אתמול כשטיילתי עם רוקי, אחרי יום עבודה מתיש (שבו עשיתי בעצמי לא מעט טיולים אצל לקוחות) נכנסה לפריים שלי בחורה צעירה ויפה עם כלב מדובלל די גדול ושמח שהתחילה למשוך אותו ברצועה ולצרוח עליו שיזוז כבר בצורה כזאת שפשוט הקפיאה לרוקי (הכלב שלי) וגם לי את הדם.

רוקי הסתכל עלי בפחד ובתדהמה ואם היה יכול לדבר היה אומר:  "איזה מזל יש לך שאתה לא צועק עלי או מושך אותי ככה. ובינינו גם אם היית צורח בקולי קולות זה לא באמת היה עוזר לך".

אבל הוא לא יכול לדבר. וגם לא עניתי לו.

שנינו בעצם יודעים שאין טעם לצעוק, זה לא באמת עוזר. לא מול כלבים ובטח שלא עם אנשים.

אז למה בכל זאת אנחנו צועקים?

אנשים צועקים כי רוצים לשחרר קיטור ותסכול...בין אם במודע ובין אם לא,רבים מאמינים שמעצם הצעקה משהו ישתנה, משהו יקרה בצד השני, תהיה הבנה/הארה/שינוי וברגע אחד הכל יסתדר, יקרה בדיוק מה שאני רוצה שיקרה.

כולנו גם יודעים שזה לא ככה, כולל אילו שצועקים,אבל אנחנו בכל זאת צועקים כי הצעקה היא בעצם הדרך שלנו לבטא כעס ותסכול, לשחרר לחץ, להעביר במכת שוט את תחושת האכזבה שלנו.  

אנחנו מתפתים להאמין שאם נצעק משהו ישתנה. הצד השני ינהג אחרת, יתאפס על עצמו.

רוקי שוב מביט בי הפעם עם חיוך ממזרי " שמענו עליך חכם גדול, אתה פשוט 10, אתה אף פעם לא צועק, לא עלי, לא על הילדים, לא על אף אחד."

ואני מחזיר לו במבט משלי "טוב תירגע, לא אמרתי שאני מושלם ותודה שאני די משתדל להשתנות בעניין הזה...עובדה הנה אני 'מדבר' איתך ולא צועק...גם כשלא נעים לי לשמוע את האמת".

האמת הכואבת היא שכשצועקים לא נוצר משהו חיובי אלא נוצר קרע. מה שכן קורה זה שאנחנו מייצרים חוויה לא נעימה (בלשון המעטה)...שמחוללת סערה אצל כל מי שבסביבה כולל הצועק וכולם חווים בבת אחת את כל התחושות הבאות:

שיתוק, פחד, אימה, חוסר אונים, חוסר בטחון, כעס, תסכול וכד' ואז נוצר אצל כולם שקט עצוב. 

בינינו, השקט הזה הוא בעצם השקט שלפני הסערה... הבאה.

למה?

כי הצעקה לא באמת חוללה שינוי, היא רק מגדילה את התסכול של כולם ומחריפה את המצב.

ככל שאני צועק יותר ודברים לא משתנים (כמובן שלא) אני עוד יותר תקוע במקום, עם כלב שלא עושה מה שאני אומר, עם עובד שלא עושה מה שאני מבקש עם ילד שממשיך לעשות שטויות, עם בת זוג שממשיכה בשלה....והקרע? גדל.

תאכל'ס בשביל שדברים יקרו אחרת אסור לצעוק !

מה כן עובד?  להתחיל לחפש ולייצר שפה משותפת שמייצרת חוויה אחרת, לא של צועק ונצעק אלא חיפוש דרך אחרת, דרך שפויה שמדברת לשנינו.

אם נמצא את הדרך הזאת זו כבר תהיה התחלה, התחלה טובה.

בשביל למצוא אותה צריך להחליט לצאת אליה, להתבונן ולראות,  בכדי להבין את הצד השני , להתעקש לשאול להקשיב ורק אז לדבר, לדבר ולא לצעוק.

מניסיוני -  לא קל למצוא אותה ולא תמיד יש דרך שמתאימה לשני הצדדים, ואז יש צורך להחליף את הכלב ("או להחליף את הבחורה" מסתכל עלי רוקי עם עיניו הגדולות והעצובות), בכל מקרה זה עדיף מצעקות.

מה זה קשור לגחמת האילוף הבלתי אפשרית של עובדים? בפוסט הבא 

אורי גור | קודם כל תוצאות לאתר שלי יעוץ עסקי אורי גור