הבן שלי בן 9 חזר מביה"ס, ביום בו קיבלתי מכתב מהמנהל שהבן שלי לא היה חגור בהסעה ועמד על הכסא, היה גם עונש- מטעמי בטיחות- במידה והמקרה יקרה שנית (בהזדמנות אחרת...), וקראתי לו לשיחה...ביקשתי ממנו להקריא את המכתב...הוא מתחיל להקריא ואז ישר אומר "זה לא נכון! זה החבר'ה מהקיבוץ השני הלשינו עלי..." ולמה הם הלשינו שאלתי...והוא עונה - "כי דיווחתי עליהם למנהל על ההתנהגות שלהם בהסעה"...שאלתי - למה כשאתה רץ למנהל זה נקרא דיווח וכשהם רצים למנהל זה נקרא - הלשנה. בלי למצמץ הוא עונה לי "המורה רחל הסבירה לנו שהההבדל הוא במה שאתה מצפה שיצא לך מזה, כמות הרווח האישי. בהלשנה זה כי אתה רוצה להחזיר למישהו/לפגוע במישהו, אבל בדיווח אתה לא מצפה לרווח אישי". אז שאלתי - אם אתה לא מצפה שיקרה כלום אחרי דיווח - למה לדווח? והוא ענה "כי אני רוצה שהם יפסיקו, אני לא מרוויח כלום כשאני מדווח..." אבל אם אתה מצפה שבעקבות הדיווח אכן הם יפסיקו אז גם כאן יש לך רווח אישי....

אל מעבר לעוד אין ספור דיונים שצצו במהלך השיחה הזו - על אחריות אישית, דרכים אחרות להתמודדות עם היריבות המתמשכת בהסעות, בטיחות וכדומה...נשארתי לא מבינה, באמת לא מבינה את התירוץ החדש להתנערות מאחריות המגיע בשם "דיווח". אני מעדיפה שיקח אחריות ויגיד לי "כן, הלשנתי על ההתנהגות שלהם כי הם לא מפסיקים ואולי רק ככה הם יפסיקו...!" - שיקח אחריות. למה לא מלמדים אותם שגם בדיווח יש להם אחריות (הלשנה נתפס כמשהו מניפולטיבי (?) ודיווח נתפס כמשהו נקי? אמיתי יותר? למה?), גם בדיווח יש סיבה ותוצאה, גם כאן יהיה למעשה רווח אישי דבר שהוא לגיטימי (גם רווח אישי הנקרא - תפיחת שכם על כוונות טובות זה לא רע מבחינתי - אולי ככה הילדים יגדלו להיות אנשים שעושה להם טוב לשנות ולהשפיע ולא אדישים לאחר)

אשמח להסבר חינוכי למה הולך כאן...

 

 

לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי-הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי.

 

לעולם לא אשכח כאשר הייתי בן אחת-עשרה שנה, ישבתי בשיעור אלגברה, משועמם  ונאבקתי שלא אירדם.  מתחתי את זרועותיי מעל ראשי כדי להתעורר.  למזלי הביש, מבלי שנתתי את דעתי לכך, המורה -- המנהיג משמעת קפדנית -- צרח בכעס אל הכיתה בזה הרגע וצעק, "חב'רה, מי מכם מתחכם?"  נראה שזרועותיי המתוחות מעלה עשו אותי למועמד.  בהמשך באו שלושה ימי מעצר.

 

לרובנו היה ניסיון דומה.  במשך שתים-עשרה השנים של בית-הספר, הייתי מבוהל מהסמכות השרירותית של מורים ומנהלים, עליה  הייתה לעתים רחוקות אפשרות  לערער. כולנו בבית-הספר היינו נחושים בדעתנו שסדברי ואלי יהיה שונה.

 

והוא אכן שונה.

 

 

כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, איש לא ידע כיצד לכונן שיטה אשר תשמור על הסדר בצורה סבירה. בית-הספר היחידי שנראה היה שהצליח במאמציו להתמודד עם בעיה זו היה סמרהיל של א.ס.ניל, בו היו פותרים סכסוכים באספות הקהילה שלהם.

 

לכן, ניסינו לטפל בעניינים באספת בית-הספר. הנושא השני על סדר היום, אחרי ההודעות, היה "ישיבת התלונות" אשר נועדה לטפל בבעיות.

 

כצפוי, ככל שעברו השבועות, ישיבות התלונות התארכו עוד ועוד.  במהרה, הן הטילו צל  על כל העסקים האחרים. מצאנו את עצמנו מנהלים ישיבות של שלש או ארבע שעות, ושתי ישיבות או יותר בשבוע. רוב הזמן הוקדש לשמיעת סידרה אין-סופית של תלונות על מה תלמיד זה עשה, או מה הילדים ההם יכלו לעשות, או מה הבן-אדם ההוא אמר שהוא יעשה.

 

יותר גרוע מהזמן אשר בזבזנו, הייתה  הרגשת התסכול שלנו. ניסינו להיות הוגנים, אולם, האם הצלחנו בכך?  ישיבות התלונות כללו האשמות והאשמות-שכנגד, לעתים רגשיות במידה רבה, תמיד ציוריות. נדיר היה שנרגיש שהגענו למיצוי הנושאים, אלא אם כן הקדשנו זמן מופרז  לכך. השיא היה כאשר בית-הספר עבר את טבילת האש שלו בסתיו של שנת פתיחתו. הייתה ישיבת תלונות אשר נמשכה במשך שלשה ימים תמימים על מנת להסדיר את הדברים.

 

 

צריך היה לעשות משהו. זמן מה, חיפשנו ולו רמז כיצד לנהוג. לא היה דגם מספק.

 

לבסוף התחוור לנו שבעייתנו הייתה בדיוק כמו הבעיה של כל קהילה. והקהילה הקדישה  אלפי שנים וכוח אדיר בחשיבה למציאת פתרון.  במשך מאות השנים, פותחו שיטות שיפוט  בתרבויות שונות כדי להבטיח צדק בטיפולן של התלונות.

 

אנחנו הסתכלנו היטב על המסורת הלאומית שלנו ולמדנו את מאפייניה העיקריים.  במהרה, הרכבנו את הרכיבים של מערכת השיפוט בבית-הספר.

 

בקיצור נמרץ, רכיבים אלה הם פשוטים: צריכה להיות חקירה ממצה ובלתי-משוחדת של כל ההאשמות, כל אחת מתייחסת לכלל אשר לכאורה הופר; צריך להיות משפט הוגן בפני חבר מושבעים שהם עמיתים של הנאשם, עם הבטחה מלאה של זכויות הנאשם ועם כבוד לכללי הראיות; וצריכה להיות שיטה הוגנת של הרשעה. עם זאת, זכויות הפרט, אשר כל אזרח מבוגר ממדינתנו נהנה מהן, יש לשמרן בבית-הספר, אפילו שבית-המשפט העליון מחזיק בדעה שחוקת  ארצות-הברית איננה מחילה זכויות אלו על קטינים.

 

מערכת השיפוט כוננה בתחילת החורף של השנה הראשונה שלנו. היא תחת פיקוחה המלא של אסיפת בית-הספר. היו שינויים והתאמות במשך השנים, אולם המבנה הבסיסי נשאר קבוע.

 

מערכת השיפוט בסדברי-ואלי היא גאוותנו ושמחתנו. היא עובדת חלק, ומטפלת במעל מאה תלונות בשנה, לפעמים עשר או עשרים בחודש, ללא תקלות, שנה אחרי שנה. לעתים רחוקות מתח ביקורת על צדקתה חבר מקהילת בית-הספר.

 

 

לב השיטה הוא הקבוצה אשר חוקרת. היא נקראת ועדת שיפוט. בה משרתים ילדים מכל הגילים. היא חתך של בית-הספר, נבחרת על פי הגרלה, ומצטרף לכל ישיבה חבר הצוות אשר נבחר באקראי. יושב-הראש הוא פקיד השיפוט אשר נבחר על ידי אספת בית-הספר ארבע פעמים בשנה.

 

ועדת השיפוט נפגשת מספר פעמים בשבוע. היא מתחילה את עבודתה לאחר שמישהו  מגיש תלונה בכתב, בה נטען שאיזשהו כלל הופר.

 

תוך שימוש בכל האמצעים הפתוחים בפניה, ועדת השיפוט בודקת את התלונה. קוראת לעדים, מנפה את העדות הסותרת, עד שמגיעה לגרסה הקרובה ביותר למה שקרה.

 

היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בסדברי-ואלי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

 

דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים למדו להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט).כל אחד יודע שתפקודו של בית-הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית-הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום.  ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

 

פעם אחר פעם, ראיתי ידידים קרובים מתנגשים במרירות באיזשהו עניין בפני ועדת השיפוט, רק כדי לצאת מהישיבה ולשחק או לעבוד ביחד כאילו שלא קרה כלום.  עבור תלמידים חדשים, במיוחד עבור אלה שעוברים אלינו מבתי-ספר אחרים, זה החלק מסדברי-ואלי שקשה ביותר לקבלו.  הם התרגלו למנטליות של "אנחנו נגדם" בבית-הספר, בו כל מי שמעיד נגד תלמיד אחר הוא "מלשין".  לפעמים, זה לוקח קצת זמן לילדים חדשים להתרגל, אולם בסופו של דבר, כולם למעשה עושים זאת.  לא יכול היה להיות אחרת.

 

פעולת הכתיבה של תלונה לוועדת השיפוט נקרא, בשפת בית-הספר, "להביא מישהו  למעלה".  איש מאיתנו איננו זוכר כיצד ביטוי זה נולד, ישנן הרבה תאוריות. יש כאלה שחושבים שזה בא מהימים בהם ועדת השיפוט הייתה נפגשת תמיד בקומה השנייה, והאנשים הובאו למעלה להופיע בפניה.

 

לא מזמן, בן חמש שנים אחד אמר לאחר, אשר היה חדש בבית-הספר, "אם לא תפסיק לעשות זאת, אביא אותך למעלה". "אז מיד אני ארד" באה מיד התשובה.

 

האנאלפביתים בבית-הספר צריכים לתפוס "פקיד" כדי שירשום את תלונותיהם על ידי הכתבה, מנהג שהוא רחוק מלעבור מהעולם בכללותו.  בדרך כלל, תלמידים מבוגרים יותר  מסייעים, אולם הצוות תמיד זמין לשרות זה.

 

לפעמים, מישהו מנסה לעשות שימוש לרעה במנגנון השיפוט למטרות אישיות. הם עושים את זה על ידי הגשת זרם של תלונות נגד מישהו.  זה נקרא הצקה. לא לוקח הרבה זמן לועדת השיפוט להבחין במתרחש. יכולות להיות רק שתי סיבות מדוע תלמיד "מובא למעלה"  באופן חוזר ונשנה:  או שהתלמיד הוא ערימה של בעיות, או שהוא נתון להצקה. ועדת השיפוט מתייחסת בתקיפות לתלמידים שמציקים לתלמידים אחרים.

 

לפעמים, ילדים ירשמו תלונה בסערת רגשות כאשר היה איזשהו ויכוח או משחק בעל מתח-גבוה.  בזמן שהחקירה מתחילה, כולם כבר נרגעו.  ואז, ועדת השיפוט בקלות מתווכת בעניין, או אפילו העניין מבוטל. לעתים קרובות, ההרגעה קורת בטרם התלונה הושלמה, בזמן  שהיא נרשמת.  אני רשמתי מאורע כזה לאחרונה, מאורע שהיה די טיפוסי:

 

 

"כאשר היית צעיר . . . ."

סיפור אמיתי

 

"האם תעזור לנו לרשום תלונה?"

נוערתי מהזיית צהריים כאשר ישבתי על הספה סמוך למשרד. עמדו מעלי, והסתכלו בי בהיסוס מה, אייוורי (גיל 9) ושרון (7). "אולי מוטב היה למצוא את מרג'".

הבטתי בהם לרגע. "לשם מה?" שאלתי. "סקיפ (13) ומיכאל (8) הפריעו לפעילות שלנו בחדר השקט", ענו.

תמהתי בעצלות אם היה עלי להגיש תלונה נגדם על פעילויותיהם בחדר השקט, ועניתי, "בוודאי", והלכנו למשרד הפנוי.

השעה הייתה 1:30. למעשה כל הצוות היה סגור בחדר הסטראו, בו הייתה להם פגישה מהשעה 11:00 עם תלמידים אשר ביקשו זאת כדי להחליט על ייעודו העתידי של החדר. משימתי בזה הרגע נראתה טריביאלית בהשוואה להם. למרות זאת, התיישבתי ליד שולחן המשרד, עם העט ביד, והשתדלתי להיראות כמה רשמי שיכולתי. אייוורי עמד לידי בצד ימין, שרון נשענת מעל קצה השולחן משמאלי, שניהם הסתכלו על כל תנועה שעשיתי, כל מילה שכתבתי. זה עמד להיות מפעל רציני.

עם טופס התלונה לפני, פניתי אל אייוורי ואמרתי, "תתחיל מן ההתחלה. ממש מן ההתחלה".

"יתכן שלא הייתי צריך לקרוא להם בשמות", אמר אייוורי, מודאג במקצת. "יתכן שזה לא היה בסדר".

"תתחיל מן ההתחלה. מה קרה?"

"ג'ים (8) ואני שיחקנו באסם לבדנו. סקיפ ומיכאל נכנסו והתחילו להתגרות בדניס (12)".

"דניס גם הוא היה שם?" שאלתי.

"הוא נכנס. אחריו הם נכנסו. אני קראתי להם בשמות כדי להגן עליו. עשיתי את זה כדי לעזור לו".

תהיתי מדוע דניס היה זקוק להגנתו של אייוורי, וביקשתי שימשיך את סיפורו.

"אז הם רדפו אחרינו. סקיפ לקח את הכובע שלי, ואנחנו נמלטנו מהאסם. דניאל (7), ג'ים ואני נמלטנו".

"דניאל גם הוא היה שם? "שאלתי, תוך כדי כתיבת הסיפור בפעם נוספת.

"דניס, מיכאל וסקיפ רדפו אחרינו. אני ברחתי,תפסתי את כובעי, אז סקיפ תפס אותי, הוא גרר אותי  בחזרה לאסם, אולם כולנו נמלטנו --".

"רק רגע",התפרצתי,תוך הרגשה שאני מאבד כל שמץ של הבנה ממה שקרה שם. "מדוע דניס רדף גם אחריך,עם הגנת עליו?"

"אינני יודע",ענה אייוורי עם חיוך. בשלב זה המילים נשפכו בהקראה מרוגשת. עיניו נצצו. לא הייתה אפשרות לעצור בעדו.

"אז ניסינו לרוץ לבניין הראשי והם תפסו את ג'ים בארון הספורט ודניאל רץ ואמר לי, ואני באתי לחלץ את ג'ים. עשיתי כאילו  שאני עוזר להם לנעול אותו אבל למעשה לא עשיתי כך והוא נמלט ואני נתפסתי אבל יצאתי --".

באותו רגע נכנס למשרד ג'ים, מאושר ורגוע, ונעמד ליד שרון. הוא,כמובן, לא נראה היה לי כמישהו שהרגע עבר חוויה מעיקה.

אייוורי הסתבך. פניתי אליו ושאלתי, "האם נהנית?" הוא צחק בצורה לבבית. "כן", הוא אמר. "מה איתך?" שאלתי את ג'ים. "כן.  אני לא רוצה לרשום תלונה".

"אבל הם הפריעו בפעילות שלנו", מחה אייוורי.

"איזו פעילות?" שאלתי.

"הצגת הקסם".

לא שמעתי על הצגות קסם כלשהן באותו יום. מתוך ידיעה שאני נסחף למשחק שלהם, אמרתי בתמימות, "איזה הצגת קסם?"

"ההצגה של שרון וסינדי (7) השיב אייוורי.

בשלב זה דניאל, שמח, הצטרף אלינו. שרון אשר הסתכלה בשקט כל הזמן, התחצפה כאשר הזכירו את שמה. "ניסינו להוציא אותם מהחדר, אבל הם לא רצו ללכת", אמרה בהתרגשות, "אז דחפנו  אותם". "ואני ניסיתי לשכנע אותם שילכו", התפרץ אייוורי. דניאל חייך. ג'ים היה קודר.

"האם אני יכול לקרוע את התלונה?" אמר ג'ים.

שרון צחקה. דניאל חייך. אני שאלתי את אייוורי, "מה היה קורה אם התלונה היתה נשארת?"

"הם יפסיקו לעשות זאת", הוא השיב בהפגנה גדולה של אמון ביעילותה של מערכת השיפוט של בית-הספר.

"האם הנכם רוצים שהם יפסיקו?" שאלתי.

"לא", השיב בצחוק לבבי.

ג'ים קרע את התלונה. סיפוק כללי.  ואז, אייוורי, בזמן שהתכונן לעזוב, פנה-אלי ובחיוך רחב שאל אותי,"כאשר היית צעיר, האם היו לך הרפתקאות כאלה?"

 

 

מאז שמערכת השיפוט נוסדה, רק תלמיד אחד הוצא מבית-הספר בגלל התנהגות רעה. שום סטטיסטיקה לא היתה יכולה לדבר יותר במליצות אודות הצלחתה של השיטה. העובדה היא, שכל אחד זוכה בצדק בסדברי-ואלי. איש איננו מפחד מהסמכות, איש איננו חייב לחשוש מהמבוגרים, או מכל אחד אחר. אנשים מסתכלים אחד על השני ישר בעיניים, כחברים שווים של קהילת בית-הספר. כל אחד יודע  שהוא יכול לסמוך על העובדה שהחופש מוגן פה על ידי מערכת של צדק שהיא עיוורת לגיל, מין, או מעמד. בשום דבר אינני מתגאה יותר מבשותפותי בבית-הספר.

 

 

[פרק 35, חופש וצדק עבור כולם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי (ספר Pdf ללא רישום),  ע' 172, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ] 

 

ראה גם: ללמד צדק על ידי הניסיון, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי (ספר Pdf ללא רישום), 1987.

 

 

מהמם, זו מערכת צדק שמוצאת חן בעיני - בקרוב אצלנו....

 

 

רק כאשר בית הספר (מערכת החינוך וכנ"ל המשפחה) בנוי כראוי !  

 

 

וואו,

 

אני הייתי מציע חלוקה אחרת.

דיווח הוא משהו שאתה עושה בחשיפה מלאה של הזהות של המדווח, הלשנה היא משהו שאתה עושה במסתרים.

 

נניח שמישהו עשה תאונת דרכים, פגע במישהו ואז ברח.

האם מי שראה את התאונה ומסר את הפרטים שלו למשטרה הוא מדווח או מלשין?

האם מי שראה את התאונה ומסר את הפרטים הוא אחראי או לא?

האם מי שראה את התאונה ולא מסר את הפרטים הוא יותר אחראי / בסדר / מגניב / מהחבר'ה?

 

נניח שמישהו לא עשה תאונת דרכים ולא פגע באף אחד.

האם מישהו שהמציא עליו סיפור כזה ומסר את הפרטים שלו למשטרה הוא מדווח או מלשין?

האם מי שהמציא את הסיפור הוא אחראי או לא?

האם מי שיודע שמדובר בסיפור ולא חשף את התרמית הוא יותר / אחראי / בסדר / מגניב / מהחבר'ה?

 

הבעיה עם הסיפור של הבן שלך היא הגישה של "אתה בסדר כל עוד אף אחד לא מלשין עליך".

האחריות שאת מדברת עליה היא לא בבחירה להלשין או לא להלשין, אלא בלקיחת האחריות על זה שהוא עמד בהסעה ולא היה חגור.

איזה מין מסר אנחנו מעבירים לילדים אם אנחנו אומרים להם שיש דברים שלא צריך לדווח עליהם? שאפשר לא לקחת אחריות אם אתה יכול לדאוג שאף אחד לא ידווח עליך.

ראשית לכל - אני סבורה שמדובר בילד נבון. שנית - שני המושגים: הלשנה ודיווח עושים אותה פעולה. להלשנה דבקה קונוטציה שלילית, כאילו הדיווח נעשה על מנת לפגוע במי שמדווחים עליו. לעצם העניין - מדובר בנושא חשוב של הסעת ילדים חגורים. הייתי ממליצה לצרף אדם מבוגר להסעה ולא לחשוף את הילדים לדיווח על מתפרעים. בגיל זה יש נכונות מצד אחד וסילוף המציאות מצד שני. מה שמשמח אותי היא העובדה שהילדים יכולים להיות חגורים בשעת הנסיעה.

צטט: Red Shaya 2011-12-20 14:52:21

וואו,

 

אני הייתי מציע חלוקה אחרת.

דיווח הוא משהו שאתה עושה בחשיפה מלאה של הזהות של המדווח, הלשנה היא משהו שאתה עושה במסתרים.

 

נניח שמישהו עשה תאונת דרכים, פגע במישהו ואז ברח.

האם מי שראה את התאונה ומסר את הפרטים שלו למשטרה הוא מדווח או מלשין?

האם מי שראה את התאונה ומסר את הפרטים הוא אחראי או לא?

האם מי שראה את התאונה ולא מסר את הפרטים הוא יותר אחראי / בסדר / מגניב / מהחבר'ה?

 

נניח שמישהו לא עשה תאונת דרכים ולא פגע באף אחד.

האם מישהו שהמציא עליו סיפור כזה ומסר את הפרטים שלו למשטרה הוא מדווח או מלשין?

האם מי שהמציא את הסיפור הוא אחראי או לא?

האם מי שיודע שמדובר בסיפור ולא חשף את התרמית הוא יותר / אחראי / בסדר / מגניב / מהחבר'ה?

 

הבעיה עם הסיפור של הבן שלך היא הגישה של "אתה בסדר כל עוד אף אחד לא מלשין עליך".

האחריות שאת מדברת עליה היא לא בבחירה להלשין או לא להלשין, אלא בלקיחת האחריות על זה שהוא עמד בהסעה ולא היה חגור.

איזה מין מסר אנחנו מעבירים לילדים אם אנחנו אומרים להם שיש דברים שלא צריך לדווח עליהם? שאפשר לא לקחת אחריות אם אתה יכול לדאוג שאף אחד לא ידווח עליך.

בתפיסתי דיווח והלשנה שניהם אותה גברת רק שהאחד עם קונוטציה שלילית והשני כאילו חיובי - לפחות עפ"י המניפולציה שבהסבר שלימדו את הבן שלי.

השתמע מדברי שהגישה שלי היא  -"אתה בסדר כל עוד אף אחד לא מלשין עליך"? כנראה שלא הסברתי את עצמי נכון -  ממש לא!!!! הגישה היא - קח אחריות על מה שאתה מדווח/מלשין, תדע ,שכמו שלך יש אמת גם לאחר יש אמת אותה הוא מדווח/מלשין,  תדע שלכל פעולה יש סיבה ותוצאה...יתרה מכך הוספתי עוד מספר כלים אל מעבר לדיווח/הלשנה להתמודדות עם התנהגות לא נעימה של חבריו לאוטובוס.

ולגבי זה שהוא לא היה חגור - על זה היתה שיחה שלמה - בטיחות, סכנה באי חגירה, הזכרתי לו גם את שתי האחיניות של החבר הכי טוב שלו שמתו בתאונת דרכים נוראית וכדומה. בנוסף, לחידוד לקיחת האחריות, קבענו ללכת לדבר עם המנהל כי הבן שלי טוען "שזה לא נכון, הם הלשינו/אמרו את זה למנהל כי אני דיווחתי על ההתנהגות שלהם.."

 

לא מלמדים אותם כי למורים ולהנהלת בית הספר אין אחריות כלפי התלמידים ללמד אותם כישורי חיים אמתיים.

 

זה כל כך פשוט.

 

כל כך קל ללמד גיאוגרפיה, הישטוריה, חשבון, אנגלית ומדעים

 

כל כך קל לקרוא לתורה - סיפורי התורה ולעשות מהןם משהו הדומה לעליסה בארץ הפלאות, לסיפורי אנדרסן או האחים גרים ולא להתמודד עם כישורי חיים הנמצאים שם ללמד אותנו כיצד לחיות.

 

לא!

 

זו תורה!

 

זה שייך לדתיים החשוכים והדפוקים, ולכן אנו מזלזלים בזאת.

 

חבל...

 

כי בתורה יש סיפורי חיים מופלאים של התמודדות עם קשיים, של יריבויות וההתמודדות עמם, של נכון ולא נכון, שמהם הילד היה לומד כיצד להסתכל על החיים שלו.

 

והנה דוגמאות למה שכרגע כתבתי:

 

נדודי אברהם לארץ - התמודדות עם קשיים.

עשרים השנה של יעקב אצל לבן - התמודדות עם קשיים.

מפגש יעקב עם עשיו - התמודדות עם שנאה ויריבות.

מעשה שמעון ולוי עם חמור בן שכם - התמודדות שגויה ולא נכונה עם יריבות.

 

וכך ניתן ללמוד כל כך הרבה מבלךי להיות דתי שחור פאנט.

 

חלום הולם של יעקב שמלמד על הצורך בהגשמה עצמית בכל מצב, לטפס למעלה בכל מצב וכל עת ולא להישבר לא לרדת למטה.

 

407 מצוות מתוך כל 613 המצוות הן מצוות של יחסי חברות ויחסי שכנים ובין אדם לחברו.

 

המצווה הגדולה ביותר בתצורה, על פי רבי עקיבא היא: ואהבת לרעך כמוך.

 

אבל זה קשה למורים להתמודד עם שאלות קיומיות כאלו, אז מוטב לזלזל בזאת ולהוריד את הערך של האוצר הלאומי שלנו, וכך הלגיע לנוער שאינו יודע להבדיל בין דיווח להלשנה, או בין אמת לשקר.

 

ובסופו של דבר הוא יודע מאד להבדיל בין ויסקי לקוניאק ובין קראק להירואין.

 

חבל.

 

היום בחג האורים, ראוי להרים את האור ולהאיר את החשכה שנפלה עלינו ולהתחיל לכוון את הילדים לאחריות אישית, יצרניות, ועוד כישורי חליים אחרים.

 

ולא....

אל תחכו למורים או למשרד החינוך שיעשה זאת. הם נמצתאים בתרדמת כבר עשרות שנים.

 

 

 

 

 

בבית הספר סדברי ואלי כאשר הילדים מגישים תלונה, הם מלשינים -- או מדווחים ? 

 

המושג "הלשנה" קשור קשר הדוק עם המושגים "סוד" ו"נאמנות". נאמן למה ולמי. לעומת זאת, המושג "דיווח" קשור עם המושגים "חובה, חובה אזרחית, חובה מוסרית, חוקים, כללים". 

 

אם לדווח ואם להלשין תלוי בערכים שלנו. 

 

את, אני, והמערכת כולה יכולים "לחנך" לערכים רק על ידי חופש הבחירה והדוגמה האישית. כל היתר זו אִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה (בלעז) (שְׁטִיפַת מוֹחַ, החדרה שיטתית של רעיונות, ערכים וכדומה, בעברית).

 

בדרך כלל המדינה לא מכבדת ואיננה מפקחת על זכויות הילד. היא רק שוטפת לו את המוח. כנ"ל בית הספר. ומה עם ההורים ?..... 

 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.  

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה. 

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית. 

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון. 

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וכאמור, זה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות  ". 

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה  .

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה שעברה, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור  .

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים  .

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר   ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר   !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת, או מה ללמוד, מתי ללמוד וכיצד ללמוד. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר (ערכים), חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו  . 

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית  . 

 

 

 

 

זה ועוד, 

 

מה שקובע הם שני דברים: המניע למעשה והמעשה עצמו. יש ביטוי מצוין לכך בקטע "חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת:    

 

 

חוק וסדר (ואחריות): יסודות המשמעת.

 

בממשל, כמו בבתי הספר, לעתים קרובות אנשים חושבים שסמכות דיקטטורית יכולה לשמור על הסדר יותר ביעילות מאשר סמכות בעלת בסיס עממי. מתברר שזו אשליה הן לממשלים והן לבתי ספר כאחד. 

למעשה, שמירה על הסדר הציבורי בבית ספר דמוקרטי היא קלה יותר ויעילה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה כך בעיקר כיוון שהתקנות והכללים השונים נעשו על ידי הקהילה בכללותה. 

כללים נעשים רק כאשר הקהילה מרגישה צורך בהם, לא כאשר מישהו חושב שלבית הספר צריך להיות כלל זה או אחר, ולא כאשר קבוצה קטנה מרגישה זאת; אלא כאשר רוב הקהילה מסכימה שיש צורך בו. קיים סיכוי קטן לחקיקה "תאורטית", אשר עונה על דפוס מופשט כלשהו, ואשר משרתת את ההנחה שהדבר יביא לטוב איזשהו. נוסף לכך, אפשר לשנות כללים או לדחותם לחלוטין כאשר הקהילה מוצאת שהם אינם נחוצים לה עוד, או שאולי הם פשוט מוטעים. אין צורך במצעד מחאה המוני, או בשביתת שבת או בשביתה רגילה; במקום זאת, נחוצה פעילות פוליטית מעשית מסוימת כדי להשיג רוב קולות למען השינוי. האווירה כולה היא של שכנוע ושל משא ומתן, במקום עימות. פשוט אין עם מי להתעמת! 

הניסיון בבתי הספר הדמוקרטיים מראה שניתן לשפר את יעילותו של המנגנון החקיקתי בהרבה דרכים קטנות אך מועילות. אספות של קהילת בית הספר תשמורנה על הנימוס ועל כללי דיון מקובלים, כדי שניתן יהיה למצות את הדיון בסוגיות ללא הסחת הדעת כתוצאה מהפרעות או תוהו ובוהו. אפשר להפיץ מראש בכתב את החוקים המוצעים, ולתת אפשרות לשקול, לבדוק ולהוסיף תוספות. על ידי כך, ניתן למנוע את התופעות אשר גורמות לאי יציבות ואשר נגרמות כתוצאה מאשרור כללים פרי הדחף הרגעי. 

אין דבר העולה בחשיבותו על כתיבה קפדנית של הכללים, וניסוחם בבירור. משמעויות כפולות או אי בהירויות הן הארס של כל מערכת משפטית. על כל אחד לדעת בדיוק מה מצופה ממנו בקרב קהילת בית הספר. 

בית ספר בעל חוקים ברורים, המאושרים באופן דמוקרטי וצודק על ידי קהילת בית הספר כולה, ובעל מערכת שיפוט טובה לאכיפתם של חוקים אלה, יהיה בית ספר בו תשרור משמעת קהילתית, ובו יכול להתפתח בצורה נבונה, שגדלה והולכת, המושג של חוק וסדר. 


עד כה, הדיון התרכז רובו ככולו בהיבטים החיצוניים של הסדר. יותר חשובה היא השאלה: מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

 

[ פרק 5, חוק וסדר: יסודות המשמעת, המשבר בחינוך האמריקאי - ניתוח והצעה, בית הספר סדברי ואלי, 1970. ]

 

 

יש לך ילד חכם.

אל תקצצי אותו.

צטט: pbhba 2011-12-22 15:50:13

יש לך ילד חכם.

אל תקצצי אותו.

נכון.   משתדלת.... 

 

זה ההבדל בין "דיווח" לבין "הלשנה" !                                                                       וזה מה שמבדיל בין בית ספר הבנוי היטב לבין בתי ספר אחרים !     

 

 

"...היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בסדברי ואלי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לוועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

 

דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים למדו להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט). כל אחד יודע שתפקודו של בית-הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית-הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום.  ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

 

פעם אחר פעם, ראיתי ידידים קרובים מתנגשים במרירות באיזשהו עניין בפני ועדת השיפוט, רק כדי לצאת מהישיבה ולשחק או לעבוד ביחד כאילו שלא קרה כלום.  עבור תלמידים חדשים, במיוחד עבור אלה שעוברים אלינו מבתי-ספר אחרים, זה החלק מסדברי-ואלי שקשה ביותר לקבלו.  הם התרגלו למנטליות של "אנחנו נגדם" בבית-הספר, בו כל מי שמעיד נגד תלמיד אחר הוא "מלשין".  לפעמים, זה לוקח קצת זמן לילדים חדשים להתרגל, אולם בסופו של דבר, כולם למעשה עושים זאת.  לא יכול היה להיות אחרת..."  

 

[קטע מתוך פרק 35, חופש וצדק עבור כולם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי (ספר Pdf ללא רישום),  ע' 172, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987 -- הנ"ל.]