עופר, האם בתי ספר דמוקרטיים, דגם סדברי ש"זכויות הפרט" מציג או דגם אחר, מקיימים מבחינתך את מה שאתה אומר כאן? או שבדעתך להציע דגם חדש?

 

 

"כיצד מערכת החינוך יכולה להעביר מסר לאוכלוסייתה, ממין זכר וממין נקבה כאחד שאין להשיג את הדברים באמצעות הכוח -- כאשר מערכת החינוך עצמה בנוייה על "אינוס" אוכלוסייתה כדי להשיג את יעדיה, דבר הנותן כמובן לגיטימציה לשימוש בכוח!!?"

 

 

כפיה בבתי הספר היא דבר מיושן

 

אחת התופעות המפליאות והמביכות ביותר שעל הבמה החינוכית הנוכחית בארץ היא הפופולריות הגוברת של הכפיה, בצורה זו או אחרת, בשימוש בה ככלי לגיטימי לקידום מטרות החינוך. בזמן שהעולם כולו נראה כי מגביר באטיות, אולם יותר מתמיד, את מודעותו לעובדה  שכוח הוא לא שיטה יעילה כדי להשיג יעדים בני-קיימא, פלח אחד מתרבותנו -- פלח מאוד חשוב, הממונה על הכנת הדור הבא -- נראה שהוא מכוון בעקשנות לכיוון ההפוך.

 

למעשה, בזמן שאנחנו עוברים דרך העשור השני של המאה ה-21, אנחנו עדים לתופעה אשר לפני שבעים שנה בקושי, איש שפוי לא היה חולם שהיא תופיע. מי, בשלהי מלחמת העולם השניה, היה אומר בביטחון כלשהו שהשימוש בכח על מנת לישב סיכסוכים בין מעצמות-העל יהיה לנחלת העבר? מי היה מנחש, בעיצומה של מלחמת קוריאה, שאפילו המימסדים הצבאיים הגדולים והמודרניים ביותר יהיו במהרה מחוסרי אונים בנסותם לכפות את רצונם אפילו על המדינות הקטנות ביותר כמו קפריסין, לבנון, ניקראגואה, אפגניסטן, קובה והאיטי לאחרונה, ואלה הם רק כמה מהן? מי, בשיא עוצמתו של סטלין בשנות ה-40 המאוחרות, היה מספיק טיפש כדי לנבא שאחדות מהרודנויות הקומוניסטיות יודחקו הצידה על ידי אותה אוכלוסיה אשר פעם שלטו בה ביד ברזל? נכון, את השרידים הכואבים של הכוח הברוטלי אפשר לראות בשפע בעולם של היום במרכז אמריקה, במזרח אירופה, בסין, בדרום-מזרח אסיה, בעירק, באירן, ובמקומות שונים באפריקה. אולם בכל מקום, אפילו האנשים שבשילטון (בעלי השררה) יודעים שהפעמון מצלצל ללא רחם לסמכותיות הבלתי מרוסנת, ואנשים בעלי אמון וסבלנות אין קץ יגעים בשקט ובחריצות על מנת   ל ע ק ו ר   א ת   ה כ ו ח   מ ת ו ך   י ח ס י   ה א נ ו ש .

 

כל זה ברור למשקיף הקפדני, אשר אפילו ריבוי העצים אינו מפריע לו לראות את היער. אולם למרות שהעולם מתקדם ומקבל את חופש הדיבור, את חופש הבחירה ואתהדיון הפתוח כשיטות פוריות יותר לפתרון בעיות ולקידום הגזע האנושי, האנשים האחראים על חינוך ילדינו תובעים בקול, יותר מתמיד, את החלתן של משמעת ומגבלות יותר מחמירות. אני אינני יכול לראות כל הגיון בדבר, האם הינכם יכולים? אם כפיה איננה מפיקה תוצאות בכל תחום אחר, מה מביא מחנכים, אשר נולדו וגדלו בארץ, לחשוב שהיא תפיק תוצאות בבתי הספר כאן?

 

אני ער כמו כל אחד אחר לבעיות אשר בתי ספר מתמודדים עימן. במילה אחת, הם אינם מפיקים את הסחורה. הלקוחות שלהם, התלמידים, נמלטים מהם במספרי שיא; אלה שנשארים נראה שאינם עושים מה שנדרש מהם. בוגרים הם לעיתים קרובות בלתי חברתיים, בלתי מוסריים, ובלתי כשירים. איזושהי מחלה כללית מתפשטת בכל המערכת, החל ממנהלים וכלה במורים ותלמידים. מה שאנחנו מוצאים היא הסימפטומטולוגיה של מערכת על סף קריסה ערכית כתוצאה מהתישנות וחוסר שייכות. אין תרופה אשר ניתנה במשך השנים האחרונות ואשר פעלה. ריפוי קסמים כלשהו איננו נראה באופק. כל אלו הן חדשות מדכאות.

 

מה שקורה בין מחנכים הוא שהם איכשהו דורכים על המקום מתוך המצב המיואש שלהם. כמובן, במקום לבדוק, לחדש, ולבנות מחדש את מערכת החינוך מהיסוד ועד הטפחות, כפי שהיה עליהם לעשות, הם מחפשים עוד פלסטר להדביק.  מה שלא כל כך מובן הוא הכיוון אשר רבים  מהם  נראה כי נעים לעברו, הכיוון של הגברת הלחץ על התלמידים -- בדיוק סוג המהלך עליו כולנו מותחים ביקורת כאשר הוא נעשה בהקשר אחר כלשהו. כך, אנחנו רואים הצעות החל ממשמעת יותר חמורה, יותר שיעורי-בית, יותר קורסי חובה, יותר שליטה על הזמן הפנוי, וכלה ביותר עונשים על עבודה אקדמית ירודה בבית הספר. אף אחד מהשיעורים של העבר ושל ההווה כנראה לא משפיע על האנשים אשר מציעים את ההצעות האלו. היכן הם היו כל השנים האלו? האם המחנכים אשר מציעים את ההצעות האלו עברו את הקורסים בהיסטוריה שלהם? האם הם קיבלו ציונים טובים ב"אקטואליה"?

 

עלי לומר בבירור, כדבר אשר חל באופן אוניברסלי, שבבתי הספר אצלנו, כמו בכל מקום אחר, כל הצעה לרפורמה המבוססת על צורה כלשהי של כפיה, מועדת לכישלון, והיא מוטעית במהותה. זו בדיקת לקמוס אשר אפשר להשתמש בה לאורך ולרוחב. הגיע הזמן שהקהל יבהיר לועדות בית הספר, למנהלים, למורים ולמשרד החינוך שהצעות כגון אלה הן בלתי מקובלות, ואין להביאן בחשבון. אינני מאמין שיש מרפא-כל פשוט כלשהו לבעיותיהם של  בתי הספר היום, אם כי מה שאני כן יודע הוא, שמה שלא ננסה, חייב להיות מבוסס על כיבוד החופש של התלמידים ושל המורים לבחור לעצמם את נתיביהם, ולהביע את דעתם. 

 

 

בזמן החדש אי אפשר היה להכין את הדור הצעיר להתרחשויות שתקראנה כאשר יהיה מבוגר. הסיבה ברורה, ההתפתחות הטכנולוגית אינה ניתנת לניבוי אחראי ומדוייק. לפיכך חייב החינוך להתרכז במה שהוא יכול לטפח במתלמדים. בראש ובראשונה, יעסוק החינוך בתכונות האישיות ובטיפוחן. תכונות כמו יושר, כיבוד הזולת, סולידריות, רחמים, ועוד. ההכנה הנוספת תהיה העירנות למתחדש. למידה עצמית ולמידה במסגרת לימודית. העירנות כוללת גם מעקב אחר דברי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד. העיקר שאנחנו משקיעים במתלמד ולא עסוקים בניחושים ובספקולציות איך יראה עתידו.

צטט: דוקטורלאה 2012-01-07 14:51:10

בזמן החדש אי אפשר היה להכין את הדור הצעיר להתרחשויות שתקראנה כאשר יהיה מבוגר. הסיבה ברורה, ההתפתחות הטכנולוגית אינה ניתנת לניבוי אחראי ומדוייק. לפיכך חייב החינוך להתרכז במה שהוא יכול לטפח במתלמדים. בראש ובראשונה, יעסוק החינוך בתכונות האישיות ובטיפוחן. תכונות כמו יושר, כיבוד הזולת, סולידריות, רחמים, ועוד. ההכנה הנוספת תהיה העירנות למתחדש. למידה עצמית ולמידה במסגרת לימודית. העירנות כוללת גם מעקב אחר דברי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה. אפשר להמשיך ולמנות עוד ועוד. העיקר שאנחנו משקיעים במתלמד ולא עסוקים בניחושים ובספקולציות איך יראה עתידו.

 

 

מטרות החינוך בחברה חופשית 

 

כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

 

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנו, בכל גיל, לומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורו. לא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

 

עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

 

חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

 

זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילה; חברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

 

כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

 

לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הםשותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

 

מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

 

לא בזכות ההוראה הפרונטלית

 

מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו.ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הבאה, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

 

ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

 

בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.