היום, הרבה מאוד מחנכים, פסיכולוגים וסוציולוגים מבינים בצורה יפה מאוד שאנחנו נמצאים בבעיה התפתחותית,הניתוחים מאוד עניינים ונכונים, רק שהם אינם יודעים את הפתרון. אבל עצם ידיעת המחלה הוא כבר חצי פתרון, לכן צריכים לחבר את כל הנוגעים בעניין לדיונים משותפים. לא דיוני סרק של לצאת מידי חובה, אלא דווקא של חובה מוסרית, לעתיד שלנו ומכל שכן לעתיד ילידנו, מה אנחנו נותיר להם אחרי שנלך. האתגר הוא לא פשוט אבל מחייב, מפני שהעולם הגלובלי מגלה את התלות שקיימת בין כל החלקים. לא צריך לחכות להרס ומלחמות עולם בכדי אז לרצות לנסות להתדיין בינינו, בזה נבחן האדם שמקדים תרופה למכה.

המורים מזדהים עם התלמידים, ואפילו הם לעיתים סובלים יותר מהתלמידים. הרי הם נאלצים להימצא תחת לחץ שלילי מתמיד מצד התלמידים, שהאגואיזם המתפתח שלהם, שאינו מוגבל על ידי שום מסגרות, מכוון בעיקרו נגד המורים. כל תלמיד מנסה להראות את העצמאות והדעתנות שלו מעל כולם. לכן אם נסתכל על מקום כזה אז קשה לראות את התועלת מכך, אם כל אחד מרגיש שהוא שפיץ, לאיזה חברה נגיע מחר?

שאלות הן מרכיב מאוד חשוב בפאזל שלנו להבנת המצב, והיכולת לטפל בהבנת הפתרונות, השאלות הנכונות שישאלו על ידנו יוכיחו שאנחנו מבינים עם מה אנחנו אמורים להתמודד. ברב המקרים התשובות הנכונות נובעות דווקא מהשאלות הנכונות. ופה צריכה להיות עבודה משותפת של פרופסורים, מורים, ומחנכים, שיתקיפו את לב הבעיה משורשה. היום עבודתו של מורה היא די מורכבת, והייתי אומר שזהו מקצוע מסוכן. האדם נחשף לכזה לחץ, שאפשר לכנות את העבודה הזאת כ”מזיקה”. שהייה של 45 דקות בכיתה יחד עם הילדים מהווה לחץ גדול עבור המורה, וגם עבור התלמידים.

צריך ללכת לשנויים בצורה הדרגתית כמו כל טיפול מערכתי, של פירוק, חיבור, והרכבה, במיוחד בזמננו אנחנו נדרשים להרכבות חדשות, שיובילו אותנו למימוש השינויים במנימום זמן וכאב, ומקסימום חלקי הציבור. הראיה האסטרטגית הנכונה תמיד לוקחת בחשבון את כל מרכיבי הפאזל, את התמונה הסופית מולנו לאן אנו רוצים להגיע, והרצון להרכיב אותו מחדש. אז כולנו יחד נאסוף את כל המרכיבים של הפאזל החינוכי לוועדה יצוגית אחת, נגדיר את המטרה, ונבחר ביעדים ואמצעי מימוש. בבניה ודאגה משותפת, בצורה הכי ראלית, ובהתחשב בקשיים המשותפים שיש לנו, ולכך שאנחנו חולקים עוגה אחת משותפת, שזה גם חלק מהדברים שצריך להתחשב בהם. וכאן אני מדגיש שהמרכיב החשוב ביותר להצלחה משותפת, ההבנה וההסכמה המשותפת שאנחנו צריכים להשתנות.

המורים בפני הכישלון החינוכי

I know it's in Spanish, but it's awesome. I think it shows a reality we all have to deal with everyday. 
 

The title is "Teachers facing the education crisis".

On the main Island, the yellow color is the country of those who still have some kind of illusion.

The green ones are those who are complaining all the time and the pink ones are those that simply say:"we are doing everything we can".

The guy on the boat (that's going to the island of those who are willing to try something new) is saying "Hey, if anyone wants to, there's still place on this boat".
 

It's hard to say so, but we have to think that everytime we think about the idea of changing how people is educated, we are going to have to face that most teachers are not really willing to try something new (And I say most because I know that there're a lot that do want to, some of wich are parte of this group). So it's not only to change people outside the education system, but specially we have to change those that work on it everyday.

אם אתה רוצה שמשהו ישתנה, תשנה משהו.

אם אתה עושה מה שתמיד, יהיה לך מה שתמיד.