הנקודות העיקריות שעושות את ההבדל הן:

1. בית הספר מתחיל בגיל 7. המורים נשארים הרבה שנים עם אותה כיתה. אין הרבה תחלופה.

2. עד אז הילדים נמצאים בטרום בית ספר עם דגש על התנסות, יצירה, פעילות גופנית וחברתית.

3. בתי הספר פועלים באופן אוטונומי. המנהל והמורים מחליטים בעצמם ואחראים בעצמם על מה שקורה בבית הספר. כולל רוב התכנים. יש מעט הנחיות בסיסיות והתערבות מלמעלה, אין מפקחים למשל.

4. הלימודים מתחילים ב-9 בבוקר, ונמשכים ארבע שעות. חלק ניכר מהזמן, בייחוד בשנים הראשונות מבלים הילדים בפעילות מעשית מחוץ לכיתה כגון ספורט ויצירה.

5. אין מבחנים בכלל, גם לא בתיכון. יש הקפדה לא ליצור אווירה תחרותית. לומדים מתוך עניין וכדי לדעת וליישם. לא לומדים כדי לעבור מבחן. באים לבית הספר כדי להרחיב אופקים וכדי להצליח בחיים.

6. מורים צריכים להיות בעלי תואר שני, והדגש בקבלתם הוא שהם אוהבים את המקצוע.

7. הלמידה תמיד שואפת להיות קשורה לחיים וליישום הידע הנלמד. יש דגש על מיומנויות שונות שנדרשות בחיים. פתרון בעיות מעשיות של החיים.

8. רוב השיעור מתנהל כשהתלמידים עושים ולומדים בעצמם. לפחות במחצית מהשיעור המורה מסתובבת ועוזרת לתלמידים אחד-אחד ולא מעבירה את כל החומר בצורה פרונטלית.

9. בשיעורים מעשיים תלמידים בוגרים מלמדים תלמידים צעירים יותר או שהתלמידים עובדים בזוגות או בצוותים כמו בחיים.

10. שיעורי הבית מעטים וניתנים בדרך כלל כאשר תלמיד לא סיים את המשימות בכיתה.

11. "חינוך מיוחד" פירושו מורים שעובדים עם תלמידים כדי להשלים חומר שהתלמידים פספסו, וכדי למנוע יצירת פערים. זה קורה כחלק ממסגרת בית-הספר. המטרה היא להוביל כל אחד לאורך כל הדרך. הנחת היסוד היא שכל אחד יכול להצליח.

לסיכום:  נראה שהמטרה היא להנעים לילדים את השהות, לא להלחיץ אותם, לאפשר להם ללמוד מתוך עניין ולהתקדם בקצב האישי שלהם בלי לפזול לצדדים ולהרגיש נחותים. ואז מטבע הדברים יש יותר שיתוף פעולה, מוטיבציה וגם יכולת אמיתית.

 

 

http://www.hashiv.co.il/28156/finland

נפלא

 

החינוך בבית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי

 

 

         השנה הייתה 1967.  קבוצת הורים קטנה, אשר התגוררנו באזור המטרופוליטני של פרמינגהם, עסקנו בחיפושים ברחבי המדינה אחרי בית-ספר שיענה לדרישותינו.  חרשנו לאורך ולרוחב, ביקרנו וקראנו על כל מיני מקומות -- ויצאנו בידיים ריקות.

 

         הדבר העיקרי שהיה לנו במשותף הייתה ההכרה העמוקה שמערכת החינוך הקיימת תגרום לילדינו נזק בל-יתוקן.  הרגשנו שהיה עלינו לעשות הכל על מנת לספק לילדינו את הסביבה שרצינו עבורם.

 

          כך נוסד בית-הספר סדברי ואלי בשנת 1968.

 

          נקודת הזינוק לכל מחשבותינו הייתה הרעיון המהפכני לכאורה שילד הוא בן-אדם הראוי  לכבוד מלא כבן-אנוש.  אלה הן מילים פשוטות בעלות השלכות מורכבות להפליא, שהחשובה בהן היא שסדר-היום בחיי הילד חשוב באותה מידה כמו סדר-היום של כל אחד אחר -- הורים, משפחה, חברים, או  אפילו הקהילה.  בבית-הספר שרצינו עבור ילדינו, צריך היה לתת עדיפות לצרכים הפנימיים של הילדים בחינוכם בכל נקודה.

 

          באופן מעשי פירוש הדבר שפעילויות הילדים בבית-הספר היו צריכות להתחיל ביוזמתם הם.  לא יכולה הייתה להיות תכנית לימודים כפויה מבחוץ, לא דרישות שרירותיות אשר תכתבנה להם מה לעשות עם עצמם.  בית-הספר היה צריך להיות סביבה מזינה בה הילדים עצמם יבחרו מה שברצונם לעשות, ויקבעו את לוח-זמנם.

 

          כמו-כן כבוד אישי היה צריך להיות הבסיס לתהליך ההסתגלות החברתית של ילדינו.  זה הוביל אותנו למושג של דמוקרטיה ככורח מוסדי.  הדמוקרטיה עצמה בנויה על בסיס מוצק של כבוד שווה לכל חברי הקהילה, לרעיונותיהם ותקוותיהם.  לכן, לתת לכל אחד בבית-הספר, ללא  יוצא מן הכלל, קול מלא ושווה בניהול בית-הספר, הפך להיות אבן-הפינה של הפילוסופיה שלנו.

 

          פן מעניין מהנדון אשר הוחל על כל חברי הקהילה של בית-הספר התייחס  לגישה  שלנו כלפי הורים.  כל כך הרבה מחנכים ראו הורים כמטרד  במקרה  הטוב, או בפירוש איום במקרה הגרוע.  זה לא נראה היה לנו, בעיקר כי יסדנו את בית-הספר מלכתחילה כהורים! מכל צד שהבטנו בזה, בהחלט היה להורים מקום בחינוך הילדים.  מלכתחילה נאחזנו באמונה זו ובנינו את בית-הספר בהתאם.

 

          אולי הדרך הטובה ביותר לתאר לכם את בית-הספר היא עם קטע מאחד הקטלוגים האחרונים של בית-הספר.  כותרתו "יום טיפוסי...שנה טיפוסית", כלהלן:               

 

 

 

                                                      אפילו  לאחר  ששומעים  על  בית-הספר, ולעתים אפילו

                                                לאחר  שמבקרים  בו, עדיין  הרבה  אנשים תמהים ושואלים

                                                כיצד  נראה  "יום-טיפוסי"  בבית-הספר, גם אצל התלמידים

                                                וגם  אצל  הצוות.  לעתים  מפתיעה  אותנו העובדה שאנחנו

                                                מתקשים להשיב לשאלה כזאת.

 

                                                      בעייתנו  כפולה:  ראשית, האנשים בבית-הספר הם כה

                                                שונים  האחד  מהשני, שאין  בכלל  שניים אשר עושים אותו

                                               הדבר, לפחות  לא  לפרק  זמן  ארוך.  שנית, יש  חופש כזה

                                               לשימוש   בזמן,  שכל  אחד  משנה  לעיתים  את  פעילויותיו

                                               מיום ליום או משבוע לשבוע או מחודש לחודש.

 

                                                      המגוון   הוא   באמת   מדהים   --   עד  שהנך   שם-לב

                                                שבעולם  מחוץ  לבית-הספר, ההסתברות  היא  שכל קבוצת

                                                אנשים אקראית תראה בדיוק אותם ההבדלים. בסדברי-ואלי

                                                רואים  כמעט  הכל.  מישהו   ינעל  על  דפוס  שניתן  לחזותו

                                                מראש  באופן  מושלם במשך חודשים בלי-סוף, כאשר תמיד

                                                עושה  אותם  הדברים  באותו סדר ובאותו זמן -- ואז פתאום

                                                ישנה  לדפוס  אחר  שגם  הוא  ניתן  לחזותו מראש.  מישהו

                                                אחר  יעשה  משהו  אחר  כל  פעם  בזמנים  שבהחלט אינם

                                                ניתנים  לחיזוי מראש.  עוד מישהו  ילך  בסדרה של הילולות

                                                קצרות  מועד  --  כמה  שבועות  (או  חודשים)  אינטנסיביים

                                                של  זה, ובהמשך  כמה  שבועות  (או  חודשים) אינטנסיביים

                                                של  משהו  אחר.  אחר  יעשה  משהו  אחר כל פעם בזמנים

                                                שבהחלט אינם ניתנים לחיזוי מראש. עוד מישהו ילך בסדרה

                                                של   הילולות   קצרות  מועד  --  כמה  שבועות  (או חודשים)

                                                אינטנסיביים  של  זה,  ובהמשך  כמה  שבועות  (או חודשים)

                                                אינטנסיביים של משהו אחר.

 

                                                       ישנם  אנשים  אשר  משחקים  כל היום.  ישנם  אנשים

                                                אשר  משוחחים  כל  היום.  ישנם  אנשים  אשר  מציירים או

                                                לומדים  או  מבשלים  כל  היום.  ישנם  אנשים  אשר  עושים

                                                מקצת  מכל  הדברים  האלה, בהתאם  לאיזשהו  לוח זמנים

                                                שקבעו לעצמם.  יש כאלה שמגיעים מוקדם ועוזבים מוקדם.

                                                וכאלה  שמגיעים  מאוחר  ועוזבים  מאוחר.  שבוע  אחד הנך

                                               יכול    למצוא   הרבה  אנשים  בשעת  הפתיחה,  ובית-הספר

                                               יישאר תוסס עד מאוחר.  בשבוע הבא אחריו בית-הספר יכול

                                               להיות שקט עד אמצע הבוקר.

 

                                                      זמן  מקבל חזות שונה בסדברי ואלי.  אין  פה  פעמונים,

                                               אין    פרקי   זמן,   אין   תקופות,  אין   ציונים,  אין  תלמידים-

                                               טירונים",  אין "תלמידי-כיתה ב'", אין "תלמידים-צעירים", אין

                                               "תלמידים-מבוגרים",   אין   "תלמידי-טרום   בית-ספר",   אין

                                               "תלמידים-מוסמכים".  הזמן  שייך  לכל  תלמיד  במובן  מאד

                                               אישי.  כל  תלמיד  לומד  להבין  ולעבוד  עם הקצב, הפסיעה,

                                              והמהירות  הפנימיים  והייחודיים  שלו.  איש אינו לומד-זריז או

                                               לומד-אטי.  המשותף  אצל  כולם  הוא החיפוש אחרי זהות

                                               אישית   שהיא   שלמה,  ויחידנית,  וכאשר  מוצאים אותה,

                                               נראית כל התייחסות לזמן כקלת ערך.

 

 

          וזה לב-העניין.  בשילוב של כבוד-עצמי מוחלט ותחושה עמוקה של קהילה, סדברי ואלי  הוציא לפועל אידאלים אשר נאבקנו זמן רב למענם.  זה הדבר שעליו חלמנו, והוא התגשם.

 

 

http://en.wikipedia.org/wiki/Sudbury_Valley_School  

 

 

הלוואי עלינו ! 

 

 

ומה שמתסכל עוד יותר היא העובדה, שכנראה לא נדרשים לשם כך תקציבי-ענק. יכול מאוד להיות שמבחינה תקציבית, אין כל הבדל בינינו לבינם, אבל התפישה... התפישה היא שיוצרת את ההבדל התהומי. אחח... "ללמוד מתוך עניין", "ללמוד כדי לדעת" - מי חושב על זה כאן?! תסכול על גבי תסכול...

מזמין אותך לקרוא פוסט שכתבתי בנושא

חינוך בפינלנד - הטוב בעולם

שכחת להזכיר שבפינלנד לא כל הבוגרים מחינוך החובה הולכים ל"השכלה גבוהה" אלא מקצועות אמיתיים - ממש כמו פעם .

רוכשים מקצוע כבר בתיכון : נגר , חשמלאי , אינסטלטור ...

 

אבל במדינה שלנו - מה פתום ... כולם צריכים תואר ורובם אבא ואמא קונים להם בזה ששולחים אותם למכללות ב 30K לשנה כי הילדים שלהם חכמים וטובים ...

 

(שלב מתקדם עוד יותר לשטות הזו הוא בתי הספר הפרטיים - כמו אחד הכותבים מעל - בית ספר "דמוקרטי" אהלק ...)

 

 

אנחנו חייבים להפסיק לחפש את התשובות במדינות אחרות בעולם לא רק מפני שהתרבות שונה, האתוס שעליו גדלנו שונה וחווית השרידות היום יומית היא שונה אלא דווקא בגלל שיש כאן פרוייקטים התערבותיים מופלאים וטובים. כל מה שצריך לעשות הוא לרכז, למפות ולחקור אותם. להבין מה הם הקריטריונים שהפכו אותם לטוביםוליישם אותם ברמה הלאומית, להיתמך במחקרים עולמיים, לייצר תשתית פיננסית עיקבית וראלית מגובה במנהיגות חינוכית חזקה ויאללה לצאת לדרך....

צטט: שריתאורן 2012-01-13 00:15:50

אנחנו חייבים להפסיק לחפש את התשובות במדינות אחרות בעולם לא רק מפני שהתרבות שונה, האתוס שעליו גדלנו שונה וחווית השרידות היום יומית היא שונה אלא דווקא בגלל שיש כאן פרוייקטים התערבותיים מופלאים וטובים. כל מה שצריך לעשות הוא לרכז, למפות ולחקור אותם. להבין מה הם הקריטריונים שהפכו אותם לטוביםוליישם אותם ברמה הלאומית, להיתמך במחקרים עולמיים, לייצר תשתית פיננסית עיקבית וראלית מגובה במנהיגות חינוכית חזקה ויאללה לצאת לדרך....

 

 

"פרוייקטים התערבותיים מופלאים וטובים" ??? 

 

הרי, למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי. 

 

 

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן. כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית-הספר עליו אני מדבר נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם צריכים לעשות, כל יום, כל היום.

 

 

היי

    

האמת , כשאני קורא דיונים כאלה אני לא יודע אם לצחוק או לבכות .

                      

החינוך הטוב בעולם , עוד לפני שהפינים חשבו בכלל על רוויזיה בחינוך , כבר היה קיים בבתי חינוך מותאם אישי דיאלוגים דמוקרטים , הן בארץ והן בחו"ל ( מודל סאדברי , שהחל בסאדברי וואלי , החל ב 1968 , ובית החינוך הדמוקרטי בחדרה נפתח ב 1987 ) . ויש אפילו מסגרות ניסוייות , במערכת הפורמאלית שמתממש בהן חינוך נאור ומתקדם .

                

אני מבין שרצית להשוות את מערכת החינוך הפינית למערכת החינוך הישראלית.

                         

מחדל החינוך הציבורי בישראל ,  אמנם קשור לממסד החינוכי , אך לא רק לו , אלא לציבור הישראלי כולו , שאמנם יש בו מספר מובילים ברמה הטכנולוגית מדעית , שבדרך כלל הגיעו להישגיהם למרות מערכת החינוך ולא בגללה , אך מנטאלית ומבחינת המודעות החינוכית – הישראלים ככלל שמרניים ותפישותיהם מפגרות בשנים רבות אחר המציאות .

                   

מערכת החינוך הישראלית הארכאית איננה פועלת בחלל ריק , אלא זוכה לגיבוי ע"י ציבור ההורים שבראש מעיניהם עומדות בחינות הבגרות , ולא טיפוח האינטליגנציה והאישיות הכוללת של ילדיהם , ( ואם כן אז רק כמטרת משנה שנעשית באמצעות שיעורים פרטיים וחוגי העשרה אחר הצהריים , למי שיכול כמובן ) והגישה הזו מגבה את ההתנהלות ההרסנית של מערכת החינוך.

                     

גם סקטור המורים , שהיו אמורים להיות קודם לכל  אנשי חינוך , מנהיגים ומובילים לקידמה ולנאורות – הם בסופו של דבר רק מורים ושוטרים ( די מסורסים למען האמת ) בכיתותיהם , ומאפיינת אותם ככלל ( פרט לחריגים ) התנהלות משתפת פעולה , שחלק ממנה נובע מתפישות חינוכיות אישיות ארכאיות , וחלק מפחדנות גרידא .

                      

זה סקטור ענק ( 160,000 מורים ) שהיה יכול להפוך את המערכת , אך הוא שמרני או מפוחד ומונהג ע"י ארגוני מורים היררכיים וכוחניים .

                      

לו הורים , במקום לנהוג גם כן בצורה פחדנית , כפי שהם נוהגים היום ( בבוקר שולחים את הילדים למסגרות הבייבי סיטר הלאומי המתעלל ובערב למסגרות שיקום והשלמה על חשבונם ) , יחד עם אנשי חינוך אמיצים , היו פורשים מהמערכת ופותחים מסגרות אלטרנטיביות נאורות – החינוך היה משתנה .

                    

מספיק שהיו עוד 50 או 100 בתי חינוך אלטרנטיביים , והחינוך הציבורי היה משתנה לתמיד .

                       

אבל אותו שילוב של שמרנות ופחדנות של כלל הציבור איננו מאפשר זאת.

                                

לא פעם יצא לי להתנצח עם אנשים גם כאן בקפה , כשהעליתי את נושא עקרונות החינוך המותאם אישי , שהוא אגב בחלקו הרבה יותר מתקדם מהחינוך בפינלנד , והובעו התנגדויות שעיקרן נובע משמרנות או מחרדה מפני השונה והאחר .

                          

אבל אחר כך מנפנפים בחינוך הפיני או השוודי .

                       

למה ? כי עדיף להתרפק על משהו שקורה הרחק מכאן , ואין סיכוי שהוא באמת יגיע לכאן .

                     

עדיף שכל אחד ואחת יביטו אל דמותם במראה וישאלו – האם אני מוכן / נה לשלוח את ילדי אל מסגרות חינוך שונות מהותית מהמסגרות הקיימות , האם אני מוכן/ה להשקיע ביצירת מסגרת אלטרנטיבית ?

                     

ואם מדובר באיש חינוך – האם אני מוכן להקים מסגרת אלטרנטיבית , או לצאת למאבק לשינוי בבית הספר שבו אני עובד/ת אפילו תוך הסתכנות בפיטוריי ?

                           

אני מוכן להמר על רוב התשובות .

                     

עכשיו אפשר להמשיך להתבכיין על החינוך בפינלנד .

           

ראי , צבע השרב , אין לי דבר נגד החינוך בפינלנד , או נגדזה שציינת איזה דברים נהדרים הם עושים שם . 

               

אבל אנחנו לא פינים , והבעייה היא בעיית בשלות מנטאלית , רגשית , תרבותית .

             

 הפינים בסדר , וגם המסגרות החינוכיות האלטרנטיביות תוצרת כחול לבן , שאגב הרבה יותר מותאמות לאופי הייחודי שלנו - הן מצוינות.

          

אבל , אנחנו כציבור עדיין לא בשלים לכך , והרבה פעמים אף נוהגים בהתחסדות בהשתלחות במסגרות אלטרנטיביות , שהן  פרטיות מתוך אילוץ , אבל במקביל ממשיכים לשלוח את ילדינו למסגרות שיקום והעשרה אחר הצהריים , שבפירוש אינן זמינות לשכבות חלשות , ורוב הכסף הפרטי בחינוך מושקע בהן ולא במסגרות האלטרנטיביות .

           

אז תודה על האזכור שיש אומות שלמות שגישתן החינוכית הלאומית שפוייה ומתקדמת , אך אנחנו כעם - עדיין לא שם , לא בחינוך ולא בתחומים אחרים .

            

אבל אני מאמין שאנחנו בדרך , ואירועי הקיץ האחרון נותנים לי פתח לתקווה כזו .

 

תודה על הדיון וההזדמנות

 

ביי

            

אלי

 

 

סוג של מעגל קסמים. 

 

שילוב "מנצח": ציבור ההורים, סקטור המורים, ופוליטיקאים בישראל, רובם ככולם, פועלים על פי העיקרון: "ברומא, תנהג כרומאי".... ו"ברומא" כאן הוא ישראל. 

 

 

צטט: בחור ..פשוט 2012-01-11 12:46:01

שכחת להזכיר שבפינלנד לא כל הבוגרים מחינוך החובה הולכים ל"השכלה גבוהה" אלא מקצועות אמיתיים - ממש כמו פעם .

רוכשים מקצוע כבר בתיכון : נגר , חשמלאי , אינסטלטור ...

אבל במדינה שלנו - מה פתום ... כולם צריכים תואר ורובם אבא ואמא קונים להם בזה ששולחים אותם למכללות ב 30K לשנה כי הילדים שלהם חכמים וטובים ...

(שלב מתקדם עוד יותר לשטות הזו הוא בתי הספר הפרטיים - כמו אחד הכותבים מעל - בית ספר "דמוקרטי" אהלק ...)

 

 

        כל מחנך חושב, נאבק עם השאלות הבסיסיות שפוקדות בעקשנות את המקצוע מבראשית:

 

        א. איזו היא הדרך הטובה ביותר ללמד, או ללמוד?

        ב. איזה נושאים על הילדים ללמוד?

        ג. כמה אחראים הם הילדים?

        ד. כמה ממה שהם עושים עליהם לקבוע?

        ה. כיצד על בתי-הספר בחברה דמוקרטית להיות מנוהלים?

 

         עבור רובנו על השאלות האלו להוותר כשאלות תיאורטיות.  אנחנו יורשים מערכת חינוך מסויימת ואין בידנו להגשים את הפנטזיות שלנו בעולם המציאות.  עלינו לשמר את הטוב אשר בידנו, ולא להתערב, ולו במעט, בסדר הקיים.

 

         מדי פעם קבוצת אנשים, אשר אינם מוגבלים על ידי המסורת, שואלת שאלות אלו --  ומציעה תשובות שורשיות חדשות, בתנאי סביבה מוגנת אשר כולנו יכולים לראות.  לנסויים  כאלה ישנו ערך מיוחד בכך שהם מספקים ראיה רעננה על תורות מקובלות, וכן מסייעים לנו לעשות נסויים חדשים.

 

         בשנת 1968 נוסד בפרמינגהם, מסצ'וסטס בית-ספר ניסויי מיוחד במינו.  בית-הספר סדברי ואלי, פתוח לתלמידים מגיל 4 עד גיל 19, והוא חלוץ של מספר שיטות מאד חדשניות.  עבודתו זכתה להכרה רחבה, והוא מצטיין בעובדה שהוא בית-הספר הראשון מסוגו אשר קיבל הכרה מלאה מידי הרשויות. 

 

         אחד ההיבטים המעניינים ביותר של סדברי-ואלי הוא גישתו כלפי הלמידה. בית-הספר מתחיל מההנחה אשר הובעה על ידי אריסטוטלס לפני יותר מ-2000 שנה במבוא המפורסם שלו למטפיסיקה:  "בני-אדם הם סקרנים מטבעם".  משמעות הדבר שאנשים לומדים כל הזמן, כחלק טבעי מהחיים.  משמעותו היא גם שילדים ילמדו על ידי כך שהם מתחקים אחרי נטיותיהם הטבעיות, בכך שהם עושים מה שברצונם לעשות עם זמנם, כל היום, כל יום.  ללא כל קשר עם גילם, מהרגע שהם נכנסים לבית-הספר, הם נותרים לנפשם, נאלצים לקחת  אחריות על עצמם ולקבל את ההחלטות הקשות אשר  יקבעו את מסלול חייהם. 

בית-הספר, על צוותו, ציודו, המבנים והספרייה שלו, משמש כאמצעי זמין כאשר הוא נחוץ, וסביל כאשר איננו נחוץ.  הרעיון הוא פשוט: מונעים על ידי סקרנותם הטבעית, אשר היא מהותו של הטבע האנושי, ילדים יעשו מאמצים אדירים לחקור ולשלוט בעולם שמסביבם. 

 

         מה בעצם קורה? כל אחד לומד את הדברים הבסיסיים -- אולם בקצב שלו, בזמן שלו, ובדרכו הוא.  ילדים  אחדים לומדים לקרוא בגיל חמש, אחרים בגיל עשר.  אחדים לומדים טוב יותר בעזרת מורים או תלמידים אחרים, אחרים לומדים טוב יותר בעצמם.  בכל יום נתון, אפשר לראות תלמידים מכל הגילים לומדים ביחד, משוחחים, משחקים -- גדלים.  ככל שמתבגרים הם מפתחים חוש זהות חזק וקובעים יעדים לעתיד.  כאשר הם עוזבים הם ממשיכים למגוון גדול של פעילויות -- מקצועות, מלאכות, עסקים, מכללות, בכל הארץ.  כל זה קורה בסביבה  חינוכית בה התלמידים הם השופטים במה עליהם לעסוק וכיצד להתקדם.

 

         עוד אחד מהחידושים המקסימים הרבים הוא המבנה הארגוני.  בית-הספר מנוהל כדמוקרטיה טהורה, על ידי אספת בית-הספר, בה לכל תלמיד ולכל איש צוות קול אחד.  כל אחד.  כל תחום של בית-הספר עובד ככה, ללא יוצא מן הכלל:  כללים, תקציב, ניהול, גיוס ופיטורין, ומשמעת.  התוצאה היא מוסד המנוהל בצורה חלקה ובו כל אחד מעורב, בית-הספר חופשי למעשה מוונדליזם וגראפיטי, ששוררת בו אווירה של פתיחות ואמון אשר אינה מוכרת בבתי-ספר מכל גודל בימים אלו.  וזה, כאשר בית-הספר פועל ללא סיוע 10 ממשלתי או של מוסד כלשהו, על בסיס שכר-לימוד שהוא כמחצית מההוצאה לתלמיד בבתי-הספר הציבוריים והרבה מתחת להוצאה של בתי-הספר הפרטיים העצמאיים.

 

 

         אולי הדרך הקלה ביותר להסביר את בית-הספר היא להסביר את מה שחיפשנו במוסד חינוכי, וכיצד נערכנו על מנת להשיגו.  למעשה, אנחנו חיפשנו מספר לא מבוטל של דברים שונים, ומצאנו שכולם מתחברים ביחד לשלם מאוחד ויחיד.                    

 

          בנוגע ללמידה והוראה, רצינו שהתלמידים ילמדו רק מה שישתוקקו ללמוד -- מה שקבעו לעצמם ללמוד ביוזמתם, מה שהתעקשו ללמוד, ועל מה שהם היו מוכנים לעבוד קשה.  רצינו שיהיו חופשיים לחלוטין לבחור את החומרים שלהם, את ספריהם, ומוריהם. הרגשנו שהלמידה היחידה שקובעת בחיים מתרחשת כאשר הלומד מתמסר לנושא בעצמו, ללא  כפייה, או שוחד, או לחץ.  והיינו בטוחים שמורים אשר יעבדו עם תלמידים נלהבים, נחושים בדעתם, ומתמידים, יחוו סיפוק בלתי רגיל.  למעשה, חשבנו שסביבה זו תהיה גן-עדן  עבור תלמידים ומורים כאחד.

 

           על מנת להיות כנים עם עצמנו היה עלינו להתרחק מכל מושג של תכנית לימודים, או תכנית בהשראתו של בית-הספר.  היה עלינו לאפשר שהדחף כולו יבוא מהתלמידים, כאשר בית הספר היה מחויב לענות רק על הדחף הזה.  האחריות המלאה לפעילויות של כל בן-אדם הייתה צריכה להיות מוטלת על הבן-אדם עצמו, לא על מישהו אחר בעמדת סמכות. זו הסיבה מדוע מעולם לא היו לנו לימודי חובה בכל רמה שהיא בכלל. אנחנו חשבנו שכל אחד, בעזרת בית-הספר, ימצא בעצמו מה נחוץ לו ומה לא נחוץ לו לדעת על מנת שיוכל להגיע לאן שרצה להגיע בחיים.

 

[. . .] 

 

[קטע מתוך ההקדמה לספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מאת, דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי,  1987.] 

 

 

החינוך בפינלנד הוא נהדר. הילדים מאושרים, ההורים אינם מתערבים, המורים קובעים הכל. החינוך בפינלנד נפלא לילדי פינלנד. מי שעסק בחינוך מעשי ובפילוסופיה של החינוך יבין כי מה שטוב בחינוך לארץ מסויימת יכול להיות גרוע מאד לארץ אחרת. אתן דוגמא. לפני שנים רצו לנסות בישראל את הלימוד בקבוצות. לימוד הקיים ביפן (וגם במקומות נוספים). חילקו הכיתה לקבוצות, סביב שולחנות. החלוקה לא הייתה מקרית, בכל קבוצה היה תלמיד טוב, ואחרים. כעבור שנה בערך הבינו מה מתרחש. התלמיד הטוב פתר מהר את המשימות, האחרים העתיקו ממנו, אם הירשה להם. מדוע זה אירע? זה האופי היהודי האותנטי, להצטיין. לא לחלק ידע, אלא לאחר שהוכרת כמצטיין. ביפן, המנטליות שונה לגמרי. המצטיין שלא הצליח ללמד את חברי הקבוצה, קבל ציונים נמוכים והודח. שם קיימת עבודת צוות, לא מתוך קבלת הוראות, אלא כחלק מהאופי היפני. כל הקבוצה הייתה צריכה להצליח, להכיר את החומר ולתפקד כקבוצה מאורגנת הרודפת מטרה - הצלחה. אי אפשר להעביר אופי ממדינה למדינה. צריך בישראל שיטת חינוך שתתאים לאופי הישראלי, ותהיה, במידת האפשר, גם רב-תרבותית. זה לא פשוט ולכן, מנסים שיטות ופוסלים אותן.

צטט: eliz66 2012-01-13 10:47:09

היי

    

האמת , כשאני קורא דיונים כאלה אני לא יודע אם לצחוק או לבכות .

                      

החינוך הטוב בעולם , עוד לפני שהפינים חשבו בכלל על רוויזיה בחינוך , כבר היה קיים בבתי חינוך מותאם אישי דיאלוגים דמוקרטים , הן בארץ והן בחו"ל ( מודל סאדברי , שהחל בסאדברי וואלי , החל ב 1968 , ובית החינוך הדמוקרטי בחדרה נפתח ב 1987 ) . ויש אפילו מסגרות ניסוייות , במערכת הפורמאלית שמתממש בהן חינוך נאור ומתקדם .

                

אני מבין שרצית להשוות את מערכת החינוך הפינית למערכת החינוך הישראלית.

                         

מחדל החינוך הציבורי בישראל ,  אמנם קשור לממסד החינוכי , אך לא רק לו , אלא לציבור הישראלי כולו , שאמנם יש בו מספר מובילים ברמה הטכנולוגית מדעית , שבדרך כלל הגיעו להישגיהם למרות מערכת החינוך ולא בגללה , אך מנטאלית ומבחינת המודעות החינוכית – הישראלים ככלל שמרניים ותפישותיהם מפגרות בשנים רבות אחר המציאות .

                   

מערכת החינוך הישראלית הארכאית איננה פועלת בחלל ריק , אלא זוכה לגיבוי ע"י ציבור ההורים שבראש מעיניהם עומדות בחינות הבגרות , ולא טיפוח האינטליגנציה והאישיות הכוללת של ילדיהם , ( ואם כן אז רק כמטרת משנה שנעשית באמצעות שיעורים פרטיים וחוגי העשרה אחר הצהריים , למי שיכול כמובן ) והגישה הזו מגבה את ההתנהלות ההרסנית של מערכת החינוך.

                     

גם סקטור המורים , שהיו אמורים להיות קודם לכל  אנשי חינוך , מנהיגים ומובילים לקידמה ולנאורות – הם בסופו של דבר רק מורים ושוטרים ( די מסורסים למען האמת ) בכיתותיהם , ומאפיינת אותם ככלל ( פרט לחריגים ) התנהלות משתפת פעולה , שחלק ממנה נובע מתפישות חינוכיות אישיות ארכאיות , וחלק מפחדנות גרידא .

                      

זה סקטור ענק ( 160,000 מורים ) שהיה יכול להפוך את המערכת , אך הוא שמרני או מפוחד ומונהג ע"י ארגוני מורים היררכיים וכוחניים .

                      

לו הורים , במקום לנהוג גם כן בצורה פחדנית , כפי שהם נוהגים היום ( בבוקר שולחים את הילדים למסגרות הבייבי סיטר הלאומי המתעלל ובערב למסגרות שיקום והשלמה על חשבונם ) , יחד עם אנשי חינוך אמיצים , היו פורשים מהמערכת ופותחים מסגרות אלטרנטיביות נאורות – החינוך היה משתנה .

                    

מספיק שהיו עוד 50 או 100 בתי חינוך אלטרנטיביים , והחינוך הציבורי היה משתנה לתמיד .

                       

אבל אותו שילוב של שמרנות ופחדנות של כלל הציבור איננו מאפשר זאת.

                                

לא פעם יצא לי להתנצח עם אנשים גם כאן בקפה , כשהעליתי את נושא עקרונות החינוך המותאם אישי , שהוא אגב בחלקו הרבה יותר מתקדם מהחינוך בפינלנד , והובעו התנגדויות שעיקרן נובע משמרנות או מחרדה מפני השונה והאחר .

                          

אבל אחר כך מנפנפים בחינוך הפיני או השוודי .

                       

למה ? כי עדיף להתרפק על משהו שקורה הרחק מכאן , ואין סיכוי שהוא באמת יגיע לכאן .

                     

עדיף שכל אחד ואחת יביטו אל דמותם במראה וישאלו – האם אני מוכן / נה לשלוח את ילדי אל מסגרות חינוך שונות מהותית מהמסגרות הקיימות , האם אני מוכן/ה להשקיע ביצירת מסגרת אלטרנטיבית ?

                     

ואם מדובר באיש חינוך – האם אני מוכן להקים מסגרת אלטרנטיבית , או לצאת למאבק לשינוי בבית הספר שבו אני עובד/ת אפילו תוך הסתכנות בפיטוריי ?

                           

אני מוכן להמר על רוב התשובות .

                     

עכשיו אפשר להמשיך להתבכיין על החינוך בפינלנד .

           

ראי , צבע השרב , אין לי דבר נגד החינוך בפינלנד , או נגדזה שציינת איזה דברים נהדרים הם עושים שם . 

               

אבל אנחנו לא פינים , והבעייה היא בעיית בשלות מנטאלית , רגשית , תרבותית .

             

 הפינים בסדר , וגם המסגרות החינוכיות האלטרנטיביות תוצרת כחול לבן , שאגב הרבה יותר מותאמות לאופי הייחודי שלנו - הן מצוינות.

          

אבל , אנחנו כציבור עדיין לא בשלים לכך , והרבה פעמים אף נוהגים בהתחסדות בהשתלחות במסגרות אלטרנטיביות , שהן  פרטיות מתוך אילוץ , אבל במקביל ממשיכים לשלוח את ילדינו למסגרות שיקום והעשרה אחר הצהריים , שבפירוש אינן זמינות לשכבות חלשות , ורוב הכסף הפרטי בחינוך מושקע בהן ולא במסגרות האלטרנטיביות .

           

אז תודה על האזכור שיש אומות שלמות שגישתן החינוכית הלאומית שפוייה ומתקדמת , אך אנחנו כעם - עדיין לא שם , לא בחינוך ולא בתחומים אחרים .

            

אבל אני מאמין שאנחנו בדרך , ואירועי הקיץ האחרון נותנים לי פתח לתקווה כזו .

 

תודה על הדיון וההזדמנות

 

ביי

            

אלי

 

 

היי אלי

 

הנחתי דיון. לא ניסיתי להשוות.

אני מניחה ומתבוננת...

 

 

תודה. הוארתי...