 23:12:03

צטט: ronitbhappy 2011-12-12 19:18:19

סוסה, את יודעת בבית לוינשטיין יש כל מיני אמרות מוטיבציה על הקירות, אחת מהן היתה-כשאני נושם אני מקווה, אני, שהגעתי לשם בציפייה לצאת מינימום ספורטאית אכן יצאתי עם כריות, אבל, מסכימה מוטב לקוות מאשר לחלום, הבעיה היא כשאנחנו מבינים שאין ממש מקום לתקווה, אז או שחולמים או שמשלימים...

מותר לשאול מה קרה? אם זו חדירה לפרטיות, מצטערת ששאלתי.

 

 סוסה יקרה, זה ידע כללי כאן, ובכלל לא סוד, לפני שנתיים עברתי ארוע מוחי קשה, צד שמאל שלי נותר לא מתפקד... אולי שנתיים זה לא הרבה זמן כדי להפנים, אני עדיין במסע, מניחה שאגיע למקום של השלמה ולו רק כי זו דרך הטבע

רונית, באמת שצר לי לשמוע מה אירע לך.

עכשיו אני מבינה יותר טוב את הפוסט שלך ואת מה שכתבת על ריצה - אני הבנתי כי חשבת על הנ"ל תוך כדי ריצה ולכן עניתי לך מהמקום של זוגיות.

אני מבינה כי יש לך בעל מאד תומך ומבחינתי זהו כבר נצחון! זוגיות שעומדת בכל המבחנים ועוד יותר בעיתות משבר - שמעתי ונתקלתי בלא מעט סיפורים על בני-זוג (נשים וגברים) שנטשו ונעלמו במשברים מסוג זה.

 

מהיכרותי הוירטואלית המאד קצרה עימך התרשמתי כי את אדם מאד חזק ולוחם ונראה לי כי את בדרך הנכונה גם מן ההיבט של החלום לגבי מצבך העתידי. הרבה מאד דברים עוד יכולים להשתנות ויש הרבה אנשים שאמנם עברו תהליך שיקום מאד ארוך, קשה ומייגע, אך בסופו של דבר חזרו לתיפקוד כמעט מלא.

ומה תחזיות הרופאים לגבי מצבך? האם יתכן שיפור בטווח הארוך?

 

בהוקרה ובהערכה,

צטט: דורון א.פ. 2011-12-13 11:25:33

צטט: Zahro 2011-12-13 07:11:11

צטט: ronitbhappy 2011-12-12 19:41:07

אילן יקירי, החלומות שלי בנאליים למדי- זוכרת ששאלתי את הפיזיותרפיסטית שלי אם יתכן שאקום בוקר אחד עם רגל מתפקדת, היא אמרה לי שלא, אבל, אני כבר שנתיים עדיין חולמת על מקלחת בעמידה והליכה על שפת היםלפעמים החלומות מעציבים יותר מכל, תחשוב עלי כשתה נוגס בלאפה, ותאהב את יד שמאל שלך, תאהב מאוד!!

בוקר טוב רונית

אני יכולה להזדהות איתך מאוד בעניין המקלחת בעמידה והליכה על שפת הים,

כמישהי שלא חוותה זאת כבר שנים תרשי לי לומר לך, שככל שתפנימי לעיתים ותלמדי לקבל את המצב המגבלתי שלך, כך יהייה לך יותר קל להתמודד עם הדברים שאינך מסוגלת לבצע, כמו מקלחת בעמידה או הליכה בשפת הים, תראי זה לא שאת צריכה להפסיק לחלום, ההיפך המשיכי לחלום ולקוות, פשוט נסי לתעל את האנרגיות שלך לדברים אחרים, לפעמים על מנת להגשים את החלומות שלנו אנחנו צריכים להרפות מעט.

איני יודעת ממה נובעת המגבלה שלך, אבל כמו שאני מבינה מקריאה כאן, יש לך בן זוג אוהב ותומך, את אמא, אלו לא דברים שלא של מה בכך ולא דברים שהם כל כך מובנים מאליהם בחברה שאנו חיים בה כיום, ראי מצד שני כל אחד והחלומות שלו, תרשי לי לשתף אותך ואת החברים כאן בחלום אחד שחלמתי מאז היותי ילדה וסופו שהתגשם כשהייתי כמעט בת 36.

 

בילדותי הטלביזיה היתה החברה הכי טובה שלי, בגלל שהמחלה שלי היתה מאוד פעילה בילדות אז החסרתי המון ימי לימודים והיו לי המון אישפוזים, בכל אופן החלום שלי היה לבקר בבניין האמפייר סטייט בניו יורק, כל פעם שראיתי סצנה בטלביזה שצולמה שם נהגתי לחלום שיום אחד אעמוד במרפסת שם עם גבר החלומות שלי שיחבק וינשק בדיוק כמו אותם זוגות שראיתי בטלביזיה, בכל אופן אחרי שהכרתי את בעלי בפלורידה, נסענו לניו יורק לחגוג לו את יום ההולדת שלו, אימו הגיעה מסידני לחגוג לו ולהכיר את הכלה המיועדת ביום השלישי לביקור בעיר המדהימה הזו בעלי ואימו, שאלו אותי אם יש מקום ספציפי שארצה לראות בניו יורק אמרתי להם את האמפייר סטייט, טוב נסענו לשם וכשהגענו למרפסת החלומות שלי אני פרצתי בבכי ממש לא רציונאלי שהחמות המיועדת חשבה שקרה לי משהו, כשנרגעתי ונתתי לעצמי להנות מהנוף המדהים שם סיפרתי לה ולבעלי שזה היה המקום הראשון שמאז ילדותי רציתי לראות באמריקה, והנה התגשם לו חלום ילדות, פרצתי בבכי כי לא עמדתי בהתרגשות, אגב הביקור היה אחרי נפילת מגדלי התאומים והאמיני לי רונית, גם אם המגדלים היו עדיין שם,  עדיין הייתי מעדיפה ללכת לראות את בניין האמפייר סטייט.

סליחה שזה היה ארוך מעט, נותר לי רק להגיד לך המשיכי לחלום כי חלום בעיני שוווה ערך לתקווה,

אין חיים בלי חלומות כמו שאין חיים בלי תקווה, וכאופטימיסטית חסרת תקנה ( גם כשהכי קשה לי)

אני לעולם אבל לעולם לא אפסיק לחלום ולקוות.

הרבה בריאות ובהצלחה.

אני גרתי 9 שנים 20 ק"מ מניו יורק.

היינו נוסעים הרבה פעמים לניו יורק ברכבת המקומית.

יום אחד החלטנו לקחת את הילד לראות את האמפייר סטייט

(היינו שם כמה פעמים אבל הוא כבר היה בן 3 ויכול היה 

יותר להבין ולהנות).

נכנסנו לניו יורק וחיפשנו חניה. היינו אלופים במציאת חנייה, גם

אם צריך לחצות כמה שדרות. בשדרה ה-2 היה בדרך כלל

חניה בסוף השבוע.

הסתובבנו והסתובבנו, ולא היתה חניה.

חניה בניו יורק, משהו כמו 50$ אז המשכנו להסתובב,

גרושתי התחילה להתעצבן והטונים עלו.

החשק לבקר במגדל ירד, סובבתי את המכונית חזרה

ויצאנו במנהרת הולנד לניו ג'רזי.

נכנסנו הביתה והלכנו לראות טלויזיה. מבזק חדשות: על גג

האמפייר סטייט הסתובב טרוריסט וירה באנשים!

מי אמר שנשים עצבניות עם פה גדול זה תמיד לא טוב... ?

הי דורון

זה מה שנקרה, לא היה מכתוב לכם לבקר בבניין האמפייר סטייט באותו היום, כי היה מכתוב לכם להישאר בחיים תודה לאל, וכן נשים עצבניות בעיקר האמהות שבהן, מסתבר שזה לא תמיד רע....

הן לא עצבניות מטבען מעצ'בנים אותן.