מכתבי זה התפרסם ביום ששי, 10.2.12, ב"סופשבוע" של "מעריב".

 מיהו אופטימי

בעקבות "הנשיא", 3.2.12

אומרים שפסימי הוא אופטימי עם נסיון. אך, למרות נסיונו הרב של מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, בן ה- 86, הוא עדיין אופטימי. הוא לא מתרגש מנסיונות החקיקה נגד הדמוקרטיה, בכלל, ונגד בית המשפט העליון, בפרט, לא מהמחאה החברתית, לא מהאלימות ולא מהפילוג בחברה הישראלית. טוב להיות אופטימי אך טוב גם להיות מציאותי. והמציאות היא שבתהליך איטי אך בטוח אנחנו מדרדרים, ואין עומד בפרץ. שמגר האופטימי לא מדבר על חלק הולך וגדל

 של משתמטים משירות בצה"ל, שהם גם אנטי ציונים, גם אלימים, גם מפלים לרעה נשים, גם נסמכים על הקופה הציבורית וגם מוציאים עצמם מחוץ למעגל העבודה. הוא גם שוכח את העובדה שנטל השירות, העבודה ותשלום המסים נופל על קבוצה הולכת וקטנה אשר מתחיל להימאס לה לשאת את כל המשתמטים והבטלנים על גבה. הוא לא מזכיר את השתלטות הפקידים והמונופולים הממשלתיים הגדולים על חיינו ועל העובדה שהם מונעים כל ייעול, שיפור ומודרניזציה. כדאי גם להזכיר, בין הרעות החולות, את הכלכלה השחורה האוכלת כל חלקה טובה אשר מגדילה את הנטל על אותו מגזר המשלם את מיסיו כחוק. במקום לטפל בכל אלה מתנפלים דווקא על המגזר היצרני, המחזיק את כל המדינה על כתפיו, וכך אנו, במו ידינו, כורתים את הענף עליו כולנו יושבים.

לכן, שיא האופטימיות, לשיטתו של מאיר שמגר הוא, שנהיה מדינה של  פקידים, מונופולים ממשלתיים, משתמטים, בטלנים ואנטי ציונים, אך לא יהיה כאן מה לאכול. אולי פשוט נאכל אז האחד את השני.

                                                                                                     אודי בוך, חיפה