יום אחד שיחקתי מסירות עם ילד בן-שש שנים. בכל פעם שהוא זרק את הכדור, וכל פעם שהוא ניסה לתפוש אותו, אני עודדתי אותו: ''יופי''; ''זריקה טובה'', ''ניסיון טוב''. פתאום, הוא זרק את הכדור בכעס וצעק, ''אינני רוצה לשחק אתך עוד, אתה משקר, אני זורק נורא, זה בכלל לא היה טוב ואתה רמאי גדול''.

כמובן שהוא צדק ואני טעיתי וזה היה שעור בעל ערך רב עבורי בבית-הספר.

אין ציונים בסדברי-ואלי, התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר.

תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות.

וזה נכון לגבי כל פעילות. הקדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוזיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות.

לעתים קרובות, תהליך ההערכה-העצמית מול השלמות הוא מתסכל עד כדי כאב. ימים ושבועות של עבודה מתבזבזים כאשר האנשים פוגשים את אי-התאמותיהם, "מדוע אתה קורע את התמונה היפיפייה זו''? שאלתי יותר מתלמיד אחד. ''כי היא מכוערת'', הם עונים לי את התשובה הבלתי-נמנעת.

התסכול יכול להוביל לכעס, למצבי-רוח מחרידים, להענשה-עצמית. זה לא מועיל אם מישהו אחר יאמר, ''אבל אתה טוב מאד בזה", כאשר למעשה מתכוונים לומר, ''הנך טוב יחסית לגילך ולרמת הישגיך'', זה איננו מנחם. הילדים כבר החליטו, עוד בטרם התחילו, לאיזו רמת מצוינות הם רוצים להגיע, ודבריך נשמעים ריקים ומזויפים.

לפעמים, התסכול אשר נוצר כתוצאה מהערכה-עצמית אכזרית הביא את הילדים לנטוש את המפעל. לרוב, הילדים חוזרים ומנסים פעם, ועוד פעם, עם נחישות עיקשת המעוררת יראת-כבוד, עד שלבסוף הם באים אליך ואומרים, ''זו חתיכת עבודה טובה".

מדי פעם, הילדים מחפשים ביקורת חיצונית שתסייע להם לשכלל את עבודתם. הם מחפשים מבקר ודורשים יושר ומיומנות. זה מה שקורה בכל תכנית חונכות: החניך פונה אל החונך באופן בסיסי כדי לקבל אימון וביקורת הולכת וגוברת.

הכול תלוי בילד ובנושא. תלמידים רבים פנו אלי בבקשה, ''האם הנך יכול לעבור על הכתיבה שלי ולסייע לי לשפרה''? הילדים אשר מבקשים זאת הם משכילים ומבריקים, אולם הם פשוט אינם יכולים להצביע על מה לא בסדר בעבודתם.

כאשר הם פונים אלי, אני נענה ברצון, ואני מסיים כאשר הם אינם זקוקים לי יותר, הם קיבלו את מה שהם רצו. כל איש צוות בבית-הספר נוהג כך, זה חלק מבית-הספר.

לב-ליבו של סדברי-ואלי היא המדיניות בה אנחנו לא מדרגים אנשים. לא משווים אחד עם השני, או עם איזשהו תקן אשר קבענו. לגבי דידנו, פעילות כזו היא הפרת הזכויות לפרטיות ולהגדרה-עצמית.

בית-הספר הוא לא שופט. אם התלמידים מבקשים ממישהו מכתב המלצה עבורם, זה עניין אישי שבין הצדדים. אם הבן-אדם מסכים לכתוב מכתב כזה, הוא עושה זאת על נייר אישי, לא על נייר של בית-הספר. מבחינתו של סדברי-ואלי כולם ''בסדר''.

מדיניות זו יצרה מספר בעיות מצחיקות ולפעמים היא עדיין יוצרת אותן. פעם אחר פעם, בטפסי-הבקשה לקבלה לבתי-ספר להשכלה גבוהה או למשרות, מבקשים תעתיקים של ציונים והמלצות. אנחנו כותבים מכתב מנומס, בו מוסבר כיצד אנחנו פועלים ומה מדיניותנו. אנחנו משתדלים להסביר בעדינות רבה שאין לנו ציונים ואיננו מוציאים הערכות. תשע פעמים מתוך עשר, מדיניות זו מתקבלת, והתלמידים נותרים היכן שראוי שיהיו, הם מציגים את עצמם בפני פקידי הקבלה או מנהלי כוח-אדם של המקומות בהם רצונם להתקבל.

הפעם האחת מתוך העשר היא מה שעושה את החיים למעניינים. לפעמים שולחים וחוזרים ושולחים בקשות ממוחשבות, מתעלמים מתשובה אשר אינה תואמת את תוכנת המחשב. כאשר זה קורה, התמדה היא המפתח; אנחנו ממשיכים לנסות עד שפוגשים בן-אדם אשר יכול לקבל החלטות. במקרים אחרים אנחנו מקבלים שיחת טלפון בזו הלשון: ''האם אינכם יכולים לתת לנו "משהו", אולי איזוהי הערכה בעל-פה בטלפון שאיש לא יראה''? בסבלנות, אנחנו מסבירים שאיננו יכולים.

עד כמה שידוע לנו, מדיניותנו בנוגע להערכה מעולם לא גרמה נזק לאף אחד מהתלמידים כאשר הם יוצאים לחיים מחוץ לבית-הספר. לבטח המדיניות מקשה עליהם במקצת, אולם סוג זה של קושי הוא בדיוק עניינו של בית-הספר: ללמוד לפלס לך דרך, לקבוע את אמות-המידה שלך, להשיג את מטרותיך. ומה שאנחנו מרוויחים בבית-הספר, כבונוס למדיניות של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בסדברי-ואלי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן, אין להם סיבה לא לעשות כן.

["הערכה", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מאת, דניאל גרינברג, 1987.]

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית-הספר עליו אני מדבר, שהוא  בית-ספר עבור עולם המציאות.

זכויות הפרט:
בדיון שלי לא דיברתי על הערכה שמדרגת אנשים ומשווה בינהם. וגם בטוח לא התכוונתי לשקר לילדים. את זה אסור לעשות בכלל. תמיד עדיף להגיד את האמת.

אני התכוונתי למשהו אחר - ילדים מסתכלים על ההורים שלהם ומקבלים מהם פידבק על מה נכון או לא נכון לעשות. ילדים זקוקים להערכה של ההורים שלהם, שהם רואים שההורים שלהם גאים בהם.

השאלה היא על מה הם גאים. אני מכירה הורים שגאים מאד כאשר הילד שלהם מופיע מול כולם באיזה ריקוד. הילד רואה שההורים שלו גאים בו ומבין שאם הוא ימשיך לרקוד אז כולם יסתכלו עליו בהערצה. בגלל זה אנחנו זוכים לריקוד כזה כמעט כל פעם שנפגשים. אני רואה איך הילד לחוץ שכולם יראו אותו וימחאו לו כפיים. ואם זה לא קורה הוא מתוסכל ומתחיל לריב עם ההורים שלו. הוא לא מרשה לאף אחד לרקוד איתו כדי שהוא יהיה במרכז, למרות שאחותו הקטנה רוצה אחרי כמה זמן גם לרקוד, והוא מתחיל לריב איתה.

מה ההורים האלה מראים לילד שלהם? הם ממש מתפחים את הרצון שלו להופיע (לא את הרצון לרקוד להנאתו).

אני לילד שלי כאשר הוא מביא ציון טוב, אז אני אומרת יופי, לא יותר מזה. מכיוון שמבחינתי ציון יפה לא יהפוך אותו לאדם טוב יותר. כאשר הוא עומד איתן מול הלחצים של החברה (הלחצים השליליים) הוא רואה כמה אנחנו גאים בו. אני רואה בעיניים שלו כמה הוא שמח וגאה בעצמו. אני רואה איך הוא מסתכל עלי כאשר הוא מתנהג כך. לאט לאט הוא לא יצטרך את האישור שלי וזה יהפוך להיות חלק ממנו

צטט: SigalDabach 2012-01-03 08:56:16

זכויות הפרט:
בדיון שלי לא דיברתי על הערכה שמדרגת אנשים ומשווה בינהם. וגם בטוח לא התכוונתי לשקר לילדים. את זה אסור לעשות בכלל. תמיד עדיף להגיד את האמת.

אני התכוונתי למשהו אחר - ילדים מסתכלים על ההורים שלהם ומקבלים מהם פידבק על מה נכון או לא נכון לעשות. ילדים זקוקים להערכה של ההורים שלהם, שהם רואים שההורים שלהם גאים בהם.

השאלה היא על מה הם גאים. אני מכירה הורים שגאים מאד כאשר הילד שלהם מופיע מול כולם באיזה ריקוד. הילד רואה שההורים שלו גאים בו ומבין שאם הוא ימשיך לרקוד אז כולם יסתכלו עליו בהערצה. בגלל זה אנחנו זוכים לריקוד כזה כמעט כל פעם שנפגשים. אני רואה איך הילד לחוץ שכולם יראו אותו וימחאו לו כפיים. ואם זה לא קורה הוא מתוסכל ומתחיל לריב עם ההורים שלו. הוא לא מרשה לאף אחד לרקוד איתו כדי שהוא יהיה במרכז, למרות שאחותו הקטנה רוצה אחרי כמה זמן גם לרקוד, והוא מתחיל לריב איתה.

מה ההורים האלה מראים לילד שלהם? הם ממש מתפחים את הרצון שלו להופיע (לא את הרצון לרקוד להנאתו).

אני לילד שלי כאשר הוא מביא ציון טוב, אז אני אומרת יופי, לא יותר מזה. מכיוון שמבחינתי ציון יפה לא יהפוך אותו לאדם טוב יותר. כאשר הוא עומד איתן מול הלחצים של החברה (הלחצים השליליים) הוא רואה כמה אנחנו גאים בו. אני רואה בעיניים שלו כמה הוא שמח וגאה בעצמו. אני רואה איך הוא מסתכל עלי כאשר הוא מתנהג כך. לאט לאט הוא לא יצטרך את האישור שלי וזה יהפוך להיות חלק ממנו

         שוחחנו על ימי-הולדת, אודרי, בן, קריסטי ואנכי.  כל שלשת הילדים זה עתה היו לבני שש שנים והם זכרו את מסיבות יום-הולדת שלהם בשמחה רבה.

         עם הבַּעֲרוּת הנורמלית של המבוגר שאלתי את סוג השאלות אשר ילדים רואים אותן  כממש טפשיות.  או שהתשובה נשמעת יותר מדי מובנת מאליה או שלשאלה יש משמעות אשר הילדים אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתה.  בכל מקרה הילדים מתיחסים אלי בסלחנות סבלנית ואני עומדת על דעתי היות וזה מסייע לי להבין כיצד הם מרגישים וחושבים.  השיחה המסויימת הזאת הוכיחה את עצמה כמועילה.

         אני שאלתי, "האם אתם מרגישים שונה כעת, כשהינכם בני שש?"

         קריסטי השיבה בתקיפות:  "מה פתאום!!  מדוע שארגיש אחרת?  אני תמיד אני עצמי, איזה הבדל עושה הגיל שלך?"

          "כמה אמת הדבר!"  חשבתי לעצמי והרגשתי גם טיפשה וגם מיוסרת.

         אולם, מאוחר יותר במשך היום, כאשר הרהרתי על משמעות הדברים שקריסטי אמרה לי  בזמן שחבריה הסכימו עמה בכל ליבם, הבחנתי שאינני כל כך טיפשה בסופו של דבר.  שאלתי היתה די מתאימה לרבים מתלמידי בית-הספר סדברי-ואלי המבוגרים יותר, באותה מידה כמו לרוב המבוגרים שאני מכירה.  היות ולמען האמת, כה רבים מאיתנו מאבדים במשך השנים, ובזמן שמתרחש תהליך החִבְרוּת (סוֹצְיָאלִיזַצְיָה - תהליך התאמה או אימון לצרכים ולשימושים חברתיים, לסביבה חברתית.- מילון וובסטר), את החוש העצמי שלנו.  ככל שטוב יותר  אנחנו לומדים להתאים את עצמנו לתבנית, ללכת אחרי מורינו, ולעשות מה שמצפים מאיתנו (להצטיין בצייתנות) -- יותר תועים אנחנו מהעצמי האמיתי שלנו.

         אנשים בני כל הגילים, החל מגיל עשר בקירוב סובלים מתקופות של משברי זהות.  הם יכולים להיות בעלי מקצוע מאד מוצלחים על סף הפרישה לגמלאות, עובדי מתכת מובטלים לאחרונה, בוגרי מכללות אשר אינם יודעים לאן לפנות בזמן שעליהם להכנס למעגל החיים בעולם המציאות, או בני-עשרה אשר מנסים לברר מה לעשות כאשר יגדלו.  נראה שבזמן שהחיים זורמים ואנחנו פוגשים שינויים, סוג זה של פרשות דרכים ממתין לכולנו.  אלה מבינינו אשר מכירים את עצמם הם אלה אשר עומדים בפני המשברים הללו ולמעשה מנצלים אותם כזמנים להעמקת ההבנה-העצמית והשיפור העצמי.  אולם אלה אשר הוטו מעצמם מוצאים את הזמנים הללו כמכאיבים ובלתי פוריים.  הם אינם מצוידים רגשית כראוי כדי לבצע שינויים היות והם אינם מרגישים בנוח עם עצמם.  הם כבר אינם מאמינים באמת שיש להם מידה גדולה של שליטה בחייהם.  הם הסכימו וקיבלו על עצמם את מה שהחברה רצתה שהם יסכימו ויקבלו על עצמם.  אולי זה עבד אצלם תקופה ארוכה יחסית אולם כאשר התנאים החברתיים משתנים פתאום הם מרגישים אבודים. הם מרגישים שהחברה רימתה אותם כאשר היא הבטיחה להם ביטחון ויציבות בתמורה לכך שיעשו את מה שציפו מהם שיעשו.  הם המירו את ההרמוניה הפנימית שלהם תמורת הצלחה חיצונית והם מרגישים שהונו אותם.

         בתי-הספר שלנו הם הכלי החשוב ביותר בתהליך זה של עיצוב צעירים.  זו היתה מטרה שימושית ואולי מוצדקת כאשר החברה ידעה אילו הן המיומנויות המסוימות שהיו נחוצות לכלכלתה.  באותם הימים, זה התאים לחלק גדול מהאוכלוסייה לאורך כל חייהם.  היום, הזמנים השתנו.  איננו יכולים עוד לחזות מראש מה טומן בחובו עבורנו העתיד.  איננו יודעים איזה כישורים יהיו בעלי ערך יותר מהאחרים.  כאשר עשיתי מחקר בביוכימיה לפני שלושים שנה, השתמשתי בסרגל חישוב לחישובים שלי.  זה היה תהליך איטי ובלתי מדוייק.  היום, לכל אחד יש מחשבון-כיס בשווי של עשרה דולר והצורך בחשבון הוא מיושן.  אבוי, כמה שעות על גבי שעות בזבזנו בזה!  אותו הדין בנוגע לכתיב ולאיות.  מעבדי התמלילים ביטלו את המטלה הזאת גם כן.

         מה שעל בתי-הספר שלנו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם.  ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם.

         אני מאמינה שדבר זה קורה בבית-ספרנו.  זה קורה בתוך תוכו של כל ילד בדרך המיסתורית והפרטית שלו.  זה לא אנחנו, המבוגרים, אשר עושים זאת -- אנחנו רק מאפשרים שהדבר יעשה.  עדיין, רבים מתלמידנו מודים לנו על כך שהחזרנו להם את מה שהיה ברשותם כאשר הם היו בני שש שנים ולאחר מכן אבד להם [את האני העצמי (האמיתי) שלהם].  רבים מהם אומרים לי שזו המשמעות עבורם להיות תלמיד בבית-הספר סדברי- ואלי.  התלמידים, אלה אשר באו אלינו בטרם פקדו בתי-ספר אחרים אינם מודעים לתהליך זה, הם רק חוו אותו.  אולם מאלה אשר באו אלינו כילדים מבוגרים יותר אני שומעת לעיתים קרובות ניסוחים שונים למילים בהן ג'ניפר השתמשה כאשר היתה בת שש-עשרה:

        "כאשר הייתי בת שש שנים ידעתי מי אני.  ואז, הלכתי לבית-הספר ושכחתי.  היום אחרי שלוש שנים בבית-הספר סדברי-ואלי שוב מצאתי את עצמי ואני יודעת מי אני".

[היה נאמן לעצמך, מאת: חנה גרינברג, מתוך הספר: הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]

בתי-הספר ה"קונבנציונליים" "גוזלים" מרבים מתלמידיהם את האני העצמי (האמיתי) שלהם. [ BELIEVE IT OR NOT ]

זה ועוד, 

אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

זכויות הפרט:

קראתי את מה שכתבת ויש חלק מהדברים שאני מסכימה (למרות שזה לא כ"כ קשור לנושא של הפוסט) ויש חלק שאני לא מסכימה.

אדם לא מאבד את העצמי שלו באף שלב בחיים שלו. הוא תמיד הוא. אדם נולד עם רצון שזה בעצם האני שלו. הרצון הזה הולך וגדל עד גיל מסויים, עד שאדם מתחיל להתייאש מהיכולת שלו למלא אותו (בדרך כלל בסוף שנות הבגרות). הוא מבין שבכל פעם שהוא מנסה למלא את הרצון שלו הוא צריך להשקיע המון מאמץ ומקבל תמורה מאד קטנה.

גודל הרצון שונה מאדם לאדם ומהות הרצון שונה מאדם לאדם - שבעצם זה כל האדם, זה מה שהוא.

ילדים קטנים נמצאים במקום שעדיין קיימת בהם אנרגיה מאד גדולה למלא את הרצון שלהם, מה גם שהרצון שלהם הוא קטן יחסית וקל יותר למלא אותו ולכן הם משקיעים פחות מאמץ ומקבלים תמורה יחסית מיידית.

ככל שאדם גדל, הרצון גדל ואיתו הקושי למלא את הרצון.

אני רואה מבוגרים שכבר אין להם כח יותר. הם מבינים שהמאמץ שהם יצטרכו להשקיע הוא גדול מידי ואין להם כבר כח.

אותם אנשים שאת רואה שכאילו איבדו שליטה על מה שקורה להם, כאילו החברה איכזבה אותם, אילו אנשים שכבר סתם לחיות, לעבוד, לישון, להביא ילדים, ללכת לסרט - לא מספק אותם.

הם רוצים מטרה אמיתית לחיים. משמעות לחיים שלהם. ברור שהחברה תאכזב אותם מכיוון שלחברה אין שום מטרה בחיים חוץ מלהשיג עוד הנאה ולמלא את הרצון ותמיד זה על חשבון אחרים.

בגלל זה חייבים להתחיל לחשוב על מה עושים עם הילדים. לתת להם מטרה אמיתית ולא שיקרית או זמנית

צטט: SigalDabach 2012-01-04 08:20:18

זכויות הפרט:

קראתי את מה שכתבת ויש חלק מהדברים שאני מסכימה (למרות שזה לא כ"כ קשור לנושא של הפוסט) ויש חלק שאני לא מסכימה.

אדם לא מאבד את העצמי שלו באף שלב בחיים שלו. הוא תמיד הוא. אדם נולד עם רצון שזה בעצם האני שלו. הרצון הזה הולך וגדל עד גיל מסויים, עד שאדם מתחיל להתייאש מהיכולת שלו למלא אותו (בדרך כלל בסוף שנות הבגרות). הוא מבין שבכל פעם שהוא מנסה למלא את הרצון שלו הוא צריך להשקיע המון מאמץ ומקבל תמורה מאד קטנה.

גודל הרצון שונה מאדם לאדם ומהות הרצון שונה מאדם לאדם - שבעצם זה כל האדם, זה מה שהוא.

ילדים קטנים נמצאים במקום שעדיין קיימת בהם אנרגיה מאד גדולה למלא את הרצון שלהם, מה גם שהרצון שלהם הוא קטן יחסית וקל יותר למלא אותו ולכן הם משקיעים פחות מאמץ ומקבלים תמורה יחסית מיידית.

ככל שאדם גדל, הרצון גדל ואיתו הקושי למלא את הרצון.

אני רואה מבוגרים שכבר אין להם כח יותר. הם מבינים שהמאמץ שהם יצטרכו להשקיע הוא גדול מידי ואין להם כבר כח.

אותם אנשים שאת רואה שכאילו איבדו שליטה על מה שקורה להם, כאילו החברה איכזבה אותם, אילו אנשים שכבר סתם לחיות, לעבוד, לישון, להביא ילדים, ללכת לסרט - לא מספק אותם.

הם רוצים מטרה אמיתית לחיים. משמעות לחיים שלהם. ברור שהחברה תאכזב אותם מכיוון שלחברה אין שום מטרה בחיים חוץ מלהשיג עוד הנאה ולמלא את הרצון ותמיד זה על חשבון אחרים.

בגלל זה חייבים להתחיל לחשוב על מה עושים עם הילדים. לתת להם מטרה אמיתית ולא שיקרית או זמנית

SigalDabach: 

קוראים לזה סוֹצְיָאלִיזַצְיָה/חִבְרוּת: תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמדת, המקנה ליחיד את דפוסי, כללי וערכי התרבות בחברה בה הוא חי. לעתים קרובות תהליך הסוֹצְיָאלִיזַצְיָה/חִבְרוּת נעשה בכפיה, באִינְדּוֹקְטְרִינַצְיָה, בשְׁטִיפַת מוֹחַ, בהחדרה שיטתית של רעיונות, ערכים וכדומה, בקיצור בכוח, באופן גלוי או באופן סמוי, בגסות או בתִּחְכּוּם, במקום לאפשר לילדים לרכוש את זה באופן חופשי בעצמם, ושזה יקרה -- באופן טבעי. וזה מה שלא צריך לעשות. 

אני חוזר ואומר: 

המשפחה ובתי-הספר שלנו הם הכלים החשובים ביותר בתהליך זה של עיצוב צעירים.

מה שעל המשפחה ועל בתי-הספר שלנו ללמד את ילדינו היום הוא להיות גמישים במחשבתם, לסמוך על עצמם ביכולתם לקבל החלטות ומעל הכל להרגיש אחראים לחייהם באותה מידה כמו לקהילותיהם.  ידע זה יכול להיות מועבר אך ורק לאנשים אשר יודעים מי הם-הם, לאלה אשר הם-הם עצמם. 

כיצד עושים את זה ?

על ידי החופש: חופש בחירה וחופש לימוד.  

מדוע ? 

כי, החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

-----------------
* ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).