כאשר שמואל אימבר המנהל של מרכז התעסוקה מסביר "אם אתה עובד מול עיוור או נכה, אתה לפחות יכול, באמפתיה הטבעית, להבין מה קורה ומה עובר עליו - לעצום עיניים ולהזדהות, לשבת על כסא ולא לזוז. אוטיזם היא לקות שאינה מוכרת או נראית לעין, והיא לא חלק מהעולם הפנימי שלך" זה מכמיר לב, ממש.

יש כאן אי הבנה מהותית של נכות מכל סוג שזה התלות בזולת, באדם אחר. את התלות הזו אין אדם יכול לחוות ע"י עצימת עיניים או ישיבה בכסא. התלות הזו בטוב ליבם של אחרים היא קשה ומכאיבה. אם אין ניכרת האמפתיה מאדם שמנהל את מרכז התעסוקה למה אפשר לצפות מהצוות? למה אפשר לצפות מהחברה?

הכתבה מספרת ומפארת את המדריכים בכפר שנמצא מחוץ לתחום החברה הנורמטיבית. אין שום התיחסות לאוטיסטים עצמם. גם ה"שיחה הנעימה" המופרעת בשל תקיפה של אחד האוטיסטים, מפארת את יכולתם של המדריכים להתמודד עם הסיטואציה בצורה יעילה.

התיאורים האלה מזכירים לי סיור בתוך גן חיות פראיות נדירות, רק שלא מספרים את הכתוב בשלטים של הכלוב, מאיפה הגיעה החיה ומה הם תכונות בית הגידול שלה: "והנה חברה שהקסדה על ראשה וידיה החבושות מעידות על מה שקרה, אולי, בליל אמש".

אני יודעת שדברי איומים.

אני מספרת את החוויה שלי מקריאת הכתבה הזו, וחושבת שמחשבות כאלה התגנבו גם לאם המחפשת הוסטל או מקום לבנה, ואשר כתבה וצילמה, אולי.

אחד המדריכים המקבלים מקום נרחב בכתבה מסביר על היתרונות של אימונים בחדר הכושר: "הם חייבים את הפעילות כדי לשחרר אגרסיות, וגם כדי לנדף את כמות הכימיקלים שספוגה בגופם בגלל ריבוי התרופות הפסיכיאטריות" כמה חבל, אם יש בית כלא של אסירי עולם הוא קיים בתרופות הפסיכיאטריות. בתי שלמדה עם ילדים על תרופות אמרה עליהם "אני מביטה בעיניים שלהם והם כבויות, אין שם דבר, לא דולק בהם האור". תחשבו על אנשים שכל חייהם כאלה, כמה נורא הדבר.

ועוד ציטוט מפי המדריך (נשוא הכתבה) לגבי החצר: "צריך עוד ספסלים ועוד מתקנים, וגם לא נעים לי להסתובב עם מחזיק המפתחות העצום הזה עלי, כי אנחנו ממש לא בבית כלא. בעלות לא גדולה אפשר להעביר את הכפר לנעילה אוטומטית עם כרטיסים אלקטרונים."

זהו מין מקום שכזה שיש בו "מלאכים", ואני חושבת שלכל בן אנוש מגיע להיות בחברת בני אדם ולא בחברת מלאכים. ועל אחת כמה וכמה לאנשי אור הירח.

צטט: מ.י.כ.ל. 2012-01-15 00:53:56

כאשר שמואל אימבר המנהל של מרכז התעסוקה מסביר "אם אתה עובד מול עיוור או נכה, אתה לפחות יכול, באמפתיה הטבעית, להבין מה קורה ומה עובר עליו - לעצום עיניים ולהזדהות, לשבת על כסא ולא לזוז. אוטיזם היא לקות שאינה מוכרת או נראית לעין, והיא לא חלק מהעולם הפנימי שלך" זה מכמיר לב, ממש.

יש כאן אי הבנה מהותית של נכות מכל סוג שזה התלות בזולת, באדם אחר. את התלות הזו אין אדם יכול לחוות ע"י עצימת עיניים או ישיבה בכסא. התלות הזו בטוב ליבם של אחרים היא קשה ומכאיבה. אם אין ניכרת האמפתיה מאדם שמנהל את מרכז התעסוקה למה אפשר לצפות מהצוות? למה אפשר לצפות מהחברה?

 

למרות שגם אני מאוד לא אהבתי את הכתבה ,גם בגלל שאני חושב ששיפור מצבם של האוטיסטים מאוד תלוי בשינוי המבט והגישה אליהם,את מה ששמואל אימבר אמר שמעתי אחרת ממך,כצניעות אמיתית שמודה בחוסר אונים של המטפל ולא טופלת את כל הכשלים האנושיים רק על המטופל כמו שהאמא שכתבה את הכתבה עשתה

והצניעות הזאת,היכולת של האנשים לקחת צעד אחורה מעצמם,שאליה גם הפיה התייחסה דרך הדימוי של אנשי הירח,היא הבסיס לשינוי המבט והגישה,שלצערנו דווקא אנשי המקצוע הם אלה שהכי מנציחים את המבט המבזה והגישה המשפילה גם ואפילו דווקא כשהם מנסים לעזור כביכול,וזה כל כך נורא ועצוב ומחריד בדיוק בגלל שהאוטיסט מטבעו הרגיש להדדי  תלוי במבט ובגישה הרבה הרבה יותר מהאדם הממוצע ודווקא בגלל זה הוא יאלץ לסבול עד מותו ממבטים מבזים ומדכאים ומפחידים נורא

 

מה ששמואל אמר זה שבשביל להזדהות עם תמונת המציאות והחוויה האוטיסטית נחוצה רמת אמפטיה וכושר הפשטה הרבה הרבה יותר גדולה מזו של הזדהות עם מישהו שכאבו גלוי לעין

צריך אין סוף יצירתיות בשביל להתחיל להבין אוטיסטים ולהודות בזה זו תחילתה של דרך חשובה

רוב האנשים אפילו אינם טורחים או מסוגלים להעלות דבר כזה על הדעת בכלל

צטט: Hanna Watts 2012-01-15 00:27:03

לא אוהבת את ההגדרה "אנשי אור הירח" נשמע לי מפחיד. דעתי על האוטיסטים שהם אנשים יפי נפש וסופר רגישים. בדרך כלל הם גם יפים ויזואלית, אך זה לא שייך לנושא... הייתי מעדיפה להגדיר אותם כאנשים מיוחדים שבונים לעצמם עולם משלהם, כפי שאמנים חיים בעולם משלהם. אז אולי הם אמנים מלידה?!

אולי אוטיסטים שהאמנות שלהם אינה מונצחת על בד או על מסך או בספר אלא באנשים חיים ולכן לא רק שאינה זוכה להכרה ולכבוד אלא שהיא מבוזה לחלוטין,זה לפחות אחת המשמעוויות של סופר רגישים ,ויפים באמת

בגלל זה גם אני לא כל כך בטוח שההגדרה של אנשי ירח היא מדוייקת

גם אוטיסטים,כמו כל דבר אחר בעולם,חי,דומם או צומח או אפילו כלום,מפיצים אור

אלא שבניגוד לאדם הממוצע הם לא בטוחים ונוהגים כאילו האור זורח להם מהתחת

ולכן הפרספקטיבה שלהם אחרת(זה ידוע ומתועד שהראייה האוטיסטית היא מעבר לתלת מימד)

ולכן לא רק שהם חסרים את מה שנחשב בטעות לכישורים חברתיים המבוססים על תפישה של "בואו נעשה את המוות אחד לשני תוך כדי שאנחנו מעמידים פני אוהבים" בשביל לקיים שיתוף המבוסס על תפישה של חברה כארגון שבו כולם מנסים לנצח אחד את השני ולהאפיל באורם על האחר תוך שהם נאחזים ורומסים את האחרים כי הם זקוקים להם בשביל לנצח אותם ולהאפיל אותם

אלא שרגישותם לדרך שבה כל האורות משתלבים לרקמת יחסים שאין שיעור ליופיה ומשמעותה הופכת אותם לקורבנות הכי זמינים ומנוצלים ומושפלים של המצב החברתי הזה

וכשזה קורה תמיד,בכל זמן ובכל מקום,ללא סיכוי ותקווה לשמץ של מבט אנושי

אז האוטיסט גדל להיות גוש יסורים מעוות ומוטרף ואלים לעיתים כשכל אורו מותמר לחשכה אחת גדולה

בדיוק בגלל שהוא יכול ומאיר לא ממקום נרקסיסטי אלא ממקום מהותי של תפישת היופי כפתח אמיתי לשיתוף אמיתי ולא לצבירת יתרון כזה או אחר אז סביבתו של האוטיסט

מלידתו ועד מותו

משקיעה אין סוף מאמצים בהחשכתו

והיא מצליחה

בגלל שהוא לא נלחם איתה

הוא אוהב אפילו את אלה שרוצחים אותו כל הזמן

פשוט כי אינו יודע ואינו יכול אחרת

צטט: (--) 2012-01-15 08:11:33

צטט: Hanna Watts 2012-01-15 00:27:03

לא אוהבת את ההגדרה "אנשי אור הירח" נשמע לי מפחיד. דעתי על האוטיסטים שהם אנשים יפי נפש וסופר רגישים. בדרך כלל הם גם יפים ויזואלית, אך זה לא שייך לנושא... הייתי מעדיפה להגדיר אותם כאנשים מיוחדים שבונים לעצמם עולם משלהם, כפי שאמנים חיים בעולם משלהם. אז אולי הם אמנים מלידה?!

אולי אוטיסטים שהאמנות שלהם אינה מונצחת על בד או על מסך או בספר אלא באנשים חיים ולכן לא רק שאינה זוכה להכרה ולכבוד אלא שהיא מבוזה לחלוטין,זה לפחות אחת המשמעוויות של סופר רגישים ,ויפים באמת

בגלל זה גם אני לא כל כך בטוח שההגדרה של אנשי ירח היא מדוייקת

גם אוטיסטים,כמו כל דבר אחר בעולם,חי,דומם או צומח או אפילו כלום,מפיצים אור

אלא שבניגוד לאדם הממוצע הם לא בטוחים ונוהגים כאילו האור זורח להם מהתחת

ולכן הפרספקטיבה שלהם אחרת(זה ידוע ומתועד שהראייה האוטיסטית היא מעבר לתלת מימד)

ולכן לא רק שהם חסרים את מה שנחשב בטעות לכישורים חברתיים המבוססים על תפישה של "בואו נעשה את המוות אחד לשני תוך כדי שאנחנו מעמידים פני אוהבים" בשביל לקיים שיתוף המבוסס על תפישה של חברה כארגון שבו כולם מנסים לנצח אחד את השני ולהאפיל באורם על האחר תוך שהם נאחזים ורומסים את האחרים כי הם זקוקים להם בשביל לנצח אותם ולהאפיל אותם

אלא שרגישותם לדרך שבה כל האורות משתלבים לרקמת יחסים שאין שיעור ליופיה ומשמעותה הופכת אותם לקורבנות הכי זמינים ומנוצלים ומושפלים של המצב החברתי הזה

וכשזה קורה תמיד,בכל זמן ובכל מקום,ללא סיכוי ותקווה לשמץ של מבט אנושי

אז האוטיסט גדל להיות גוש יסורים מעוות ומוטרף ואלים לעיתים כשכל אורו מותמר לחשכה אחת גדולה

בדיוק בגלל שהוא יכול ומאיר לא ממקום נרקסיסטי אלא ממקום מהותי של תפישת היופי כפתח אמיתי לשיתוף אמיתי ולא לצבירת יתרון כזה או אחר אז סביבתו של האוטיסט

מלידתו ועד מותו

משקיעה אין סוף מאמצים בהחשכתו

והיא מצליחה

בגלל שהוא לא נלחם איתה

הוא אוהב אפילו את אלה שרוצחים אותו כל הזמן

פשוט כי אינו יודע ואינו יכול אחרת

'קודם נבראה התכלית ורק אחר כך הכלים ליישומה

לנו זה פלא, כי אנו לא יכולים לדמיין יצירה בלי אמצעים.

ועד כדי כך אנו שקועים במגבלה זו, שלרוב התכלית נקבעת

בהתאם לאמצעים. אכן יש לנו מגבלה להתאים אמצעים לכל תכלית,

אבל הניסיון להתאים תכלית לאמצעים יגרום בהכרח לשיבוש של התכלית.'

התכלית קודמת לאמצעים / דוד אקסלרוד

תודה על ההסבר, ככה זה נשמע הרבה יותר טוב אך הדרך לאמפתיה ארוכה כלכך ולא תתקצר אם יסגרו אותם  בתוך כפר

 

 

 

טט: (--) 2012-01-15 07:57:31

צטט: מ.י.כ.ל. 2012-01-15 00:53:56

כאשר שמואל אימבר המנהל של מרכז התעסוקה מסביר "אם אתה עובד מול עיוור או נכה, אתה לפחות יכול, באמפתיה הטבעית, להבין מה קורה ומה עובר עליו - לעצום עיניים ולהזדהות, לשבת על כסא ולא לזוז. אוטיזם היא לקות שאינה מוכרת או נראית לעין, והיא לא חלק מהעולם הפנימי שלך" זה מכמיר לב, ממש.

יש כאן אי הבנה מהותית של נכות מכל סוג שזה התלות בזולת, באדם אחר. את התלות הזו אין אדם יכול לחוות ע"י עצימת עיניים או ישיבה בכסא. התלות הזו בטוב ליבם של אחרים היא קשה ומכאיבה. אם אין ניכרת האמפתיה מאדם שמנהל את מרכז התעסוקה למה אפשר לצפות מהצוות? למה אפשר לצפות מהחברה?

 

למרות שגם אני מאוד לא אהבתי את הכתבה ,גם בגלל שאני חושב ששיפור מצבם של האוטיסטים מאוד תלוי בשינוי המבט והגישה אליהם,את מה ששמואל אימבר אמר שמעתי אחרת ממך,כצניעות אמיתית שמודה בחוסר אונים של המטפל ולא טופלת את כל הכשלים האנושיים רק על המטופל כמו שהאמא שכתבה את הכתבה עשתה

והצניעות הזאת,היכולת של האנשים לקחת צעד אחורה מעצמם,שאליה גם הפיה התייחסה דרך הדימוי של אנשי הירח,היא הבסיס לשינוי המבט והגישה,שלצערנו דווקא אנשי המקצוע הם אלה שהכי מנציחים את המבט המבזה והגישה המשפילה גם ואפילו דווקא כשהם מנסים לעזור כביכול,וזה כל כך נורא

ועצוב ומחריד בדיוק בגלל שהאוטיסט מטבעו הרגיש להדדי  תלוי במבט ובגישה הרבה הרבה יותר מהאדם הממוצע ודווקא בגלל זה הוא יאלץ לסבול עד מותו ממבטים מבזים ומדכאים ומפחידים נורא

 

מה ששמואל אמר זה שבשביל להזדהות עם תמונת המציאות והחוויה האוטיסטית נחוצה רמת אמפטיה וכושר הפשטה הרבה הרבה יותר גדולה מזו של הזדהות עם מישהו שכאבו גלוי לעין

צריך אין סוף יצירתיות בשביל להתחיל להבין אוטיסטים ולהודות בזה זו תחילתה של דרך חשובה

רוב האנשים אפילו אינם טורחים או מסוגלים להעלות דבר כזה על הדעת בכלל

'לפי הקבלה, האנושות שנחשבת לצד הנקבי של הבריאה משולה לירח

והירח הוא הסמל למצבה. כשם שלירח אין אור משל עצמו אלא

הוא מחזיר את אור השמש, כך גם לנו אין אור משל עצמנו ועלינו

לפעול במציאות ולגלות אותו על ידי נתינה והחזרת אור הבורא.

השמש מסמלת את אורו של הבורא, הצד הזכרי של הבריאה,

השופע ללא גבול ומעל לזמן ולמרחב. החיבור של מקצבי השמש

והירח מסמל את העבודה היומית של כל אדם – לחבר בכל

מעשה שלו את אור הבורא (כחו הנתינה, השמש)

עם פעולת הגילוי, הבריאה והיצירה (כוח הרצון לקבל, הירח).'

--

שערים בזמן

צטט: מ.י.כ.ל. 2012-01-15 00:53:56

 

הכתבה מספרת ומפארת את המדריכים בכפר שנמצא מחוץ לתחום
החברה הנורמטיבית. אין שום התיחסות לאוטיסטים עצמם.
גם ה"שיחה הנעימה" המופרעת בשל תקיפה של אחד האוטיסטים,
מפארת את יכולתם של המדריכים להתמודד עם הסיטואציה בצורה יעילה.

התיאורים האלה מזכירים לי סיור בתוך גן חיות פראיות נדירות,
רק שלא מספרים את הכתוב בשלטים של הכלוב, מאיפה הגיעה
החיה ומה הם תכונות בית הגידול שלה: "והנה חברה שהקסדה על
ראשה וידיה החבושות מעידות על מה שקרה, אולי, בליל אמש".

אני יודעת שדבריי איומים.

אני מספרת את החוויה שלי מקריאת הכתבה הזו, וחושבת שמחשבות
כאלה התגנבו גם לאם המחפשת הוסטל או מקום לבנה,
ואשר כתבה וצילמה, אולי.

אחד המדריכים המקבלים מקום נרחב בכתבה מסביר על היתרונות
של אימונים בחדר הכושר: "הם חייבים את הפעילות כדי לשחרר אגרסיות,
וגם כדי לנדף את כמות הכימיקלים שספוגה בגופם בגלל ריבוי התרופות
הפסיכיאטריות" כמה חבל, אם יש בית כלא של אסירי עולם הוא קיים
בתרופות הפסיכיאטריות. בתי שלמדה עם ילדים על תרופות אמרה עליהם
"אני מביטה בעיניים שלהם והם כבויות, אין שם דבר, לא דולק בהם האור".
תחשבו על אנשים שכל חייהם כאלה, כמה נורא הדבר.

ועוד ציטוט מפי המדריך (נשוא הכתבה) לגבי החצר: "צריך עוד ספסלים
ועוד מתקנים, וגם לא נעים לי להסתובב עם מחזיק המפתחות העצום
הזה עליי, כי אנחנו ממש לא בבית כלא. בעלות לא גדולה אפשר להעביר
את הכפר לנעילה אוטומטית עם כרטיסים אלקטרונים."

זהו מין מקום שכזה שיש בו "מלאכים", ואני חושבת שלכל בן אנוש מגיע
להיות בחברת בני אדם ולא בחברת מלאכים.
ועל אחת כמה וכמה לאנשי אור הירח.

 

 

 

 

 

 

 

 

מיכל יקרה,

 

גם אני חשתי כמוך כשקראתי את הכתבה
נגעת בהמון נקודות חשובות וכואבות
זו מורסה חברתית חיה ונושמת
ורגשות כאלה הבאים לידי ביטוי הם לא רק לגיטימיים
אלא הכרחיים על מנת ל'נקז' ולהביא לשינוי.
אני מהדהדת אתך:

תחשבו על אנשים שכל חייהם כאלה,
כמה נורא הדבר.

 

 

 

--
אתה שונה מחבריך באלפי מדדים
בעברך, במהותך ובתכליתך.
ההשוואה תרחיק אותך מחייך.

 

מתוך סיפורי מעשיות מעשה בחכם ותם

צ"ה יקירה,

זהו מבט שטוח של אנשים שטוחים, ונראה לי שאלו הלוקים לקות של ממש במבט שכזה

אינם מטיבים לראות אפילו נקודה מתוך נפשם הם. 

וְלִפְנֵי שֶׁקִּפֵּל אֶת הַשֶּׁמֶשׁ אָמַר לִי:

"בּוֹאִי נַעֲמֹד עַל הַחוֹף

וְנִרְאֶה אֶת הַיָּם 

שָׁב וּבוֹלֵעַ וּמֵקִיא עַצְמוֹ

וַעֲדַיִן נִשְׁאָר יָם.

אֲנִי יוֹדֵעַ, מַבָּטֵינוּ יִשָּׁבְרוּ

אֲבָל הַחוֹף יִשָּׁאֵר בְּעֵינֵינוּ שָׁלֵם".

עָלָה בְּדַעְתִּי שֶׁגַּם הַיָּרֵחַ נֶחְתָּךְ  

עַל הָהָר עִם בּוֹא הַשַּׁחַר.

וְאֵיך אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ מַבָּט

עַל שֶׁבֶר.

זִכְרוֹנוֹת מִתְהַפְּכִים בְּעֵינַי

כִּסְפִינוֹת מִפְרָשִׂים נִסְעָרוֹת,

הוֹפְכִים בִּי זְמַנִּים עַל זְמַנִּים.

"הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ" אָמַר,

"חֲסֵרוֹת עַתָּה נְקֻדַּת הַשְׁקָפָה

עַל פְּנֵי הַיָּם

אַךְ קַרְקַעִיתוֹ הִיא עֹגֶן

לַמַבָּטִים כֻּלָּם".

שבוע נפלא לך ולפייה חכמה.

ממני <3