הורים הם מטרד עבור רוב בתי-ספר. הם מתלוננים, מבקרים, גוזלים זמן, וגרוע מכל, הם מתערבים בחינוך ילדיהם.

בסדברי-ואלי, הורים הם חלק בלתי נפרד מהתמונה מלכתחילה. אנחנו הרגשנו שעל מנת להצליח, היה נחוץ לנו שיתוף הפעולה המלא ממשפחותיהם של התלמידים. בראש ובראשונה, חינוך הוא עקרונית באחריותם של ההורים. הם מביאים ילדים לעולם, וזו חובתם הקדושה לגדלם עד שמגיעים לעצמאות. בתי-ספר קיימים על מנת לסייע להורים במשימתם זו, לא על מנת להרחיקם מזה. כך לפחות מניחים שצריך להיות במדינה זו, בה קיימת הגנה על חופש הפרט.

לכן, ילדים הם באמת אנשים שלמים רק כאשר חיי המשפחה שלהם וגידולם נמצאים בהרמוניה עם ישותם הפנימית. סכסוכים בין דורות הם נפוצים אולם גם מחלת הסרטן ומחלות הלב הינן נפוצות; איש אינו רואה בדברים האלה משהו רצוי.

ישנם עוד דברים שיש לקחת בחשבון, הורים משלמים את שכר-הלימוד, ולנו יש אמרה שהניעה את המהפכה של 1776:  אין מיסוי ללא ייצוג. הם מסיעים את ילדיהם לבית-הספר יומיום -- בית-הספר שלנו הוא בית-ספר יום, ולא גובר על המשפחה. אין פנימייה בו -- אי-לכך אנחנו מבקשים מהם לעשות יומיום מאמץ גדול למען בית-הספר. 

איך שלא נסתכל על הדברים, הורים שייכים ,כתף ליד כתף איתנו, כשותפים ועזר שכנגד. כך אנחנו רואים את זה, וכך בנינו את בית-הספר.


הורים הם חברים בעלי זכות הצבעה בעמותת בית-הספר סדברי-ואלי (כמו-כן התלמידים והצוות). אני אומר "חברים" כי בית-הספר הוא מוסד ללא כוונות רווח (מלכ"ר.- המתרגם) לכן אין בעלי מניות; במקומם, חברי-העמותה מנהלים אותה. 

החברות בעמותה מכונה "הכינוס". הוא מתכנס פעם בשנה וקובע את כל ההחלטות החשובות של מדיניות בית-הספר. זה כולל את שעורי שכר-הלימוד של בית-הספר, ואישור סופי של התקציב המוצע על ידי אספת בית-הספר. לאחר שההחלטות החשובות של המדיניות  נקבעות, בית-הספר מנוהל על ידי האספה, על בסיס יומיומי, ובמשך כל השנה.


הורים נהנים מיותר מאשר רק זכויות חוקיות בבית-הספר. הם מוזמנים בחמימות לבקר מתי שרצונם בכך, על מנת לסייע בהוראה, ועל מנת להירתם לעבודה. מספר פעמים בשנה בית-הספר מארגן ארועים חברתיים חגיגיים -- ארוחות, פיקניקים, מכירות פומביות, מסיבות ריקודים, וכדומה -- בהם הורים משתתפים ביחד עם כולם.

הקשר ההדוק עם ההורים שבית-הספר מחפש מתחיל בראיון הקבלה. כאשר מדובר בתלמידים שמתחת לגיל שמונה-עשרה, אנחנו עומדים על כך שההורים יבואו לראיון -- שני ההורים אם זה אפשרי. מלכתחילה הם מוכנסים לתמונה כשותפים חיוניים בעבודה להעניק חינוך לצאצאיהם.

למעשה, לזכות בהבנת ההורים היא אחד היעדים המרכזיים של הראיון. הראיון איננו קודם-לכל מכשיר לסינון או מיון. להפך, אנו מבלים את הזמן -- לעתים הרבה שעות -- בהסברת הפילוסופיה והפרקטיקה שלנו, במתן תשובות, ובהנחת התשתית לקשר ממושך.

 

מתוך תריסר אנשי הצוות המקוריים, שישה היו הורים לילדים בבית-הספר. לעתים נדירות היו חברי-צוות שילדיהם ביקרו  בבתי-ספר אחרים.

הורים אחדים במשך השנים הפכו לכל כך מעורבים בסדברי-ואלי שלבסוף הם גם הציגו את מועמדותם לבחירות לצוות.


צירופם של ההורים לתמונה תרם רבות להענקת תחושה של קהילה בבית-הספר. בהדרגה, אנשים זרים מארבע כנפות  מזרח מסצ'וסטס מכירים אחד את השני, מזהים אינטרסים משותפים, ונהנים מנוכחותם האחד עם השני.

בסדברי-ואלי, כל יום הוא יום המשפחה. לא היינו מסכימים שיהיה אחרת. 

 

 

[ פרק 33, "הורים", מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. The Sudbury Valley School Press, 2 Winch Street, Framingham, MA, U.S.A. ] 

 

 

צריך להבחין בין שני מושגים בסיסיים: חינוך והוראה. החינוך, נעשה בעיקר בבית , במוסדות ההוראה משלימים אותו ,בחזרה על כלליו ובהתנהגות על פיהם. ההוראה , נעשית בעיקר במוסדות המתאימים. המוסד הראשוני, החשוב ביותר, הוא -גן הילדים. סדרי הלימודים בגן מאפשרים לכוחות ההוראה להכיר את הילד, לסגל אותו לריכוז ולמשחקים. בקנדה, לדוגמה, נדרשות הגננות להשכלה גבוהה והן בצמרת השכר. בתי הספר, ברמות השונות שלהם, מתמודדים עם חומר הלימודים הנדרש להשכלת הילדים והנערים. לדעתי, חסר בבתי הוראה אלה הלימוד הבסיסי של דרכי למידה, שהוא כללי ואישי. זהו ידע שיסייע לכל לומד , בכל מוסד למודי. אם נסכם, החינוך, לכל פרטיו ,יעשה בבית ההורים ובמשפחה המורחבת. ההוראה, היא חובת בתי הספר. רצוי שהם ידגישו ערכים חינוכיים, אבל עיקר עבודתם היא ההוראה. החינוך הטוב ייעשה לדעתי, בדוגמא האישית של כוחות ההוראה וביחסם לתלמיד ולחבריהם לעבודה. מה תפקיד ההורים במוסדות ההוראה? פעם הציעו שיתערבו ההורים באחוז מסויים, זה לא נראה לי רצוי. ההורים באים ממוצא מקצועי מגוון. חלקם מומחה בחינוך, ואחרים בעלי מקצועות רלוונטיים בבית הספר. אני מציעה שכולם יניחו לכוחות ההוראה לתפקד. אם יש בעייה במקצוע מסויים אצל ילדם, ישוחחו עם המורה המתאים וישמעו לעצתו. כמובן שהורים המסוגלים לסייע לילדם במקצוע זה או אחר, והוא נזקק לסיוע, יעזרו לו. אבל באופן כללי, יניחו ההוראה למורים וישתדלו לסמוך עליהם.

היי לאה

 

דברייך משקפים את הבלבול והמבוכה ואבדן הדרך באשר למסגרות הצמיחה של ילדים.

 

לפי דברייך , משרד החינוך אמור להיקרא משרד ההוראה  , וחוק החינוך , על כל מטרותיו ויעדיו המופלגים , אמור להיקרא " חוק ההוראה " .

 

אכן , למרות שמשרד החינוך נקרא משרד החינוך , והמערכת נקראת מערכת החינוך ,  ולמרות שחוק החינוך נקרא חוק החינוך – בפועל , משרד החינוך ומערכת החינוך עסוקים בהוראה , ואנשי החינוך נקראים מורים , והם אכן מתנהגים כמורים ולא כאנשי חינוך.

  

בפועל אף אחד מסעיפי חוק החינוך איננו מיושם , מערכת החינוך היא מערכת הוראה שהמשמעות שלה במציאות הקיימת , הרבה יותר מחרידה - היא בעצם מערכת פיטום השכלתי תעשייתי , המנסה להפיק מוצרים שמשרד התקנים ( ראמ"ה ) אמור להעניק לכולם תו תקן המעיד על סטאטוס השכלתי ( חסר משמעות אמיתית , אך בעל משמעות תיקנית ) .

  

אגב – בפועל ,  בקצה פס הייצור של מפעל הפיטום ההשכלתי  , רק פחות מ  50% מהמוצרים זוכים לתַו תקן , המאשר להם להמשיך אל מחלקת העיצוב והייצור הבאה .

   

 במפעל הפיטום ההשכלתי המשוכלל , או הפרימיטיבי הזה ( תלוי בעיני הצופה ) , המורים  הם רק פועלי פיטום – מפטמים – האמורים לעמוד במכסות מסוימות , כשהיום , לא רק עתידם במפעל , לא רק קידומם , אלא גם גובה משכורתם , צמוד ל " פריון העבודה " שלהם – כמה מוצרים עם תַו תקן מאושר הם ייצרוּ ( בדרך כלל זה לא מצליח , אבל הרבה מהם פותחים בתי מלאכה זעירים בשעות שלאחר העבודה במפעל , ושם הם מפטמים בעבודות יד אישיות את מי שיש להוריו יכולת לשלם , והם זוקפים אחר כך את ההצלחה לזכות עבודתם במפעל הפיטום , בבוקר.

אגב הם יזקפו זאת לעצמם גם אם מישהו אחר ביצע את עבודת הפיטום אחר הצהרים ).

 

אנשי המנגנון הם למעשה מנהלי המפעל , על כל דרגותיהם , הקובעים את המכסות , ומפקחים על הפועלים , המורים  .

 

 יש ויכוח האם צריך אכן לקרא למערכת מערכת ההוראה / פיטום השכלתי , ו/או גם בשם אחר המבטא מרכיב אחר בתיפקודה של המערכת .

 

למעשה מדובר ברשת מסגרות בייבי סיטינג לאומי , המאפשר להורים להשאיר את צאצאיהם באחריותה ולצאת לעבודה .  אבל , מדובר כאן גם בכפיית ההורים , ובעיקר – בכפיית הילדים לשהות במסגרות האלה .

 

זה מטיל תפקיד נוסף על המורים , הפועלים , המפטמים – הם גם מטפלים ו/או שוטרים / סוהרים .

       

זה הופך את הנהלת המערכת להנהלת השב"ס – שירות בתי הסוהר – שבצורה " מכובסת " נקרא שירות בתי הספר .

    

לחדי האבחנה שבינינו - ראשי התיבות בי"ס מכילים את שלושת הפונקציות : בית ספר , בית סוהר , ו . . .  בייבי סיטינג.

    

האמת היא שדברייך אודות האחריות החינוכית המוטלת על ההורים היא חסרת משמעות בעולם המודרני והפוסט מודרני.

 

רוב ההורים היום עסוקים בהישרדות או בבניית קריירה , ומשקיעים יותר ויותר שעות בשני התחומים האלו , עבור פחות ופחות שכר.

 

ילדים מבלים יותר זמן עם מבוגרים אחרים – במפעל הפיתום ההשכלתי , ובמסגרות אחר הצהריים – מאשר עם ההורים שלהם , שהיו אמורים להיות אנשי החינוך שלהם.

  

מערכת החינוך הייתה אמורה להיות אכן מערכת חינוך , וככזו , הייתה צריכה לגייס את החברה כולה לנושא , כולל ביצירת ההסדרים החברתיים כלכליים שיאפשרו לכלל ההורים ליטול חלק גדול יותר בתהליך החינוכי.

 

באשר לנושא ההוראה – הבנתי שאת ותיקה בתחום , ולכן פרשנות שלך של המושגים  הוראה , חינוך , ולמידה , או לימוד , שונה לחלוטין מפרשנותי , ופרשנות אנשי חינוך אלטרנטיביים היום .

  

עבורנו אין הבדל בין למידה וחינוך .

  

את המושג הוראה – מחקנו כבר מזמן מהלקסיקון .

                 

הכל למידה והכול חינוך , כל הזמן , מרגע הלידה ועד המוות , והאחריות לתהליך , כמו גם הבחירה באופן הלמידה ובתחום הלמידה – היא עניינו של הפרט . אנשי החינוך הם בסך הכול מנחים או תומכים , או יועצים , המתאימים עצמם לחניך ולא מנסים להתאים את החניך לצרכיהם , או ליעדי הנהלת מפעל תעשייתי כזה או אחר  .

 

היעד איננו הקניית ידע בתחום כזה או אחר , אלא טיפוח מגוון ענק של אינטליגנציות אישיות ויחודיות וסיוע לחניך להתפתח למה שהוא מטבע בריאתו היה ונשאר מאז לידתו – לומד עצמאי נלהב וסקרן , וכזה יישאר עד למותו.

 

תחומי הידע , או כמות הידע – הם מרכיב תפל .

            

יכולת השגת הידע , אם בתחום אחד או אם מתחומים רבים , היכולת לשפוט ולהעריך אותו ואת איכותו , והיכולת לעשות בו שימוש יעיל למימוש מטרות – הם החשובים ברמה הדידקטית , אך חשוב יותר הוא חיזוק הדימוי העצמי של החניך כלומד , כאדם , כאינדיבידואל עצמאי ואינטליגנטי , וכחבר תורם ונתרם בחברה . בקיצור – חיזוק דימויו העצמי  כבן אדם אינטליגנטי יחיד ומיוחד , מוערך ומכובד באשר הוא .

 

וזה לא קשור לשום דבר שאת מכירה מהמערכת בזמנך , בוודאי שזה לא קשור לבחינות ולציונים .

 

זה קשור לכיבוד הילד כאדם שלם מרגע לידתו ולנכונות שלא להשתרר עליו בשום פנים ואופן , וזה אומר שהמבוגר צריך להצטנע ולהכיר בעובדה שהוא לא יותר טוב או יותר אינטליגנטי מהילד שהוא חונך אותו .

 

וכאלה יש כרגע במערכת הפיטום והבייבי סיטינג ( המתעלל )  מבוגר 1  ל  1000.

 

ביי

 

אלי

 

 

תיאור מאד ציורי, אלי. קָרִיקָטוּרָה הגובלת בגְּרוֹטֶסְקָה. 

 

 

 

חינוך בבית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי - הטוב בעולם

 

 

         השנה הייתה 1967.  קבוצת הורים קטנה, אשר התגוררנו באזור המטרופוליטני של פרמינגהם, עסקנו בחיפושים ברחבי המדינה אחרי בית-ספר שיענה לדרישותינו.  חרשנו לאורך ולרוחב, ביקרנו וקראנו על כל מיני מקומות -- ויצאנו בידיים ריקות.

 

         הדבר העיקרי שהיה לנו במשותף הייתה ההכרה העמוקה שמערכת החינוך הקיימת  תגרום לילדינו נזק בל-יתוקן.  הרגשנו שהיה עלינו לעשות הכל על מנת לספק לילדינו את הסביבה שרצינו עבורם.

 

          כך נוסד בית-הספר סדברי ואלי בשנת 1968.

 

          נקודת הזינוק לכל מחשבותינו הייתה הרעיון המהפכני לכאורה שילד הוא בן-אדם הראוי  לכבוד מלא כבן-אנוש.  אלה הן מילים פשוטות בעלות השלכות מורכבות להפליא, שהחשובה בהן היא שסדר-היום בחיי הילד חשוב באותה מידה כמו סדר-היום של כל אחד אחר -- הורים, משפחה, חברים, או  אפילו הקהילה.  בבית-הספר שרצינו עבור ילדינו, צריך היה לתת עדיפות לצרכים הפנימיים של הילדים בחינוכם בכל נקודה.

 

          באופן מעשי פירוש הדבר שפעילויות הילדים בבית-הספר היו צריכות להתחיל ביוזמתם  הם.  לא יכולה הייתה להיות תכנית לימודים כפויה מבחוץ, לא דרישות שרירותיות אשר תכתבנה להם מה לעשות עם עצמם.  בית-הספר היה צריך להיות סביבה מזינה בה הילדים עצמם יבחרו מה שברצונם לעשות, ויקבעו את לוח-זמנם.

 

          כמו-כן כבוד אישי היה צריך להיות הבסיס לתהליך ההסתגלות החברתית של ילדינו.  זה הוביל אותנו למושג של דמוקרטיה ככורח מוסדי.  הדמוקרטיה עצמה בנויה על בסיס מוצק של כבוד שווה לכל חברי הקהילה, לרעיונותיהם ותקוותיהם.  לכן, לתת לכל אחד בבית-הספר, ללא  יוצא מן הכלל, קול מלא ושווה בניהול בית-הספר, הפך להיות אבן-הפינה של הפילוסופיה שלנו.

 

          פן מעניין מהנדון אשר הוחל על כל חברי הקהילה של בית-הספר התייחס  לגישה  שלנו כלפי הורים.  כל כך הרבה מחנכים ראו הורים כמטרד  במקרה  הטוב, או בפירוש איום במקרה הגרוע.  זה לא נראה היה לנו, בעיקר כי יסדנו את בית-הספר מלכתחילה כהורים! מכל צד שהבטנו בזה, בהחלט היה להורים מקום בחינוך הילדים.  מלכתחילה נאחזנו באמונה זו ובנינו את בית-הספר בהתאם.

 

          אולי הדרך הטובה ביותר לתאר לכם את בית-הספר היא עם קטע מאחד הקטלוגים האחרונים של בית-הספר.  כותרתו "יום טיפוסי...שנה טיפוסית", כלהלן:               

 

 

 

                                                      אפילו  לאחר  ששומעים  על  בית-הספר, ולעתים אפילו

                                                לאחר  שמבקרים  בו, עדיין  הרבה  אנשים תמהים ושואלים

                                                כיצד  נראה  "יום-טיפוסי"  בבית-הספר, גם אצל התלמידים

                                                וגם  אצל  הצוות.  לעתים  מפתיעה  אותנו העובדה שאנחנו

                                                מתקשים להשיב לשאלה כזאת.

 

                                                      בעייתנו  כפולה:  ראשית, האנשים בבית-הספר הם כה

                                                שונים  האחד  מהשני, שאין  בכלל  שניים אשר עושים אותו

                                               הדבר, לפחות  לא  לפרק  זמן  ארוך.  שנית, יש  חופש כזה

                                               לשימוש   בזמן,  שכל  אחד  משנה  לעיתים  את  פעילויותיו

                                               מיום ליום או משבוע לשבוע או מחודש לחודש.

 

                                                      המגוון   הוא   באמת   מדהים   --   עד  שהנך   שם-לב

                                                שבעולם  מחוץ  לבית-הספר, ההסתברות  היא  שכל קבוצת

                                                אנשים אקראית תראה בדיוק אותם ההבדלים. בסדברי-ואלי

                                                רואים  כמעט  הכל.  מישהו   ינעל  על  דפוס  שניתן  לחזותו

                                                מראש  באופן  מושלם במשך חודשים בלי-סוף, כאשר תמיד

                                                עושה  אותם  הדברים  באותו סדר ובאותו זמן -- ואז פתאום

                                                ישנה  לדפוס  אחר  שגם  הוא  ניתן  לחזותו מראש.  מישהו

                                                אחר  יעשה  משהו  אחר  כל  פעם  בזמנים  שבהחלט אינם

                                                ניתנים  לחיזוי מראש.  עוד מישהו  ילך  בסדרה של הילולות

                                                קצרות  מועד  --  כמה  שבועות  (או  חודשים)  אינטנסיביים

                                                של  זה, ובהמשך  כמה  שבועות  (או  חודשים) אינטנסיביים

                                                של  משהו  אחר.  אחר  יעשה  משהו  אחר כל פעם בזמנים

                                                שבהחלט אינם ניתנים לחיזוי מראש. עוד מישהו ילך בסדרה

                                                של   הילולות   קצרות  מועד  --  כמה  שבועות  (או חודשים)

                                                אינטנסיביים  של  זה,  ובהמשך  כמה  שבועות  (או חודשים)

                                                אינטנסיביים של משהו אחר.

 

                                                       ישנם  אנשים  אשר  משחקים  כל היום.  ישנם  אנשים

                                                אשר  משוחחים  כל  היום.  ישנם  אנשים  אשר  מציירים או

                                                לומדים  או  מבשלים  כל  היום.  ישנם  אנשים  אשר  עושים

                                                מקצת  מכל  הדברים  האלה, בהתאם  לאיזשהו  לוח זמנים

                                                שקבעו לעצמם.  יש כאלה שמגיעים מוקדם ועוזבים מוקדם.

                                                וכאלה  שמגיעים  מאוחר  ועוזבים  מאוחר.  שבוע  אחד הנך

                                               יכול    למצוא   הרבה  אנשים  בשעת  הפתיחה,  ובית-הספר

                                               יישאר תוסס עד מאוחר.  בשבוע הבא אחריו בית-הספר יכול

                                               להיות שקט עד אמצע הבוקר.

 

                                                      זמן  מקבל חזות שונה בסדברי ואלי.  אין  פה  פעמונים,

                                               אין    פרקי   זמן,   אין   תקופות,  אין   ציונים,  אין  תלמידים-

                                               טירונים",  אין "תלמידי-כיתה ב'", אין "תלמידים-צעירים", אין

                                               "תלמידים-מבוגרים",   אין   "תלמידי-טרום   בית-ספר",   אין

                                               "תלמידים-מוסמכים".  הזמן  שייך  לכל  תלמיד  במובן  מאד

                                               אישי.  כל  תלמיד  לומד  להבין  ולעבוד  עם הקצב, הפסיעה,

                                              והמהירות  הפנימיים  והייחודיים  שלו.  איש אינו לומד-זריז או

                                               לומד-אטי.  המשותף  אצל  כולם  הוא החיפוש אחרי זהות

                                               אישית   שהיא   שלמה,  ויחידנית,  וכאשר  מוצאים אותה,

                                               נראית כל התייחסות לזמן כקלת ערך.

 

 

          וזה לב-העניין.  בשילוב של כבוד-עצמי מוחלט ותחושה עמוקה של קהילה, סדברי ואלי  הוציא לפועל אידאלים אשר נאבקנו זמן רב למענם.  זה הדבר שעליו חלמנו, והוא התגשם. 

 

ׁ

"....השאלה היא למעשה מי יקבע היכן יסומן הקו של ההתאמה האישית: הפוליטיקאים, ההורים, המחנכים -- או הילדים עצמם?....."  (ראה וידאו 9:14) 

 

 

סאדברי צריך להיות נחלת כולם. חבל שהוא סוד שמור ונחבא אל הכלים. מדוע לא אוניברסיטת סאדברי? קהילת יזמות סאדברי ? קואופ סאדברי ?

צטט: אבא פיל 2012-02-03 17:12:59

סאדברי צריך להיות נחלת כולם. חבל שהוא סוד שמור ונחבא אל הכלים. מדוע לא אוניברסיטת סאדברי? קהילת יזמות סאדברי ? קואופ סאדברי ?

 

 

אכן, סדברי צריך להיות נחלת כולם, או לכל הפחות חופש הבחירה וחופש הלימוד.  

 

 

האם קיים "בית-הספר האידאלי" שמתאים למדינתנו? 

לפני זמן מה, הואיל בטובו משרד החינוך לשחרר למדינה במפתיע את תכנית הליבה ל"בית ספר חלומי" המנוהל על ידי תכנית לימודים "אידאלית" עיקרית. 

לגבי דדי, משרד החינוך רשאי -- כמו כל אחד אחר -- לידע אותנו כיצד נראה בית הספר החלומי שלו. הוא גוף אשר מנהל את כל החינוך במדינה, וברור שהשקפותיו ראויות להישמע בצורה מכובדת. הבעיה שלי היא עם ההשלכות, המחוזקות על ידי מעמדו של משרד החינוך, בעל העוצמה כספק של ערימות כסף, שעל חלומו להפך לדגם האומה. במבט מקרוב אפשר לראות את צבאות הפונים מכל רחבי המדינה בבקשת מענקים וקובעים את האסטרטגיה שלהם כך שהיא תחניף לרצונו של המשרד.

מאות אלפי הצעירים הגדלים כיום בארץ נכנסים לעולם שהוא יותר מגוון מכל עולם אחר בהיסטוריה, ואשר הופך למסובך יותר ויותר כל שנה. לשום איש, ויהא מבריק ככל שיהיה, אין מושג מה העתיד טומן בחובו, או כיצד נגיע לשם. לאור העובדה הזאת, אבסורדי לחשוב שדגם יחיד כלשהו שצורה יחידה כלשהי, תתאים לחינוכם של ילדים. תנו למשרד החינוך להציע אידאל אחד, ותנו לאחרים בכל רחבי הארץ להציע את שלהם. אולם מה שמשרד החינוך היה צריך למעשה לומר בתוקף תפקידו הרשמי כיזם של הרווחה הלאומית הוא, שיש לעודד ולתמוך במגוון הרחב ככל האפשר של סוגי בתי ספר שונים, המבוסס על החלומות והאידיאלים של מחנכים חושבים זמינים כמה שהם לא יהיו, ולתת לקהל ולהיסטוריה, לבחור באופן חופשי ביניהם. המטרה חייבת להיות רב-גוניות (פלורליזם), ולא חיקוי מתרפס של תכנית-להצלחה של איש אחד. 

זה די אירוני שממשל דמוקרטי, אשר מצהיר בקול על אמונתו בגיוון, בשליטה מקומית ובביזור הכוח, יהיה סלחני כלפי התפישה שתבנית אידאלית יחידה, מתאימה לכל, בכל מקום. 

חושבני שעלינו לומר למשרד החינוך שאנחנו מעריכים את תשומת הלב המזהירה אשר הקדיש לשאלת חינוך הצעירים, ושעם כל הכבוד, אף כי באופן התקיף ביותר, אנחנו חולקים על הנחתו הבסיסית שקיימים דגמים שעל כל האומה להעתיקם. 

חופש וסובלנות, גיוון, שוני ושינוי צריכים להיות העקרונות המנחים בימים אלה של שינוי מזורז. ומהניסיון שנרכוש עם הזמן על ידי בחינת חלופות נוכל, במוקדם או במאוחר, להבחין בתרשימים של הצורות שישמשו אותנו כראוי בעתיד.

 

 

אתה יכול להסביר איך הגעת לחזון הזה? ומי גיבש אותו? יש בו בהחלט נקודות למחשבה, שכדאי לקדם וליישם.

כתבתי את החזון על בסיס פעילותי כהורה המצויד בהרבה מאד ידע שצברתי בחינוך ומניסיון רב שנים בעשיה יזמית וביעוץ ארגוני ניהולי. בשנה האחרונה אני פועל בהתנדבות בשתוף ארגוני חינוך וחברה ובתוך קהילות כדי לנסות להעלות מודעות לגיבוש קהילתי ולפעול למימוש החזון. אשמח לשתף פעולה.