את לא יכולה להטיף לילד: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך".

מדוע ?

כי, "אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

מה שאנחנו צריכים לחנך אליו הוא "צדק" והתקוממות כנגד עוולות.
לפגוע בחלש רק בגלל שהוא חלש זה עוול אבל באותה המידה לעשות חרם נגד החזק רק בגלל שהוא לא חזק זה גם עוול.

אני אתן לך דוגמה חייה מהבוקר.
יש לי שני גורי חתולים בחצר. הם אימצו את החצר שלי ואני לא מגרש אותם משם. אבל אין ביננו יחסי "עובד מעביד". (אני לא מאכיל אותם והם לא מתכרבלים לי על הרגליים). בימים האחרונים קר ויורד גשם וקר להם. אין ספק שהם קטנים ומסכנים.
ולכן הבן שלי ננזף כל פעם שהוא מנסה לגרש אותם מהחצר או מפריע להם.
לא מתוך המקום של להגן על החלש, אלא מהמקום של לא להציק לחלש. וזה הבדל עצום.
לא כולנו נולדנו שווים. לבן שלי יש בית ומיטה חמה ולחתולים אין. סביר להניח שכשהם יגדלו הם ירוצו מהר יותר ממנו ויקפצו יותר רחוק ויטפסו על עצים כמו שהוא רק יחלום לטפס. אבל בינתיים הוא ה"חזק" והם החלשים. זכותו לא לעזור להם. אבל מחובתו גם לא להרע ולא לפגוע במצב שלהם.

מה שהבן שלך עשה, הוא אקט מדהים של חמלה. בתוך תוכנו כולנו יודעים מה צודק ומה לא צודק והוא זיהה יפה מאוד שהחבר שלו שמקלל את אחותו הקטנה מנצל את החולשה שלה, כלומר מרע את מצבה הנחות ממילא. הבן שלך זיהה שבמצב הזה חובתו היא לא להצטרף לחבר שלו. ואז הלך עוד צעד קדימה וגם עמד לצידה. טוב לראות שמתפתח אצלו חוש צדק שכזה.

בכוונה הצגתי בהתחלה את האפשרות שקבוצה של ילדים חלשים יחרימו ילד חזק. זה קורה לנו כל הזמן. קוראים לזה תסמונת "מגיע לי כי אני חלש".
תשעים ותשע אחוז מהנכים חונים כחוק, אבל יש אחוז אחד שחונה כאילו הכביש שייך לתעודת הנכה שלו.
תשעים ותשע אחוז מהאימהות החד הוריות צריכות את הזכויות שהן מקבלות. אבל יש אחוז אחד שחומס את הזכויות האלו כאילו שחד הוריות היא זכות ולא מצב נתון.

אז כן, אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו לא לקחת ולפגוע ולהשפיל ולגזול רק כי הם יכולים. אבל מנגד, אסור לנו לפנות למחשבה אוטומטית שלהיות חלש זו איזו זכות, כי כשיש זכויות יהיה גם מי שינצל אותן לרעה.

וכמה מילים אחרונות על חרמות.
אני חושב שחרם והתאגדות הם הכלים של החלש להתמודד עם החזק. ראינו את זה במחאת הקוטג' ואני מקווה שנראה את הפירות גם במחאת הדיור.
חשוב להבהיר לילדים את ההבדל בין חרם שמטרתו לאזן את הכוחות לבין חרם שמטרתו היחידה היא לשבור את הצד השני. אנחנו צריכים מאוד להזהר מאמירות טוטאליות של "צריך להגן על החלש".
לדעתי חובתנו היא לא לפגוע בחלש. אבל ההגנה על החלש היא זכות ולא חובה.

Red Shaya - קראתי את מה שכתבת ואני מסכימה עם העניין שיש כאלה שמנצלים את המערכת ואת היותם מסכנים. אבל אני לא קוראת להם חלשים.
יש מערכת שבה אם אתה מסתכל על תחום ספציפי יש מי שחזק יותר ומי שחלש יותר. כלומר, החלש הוא בהשוואה לחזק בלבד.
מי שיודע לנצל את המערכת לטובתו ומשתמש בהיותו מסכן הוא חזק.
אל תטעה - יש הרבה שהם נכים ועניים שהם חזקים יותר מהרבה כאלה שהם לא.

מי שלא מצליח להסתדר במערכת הוא החלש.

כמו שאמרתי בפוסט - גם אנחנו לפעמים חלשים. בסיטואציות מסוימות.

גם במקרה שבו כולם מנדים מישהו שהוא חזק - הוא כבר לא חזק, אלא חלש.

אבל מדינה שבה החזקים לא דואגים לחלשים היא מדינה שתביא את עצמה לאבדון.

אני לא בעד נידוי אנשים. אני בעד נידוי של התנהגויות מסוימות באנשים.

כלומר, בגן ילדים, כאשר משהו מתנהג באלימות או בשתלטנות כלפי האחר, צריך לנדות אותו בסיטואציה הספציפית.

זה יכול להיות שבסיטואציה אחרת ננדה את זה שעכשיו הגנו עליו.

כלומר, החברה צריכה להוקיע מתוכה התנהגויות מסוימות. אדם הנמצא בחברה צריך להרגיש שהוא יקבל עונש על התנהגות מסוימת (כמו ניצול החבר, הצקה לילדים, ניצול מעמד כלכלי וכו)  ויגומל על התנהגות טובה לכלל.

ואז הוא יבין איך צריך להתנהג בחברה. חברה כזאת רק יכולה לעלות כלפי מעלה וכל חבריה ירוויחו.

בחברה שלנו אנשים שמנצלים את האחר מרוויחים וכאלה שעוזרים לאחר מפסידים - זאת חברה שהולכת כלפי מטה

מי מגן על הילדים החלשים שלנו???

לזכות בצדק זה קשה בכל חברה. בבתי-הספר, זה לעתים קרובות בלתי אפשרי.

לעולם לא אשכח כאשר הייתי בן אחת-עשרה שנה, ישבתי בשיעור אלגברה, משועמם  ונאבקתי שלא אירדם.  מתחתי את זרועותיי מעל ראשי כדי להתעורר.  למזלי הביש, מבלי שנתתי את דעתי לכך, המורה -- המנהיג משמעת קפדנית -- צרח בכעס אל הכיתה בזה הרגע וצעק, "חב'רה, מי מכם מתחכם?"  נראה שזרועותיי המתוחות מעלה עשו אותי למועמד.  בהמשך באו שלושה ימי מעצר.

לרובנו היה ניסיון דומה.  במשך שתים-עשרה השנים של בית-הספר, הייתי מבוהל מהסמכות השרירותית של מורים ומנהלים, עליה  הייתה לעתים רחוקות אפשרות  לערער. כולנו בבית-הספר היינו נחושים בדעתנו שסדברי-ואלי יהיה שונה.

והוא אכן שונה.

כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, איש לא ידע כיצד לכונן שיטה אשר תשמור על הסדר בצורה סבירה. בית-הספר היחידי שנראה היה שהצליח במאמציו להתמודד עם בעיה זו היה סמרהיל של א.ס.ניל, בו היו פותרים סכסוכים באספות הקהילה שלהם.

לכן, ניסינו לטפל בעניינים באספת בית-הספר. הנושא השני על סדר היום, אחרי ההודעות, היה "ישיבת התלונות" אשר נועדה לטפל בבעיות.

כצפוי, ככל שעברו השבועות, ישיבות התלונות התארכו עוד ועוד.  במהרה, הן הטילו צל  על כל העסקים האחרים. מצאנו את עצמנו מנהלים ישיבות של שלש או ארבע שעות, ושתי ישיבות או יותר בשבוע. רוב הזמן הוקדש לשמיעת סידרה אין-סופית של תלונות על מה תלמיד זה עשה, או מה הילדים ההם יכלו לעשות, או מה הבן-אדם ההוא אמר שהוא יעשה.

יותר גרוע מהזמן אשר בזבזנו, הייתה  הרגשת התסכול שלנו. ניסינו להיות הוגנים, אולם, האם הצלחנו בכך?  ישיבות התלונות כללו האשמות והאשמות-שכנגד, לעתים רגשיות במידה רבה, תמיד ציוריות. נדיר היה שנרגיש שהגענו למיצוי הנושאים, אלא אם כן הקדשנו זמן מופרז  לכך. השיא היה כאשר בית-הספר עבר את טבילת האש שלו בסתיו של שנת פתיחתו. הייתה ישיבת תלונות אשר נמשכה במשך שלשה ימים תמימים על מנת להסדיר את הדברים.

צריך היה לעשות משהו. זמן מה, חיפשנו ולו רמז כיצד לנהוג. לא היה דגם מספק.

לבסוף התחוור לנו שבעייתנו הייתה בדיוק כמו הבעיה של כל קהילה. והקהילה הקדישה  אלפי שנים וכוח אדיר בחשיבה למציאת פתרון.  במשך מאות השנים, פותחו שיטות שיפוט  בתרבויות שונות כדי להבטיח צדק בטיפולן של התלונות.

אנחנו הסתכלנו היטב על המסורת הלאומית שלנו ולמדנו את מאפייניה העיקריים.  במהרה, הרכבנו את הרכיבים של מערכת השיפוט בבית-הספר.

בקיצור נמרץ, רכיבים אלה הם פשוטים: צריכה להיות חקירה ממצה ובלתי-משוחדת של כל ההאשמות, כל אחת מתייחסת לכלל אשר לכאורה הופר; צריך להיות משפט הוגן בפני חבר מושבעים שהם עמיתים של הנאשם, עם הבטחה מלאה של זכויות הנאשם ועם כבוד לכללי הראיות; וצריכה להיות שיטה הוגנת של הרשעה. עם זאת, זכויות הפרט, אשר כל אזרח מבוגר ממדינתנו נהנה מהן, יש לשמרן בבית-הספר, אפילו שבית-המשפט העליון מחזיק בדעה שחוקת  ארצות-הברית איננה מחילה זכויות אלו על קטינים.

מערכת השיפוט כוננה בתחילת החורף של השנה הראשונה שלנו. היא תחת פיקוחה המלא של אסיפת בית-הספר. היו שינויים והתאמות במשך השנים, אולם המבנה הבסיסי נשאר קבוע.

מערכת השיפוט בסדברי-ואלי היא גאוותנו ושמחתנו. היא עובדת חלק, ומטפלת במעל מאה תלונות בשנה, לפעמים עשר או עשרים בחודש, ללא תקלות, שנה אחרי שנה. לעתים רחוקות מתח ביקורת על צדקתה חבר מקהילת בית-הספר.

לב השיטה הוא הקבוצה אשר חוקרת. היא נקראת ועדת שיפוט. בה משרתים ילדים מכל הגילים. היא חתך של בית-הספר, נבחרת על פי הגרלה, ומצטרף לכל ישיבה חבר הצוות אשר נבחר באקראי. יושב-הראש הוא פקיד השיפוט אשר נבחר על ידי אספת בית-הספר ארבע פעמים בשנה.

ועדת השיפוט נפגשת מספר פעמים בשבוע. היא מתחילה את עבודתה לאחר שמישהו  מגיש תלונהבכתב, בה נטען שאיזשהו כלל הופר.

תוך שימוש בכל האמצעים הפתוחים בפניה, ועדת השיפוט בודקת את התלונה. קוראת לעדים, מנפה את העדות הסותרת, עד שמגיעה לגרסה הקרובה ביותר למה שקרה.

היות וכל אחד הוא חלק מהתהליך, עשיית הצדק בסדברי-ואלי שייכת לכל אחד. לדבר זה יש השלכות מעשיות אשר אפשר לראותן כל יום. נדיר שהאנשים ישקרו ביודעין לועדת השיפוט, אם כי, יכולים להציג גרסאות ממה שקרה, שהן שונות באופן ניכר. לרוב כולם משתפים פעולה.

דבר מעניין ביותר הוא כיצד הילדים למדו להבדיל בין צרכי החברה לבין הצרכים האישיים (צרכי הפרט).כל אחד יודע שתפקודו של בית-הספר כמוסד תלוי בהסכמה הכללית לכללים עליהם החליטה אספת בית-הספר. זה החלק העסקי שבעניין. פירוש הדבר, עבור כל פרט, שהם כולם חייבים לסייע לאכוף את החוקים, לשפוט בהגינות ולהעיד אמת, אפילו אם בעניין מעורב חבר. כאשר התהליך השיפוטי הרשמי מסתיים, הצד האישי תופס מקום.  ידידות מתחדשת כקודם, ללא הפסקה.

פעם אחר פעם, ראיתי ידידים קרובים מתנגשים במרירות באיזשהו עניין בפני ועדת השיפוט, רק כדי לצאת מהישיבה ולשחק או לעבוד ביחד כאילו שלא קרה כלום.  עבור תלמידים חדשים, במיוחד עבור אלה שעוברים אלינו מבתי-ספר אחרים, זה החלק מסדברי-ואלי שקשה ביותר לקבלו.  הם התרגלו למנטליות של "אנחנו נגדם" בבית-הספר, בו כל מי שמעיד נגד תלמיד אחר הוא "מלשין".  לפעמים, זה לוקח קצת זמן לילדים חדשים להתרגל, אולם בסופו של דבר, כולם למעשה עושים זאת.  לא יכול היה להיות אחרת.

פעולת הכתיבה של תלונה לוועדת השיפוט נקרא, בשפת בית-הספר, "להביא מישהו  למעלה".  איש מאיתנו איננו זוכר כיצד ביטוי זה נולד, ישנן הרבה תאוריות. יש כאלה שחושבים שזה בא מהימים בהם ועדת השיפוט הייתה נפגשת תמיד בקומה השנייה, והאנשים הובאו למעלה להופיע בפניה.

לא מזמן, בן חמש שנים אחד אמר לאחר, אשר היה חדש בבית-הספר, "אם לא תפסיק לעשות זאת, אביא אותך למעלה". "אז מיד אני ארד" באה מיד התשובה.

האנאלפביתים בבית-הספר צריכים לתפוס "פקיד" כדי שירשום את תלונותיהם על ידי  הכתבה, מנהג שהוא רחוק מלעבור מהעולם בכללותו.  בדרך כלל, תלמידים מבוגרים יותר  מסייעים, אולם הצוות תמיד זמין לשרות זה.

לפעמים, מישהו מנסה לעשות שימוש לרעה במנגנון השיפוט למטרות אישיות. הם עושים את זה על ידי הגשת זרם של תלונות נגד מישהו.  זה נקרא הצקה. לא לוקח הרבה זמן לועדת השיפוט להבחין במתרחש. יכולות להיות רק שתי סיבות מדוע תלמיד "מובא למעלה"  באופן חוזר ונשנה:  או שהתלמיד הוא ערימה של בעיות, או שהוא נתון להצקה. ועדת השיפוט מתייחסת בתקיפות לתלמידים שמציקים לתלמידים אחרים.

לפעמים, ילדים ירשמו תלונה בסערת רגשות כאשר היה איזשהו ויכוח או משחק בעל מתח-גבוה.  בזמן שהחקירה מתחילה, כולם כבר נרגעו.  ואז, ועדת השיפוט בקלות מתווכת בעניין, או אפילו העניין מבוטל. לעתים קרובות, ההרגעה קורת בטרם התלונה הושלמה, בזמן  שהיא נרשמת.  אני רשמתי מאורע  כזה לאחרונה, מאורע שהיה די טיפוסי:

"כאשר היית צעיר . . . ."

סיפור אמיתי

"האם תעזור לנו לרשום תלונה?"

נוערתי מהזיית צהריים כאשר ישבתי על הספה סמוך למשרד. עמדו מעלי, והסתכלו בי בהיסוס מה, אייוורי (גיל 9) ושרון (7). "אולי מוטב היה למצוא את מרג'".

הבטתי בהם לרגע. "לשם מה?" שאלתי. "סקיפ (13) ומיכאל (8) הפריעו לפעילות שלנו בחדר השקט", ענו.

תמהתי בעצלות אם היה עלי להגיש תלונה נגדם על פעילויותיהם בחדר השקט, ועניתי, "בוודאי", והלכנו למשרד הפנוי.

השעה הייתה 1:30. למעשה כל הצוות היה סגור בחדר הסטראו, בו הייתה להם פגישה מהשעה 11:00 עם תלמידים אשר ביקשו זאת כדי להחליט על ייעודו העתידי של החדר. משימתי בזה הרגע נראתה טריוויאלית בהשוואה להם. למרות זאת, התיישבתי ליד שולחן המשרד, עם העט ביד, והשתדלתי להיראות כמה רשמי שיכולתי. אייוורי עמד לידי בצד ימין, שרון נשענת מעל קצה השולחן משמאלי, שניהם הסתכלו על כל תנועה שעשיתי, כל מילה שכתבתי. זה עמד להיות מפעל רציני.

עם טופס התלונה לפני, פניתי אל אייוורי ואמרתי, "תתחיל מן ההתחלה. ממש מן ההתחלה".

"יתכן שלא הייתי צריך לקרוא להם בשמות", אמר אייוורי, מודאג במקצת. "יתכן שזה לא היה בסדר".

"תתחיל מן ההתחלה. מה קרה?"

"ג'ים (8) ואני שיחקנו באסם לבדנו. סקיפ ומיכאל נכנסו והתחילו להתגרות בדניס (12)".

"דניס גם הוא היה שם?" שאלתי.

"הוא נכנס. אחריו הם נכנסו. אני קראתי להם בשמות כדי להגן עליו. עשיתי את זה כדי לעזור לו".

תהיתי מדוע דניס היה זקוק להגנתו של אייוורי, וביקשתי שימשיך את סיפורו.

"אז הם רדפו אחרינו. סקיפ לקח את הכובע שלי, ואנחנו נמלטנו מהאסם. דניאל (7), ג'ים ואני נמלטנו".

"דניאל גם הוא היה שם? "שאלתי, תוך כדי כתיבת הסיפור בפעם נוספת.

"דניס, מיכאל וסקיפ רדפו אחרינו. אני ברחתי,תפסתי את כובעי, אז סקיפ תפס אותי, הוא גרר אותי  בחזרה לאסם, אולם כולנו נמלטנו --".

"רק רגע",התפרצתי,תוך הרגשה שאני מאבד כל שמץ של הבנה ממה שקרה שם. "מדוע דניס רדף גם אחריך,עם הגנת עליו?"

"אינני יודע",ענה אייוורי עם חיוך. בשלב זה המילים נשפכו בהקראה מרוגשת. עיניו נצצו. לא הייתה אפשרות לעצור בעדו.

"אז ניסינו לרוץ לבניין הראשי והם תפסו את ג'ים בארון הספורט ודניאל רץ ואמר לי, ואני באתי לחלץ את ג'ים. עשיתי כאילו  שאני עוזר להם לנעול אותו אבל למעשה לא עשיתי כך והוא נמלט ואני נתפסתי אבל יצאתי --".

באותו רגע נכנס למשרד ג'ים, מאושר ורגוע, ונעמד ליד שרון. הוא,כמובן, לא נראה היה לי כמישהו שהרגע עבר חוויה מעיקה.

אייוורי הסתבך. פניתי אליו ושאלתי, "האם נהנית?" הוא צחק בצורה לבבית. "כן", הוא אמר. "מה איתך?" שאלתי את ג'ים. "כן.  אני לא רוצה לרשום תלונה".

"אבל הם הפריעו בפעילות שלנו", מחה אייוורי.

"איזו פעילות?" שאלתי.

"הצגת הקסם".

לא שמעתי על הצגות קסם כלשהן באותו יום. מתוך ידיעה שאני נסחף למשחק שלהם, אמרתי בתמימות, "איזה הצגת קסם?"

"ההצגה של שרון וסינדי (7) השיב אייוורי.

בשלב זה דניאל, שמח, הצטרף אלינו. שרון אשר הסתכלה בשקט כל הזמן, התחצפה כאשר הזכירו את שמה. "ניסינו להוציא אותם מהחדר, אבל הם לא רצו ללכת", אמרה בהתרגשות, "אז דחפנו  אותם". "ואני ניסיתי לשכנע אותם שילכו", התפרץ אייוורי. דניאל חייך. ג'ים היה קודר.

"האם אני יכול לקרוע את התלונה?" אמר ג'ים.

שרון צחקה. דניאל חייך. אני שאלתי את אייוורי, "מה היה קורה אם התלונה היתה נשארת?"

"הם יפסיקו לעשות זאת", הוא השיב בהפגנה גדולה של אמון ביעילותה של מערכת השיפוט של בית-הספר.

"האם הנכם רוצים שהם יפסיקו?" שאלתי.

"לא", השיב בצחוק לבבי.

ג'ים קרע את התלונה. סיפוק כללי.  ואז, אייוורי, בזמן שהתכונן לעזוב, פנה-אלי ובחיוך רחב שאל אותי,"כאשר היית צעיר, האם היו לך הרפתקאות כאלה?"

מאז שמערכת השיפוט נוסדה, רק תלמיד אחד הוצא מבית-הספר בגלל התנהגות רעה. שום סטטיסטיקה לא היתה יכולה לדבר יותר במליצות אודות הצלחתה של השיטה. העובדה היא, שכל אחד זוכה בצדק בסדברי-ואלי. איש איננו מפחד מהסמכות, איש איננו חייב לחשוש מהמבוגרים, או מכל אחד אחר. אנשים מסתכלים אחד על השני ישר בעיניים, כחברים שווים של קהילת בית-הספר. כל אחד יודע  שהוא יכול לסמוך על העובדה שהחופש מוגן פה על ידי מערכת של צדק שהיא עיוורת לגיל, מין, או מעמד. בשום דבר אינני מתגאה יותר מבשותפותי בבית-הספר.

[פרק 35, חופש וצדק עבור כולם, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי,  ע' 172, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ] 

ראה גם: ללמד צדק על ידי הניסיון, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. 

* בית-הספר סדברי ואלי מקבל תלמידים מגיל 4 עד גיל 19, בעירוב גילים.