בן 42 .נסע לארצות הברית מיד אחרי הצבא. הכיר מישהי,ישראלית גם, מגורים,חתונה,אזרחות,2 ילדים. היא לומדת כבר שנים להיות אחות, הוא נשא בעול. היו תקופות טובות של פרנסה,ואז הגיע השפל. המשיך לשאת בעול. ניסו לעלות לארץ, להיות עם המשפחה....היא לא יכולה להיות פה, חזרו לשם......המשיך לשאת בעול.....התגרשו. גרו בסמוך יחסים סבירים....ניסו שוב יחד...
יום אחד השאיר מכתב לילדים ,מזונות לשלושה חודשים,קם ועזב. הגיע לארץ ,רוצה להיות פה...עוד סיפור מיני רבים. עד כאן הסיפור.
החיים מורכבים. הנפשות הפועלות מוכרות לי. מה שמטריף אותי זה הקלות הבלתי נסבלת של ההנחה שהבחור מקבל מרוב סובביו על הנטישה וזכותו לבנות את חייו מחדש, רק בשל היותו גבר. הרי ברור שאם זו הייתה האמא היו שוחטים את דמותה ללא רחם.....
מהרגע שאתה הופך הורה,אשה או גבר יש לך אחריות מלאה על ילדיך.זה לא אומר שאתה צריך למחוק את החיים שלך. אבל הילדים וטובתם הם המשתנה הכי חשוב במשוואה.
לצערי הרב ,למרות המודעות שגדלה להורות שיוויונית ,עדיין יש הרבה יותר אבות נוטשים
מאמהות נוטשות. עדיין יש סלחנות רבה יותר כלפי אבות כאלה, ואני פשוט לא מבינה למה...
זה לא דיון על גירושין ושמוש בילדים ככלים במלחמה, אלא החובה הבסיסית של הורים כלפי ילדיהם .
*וכן,יש גם אבות שנאבקים על זכותם להיות הורים משמעותיים ולא נעדרים לילדיהם,ויש בי הערכה אליהם למרות שבעצם זו צריכה להיות ההתנהגות הרגילה.
הוספת תגובה על "אבות נעדרים"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה