ברור שלסרן ר' נגרמה עוולה באם סרן ר' זוכה מכל אשמה טלעד ודיין צריכים לפצות על לשון הרע בכל מקרה, פסיקה זו רק מאשרת את טיעוני שהתוכנית עובדה היא יותר בגדר רכילות עיתונאית מאשר "עובדה" לא צופה בתוכנית זו יותר

הלהיטות להוציא כתבה "נכונה לשעתה" היא אם החטאים. לפחות בעניין זה התוכנית תהייה זהירה לפני ששותים את עצביו של נשוא הכתבות שלהם

אני לא מכירה את הפרשה אבל א ני יודעת שאילנה דיין צילמה במצלמה נסתרת רשמים שקיבלו כסף עבור שינוי החלטות שיפוטיות דבר שהוא בהחלט מדאיג..מצלמה ניסתרת הינה ראייה מוצקת..מי יכול להסביר לי מדוע ברשמים רק פוטרו או הועברו אבל לא עמדו לדין קבל עם ועידה?

פסק דין זה של העליון משמיט את הקרקע מתחת לכל המושג של "אמת הפרסום".

תוכנית "עובדה", כלל לא עוסקת בעובדות אלה בסקופים עיתונאיים אשר אילנה דיין מעוניינת בהם לקידום הרייטינג האישי שלה.

 

תוכנית "עובדה" עשתה לקצין בצה"ל משפט שדה, הוציאה עליו גזר דין בפומבי וגם "תלתה אותו בכיכר העיר" ... באיזה חוצפה ועזות מצח מרשה לעצמה אילנה דיין לעשות מעשי פשע כאלה המוגדרים בחוק האזרחי והפלילי כאחד ?

אין לי פה שום ספק שזהו לשון הרע והיא חייבת לפצות אותו הקצין שהוכח כחף מפשע.

ואם לא דיי בכך עלינו לזכור שאילנה דיין היא גם עורכת דין וגם דוקטור למשפטים ! איפה האתיקה, היושר והאמת אליהם היא מחוייבת? לדעתי אותו קצין "ר" חייב לפנות לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין ולהתלונן נגד אילנה דיין על עיוות בפרסום כאשר פרסמה בכתבה רכילות כ"עובדות".

 

זו התנהגות מבזה של אילנה דיין שמרשה לעצמה להרוס חיי אדם למען רייטינג ופירסום.

זהו פסק דין לא מכבד, בלשון המעטה, של בית המשפט העליון שנותן יד ובכך מעודד התנהגות שלילית כזו.  

 

תודה על העדכון.

ההלכה שהתקבלה בערעור, שהפך את פסק הדין של המחוזי - מרוקנת למעשה מתוכן את "חוק איסור לשון הרע" ונותנת הגנה נרחבת, כמעט מוחלטת לעיתונאים, גם אם הם מפרסמים עובדות שקריות.

זה אולי "יום חג" לתקשורת, אבל "יום אבל" לזכותו של האזרח בישראל לשם טוב ולכבוד, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

שופטי העליון מרחיבים, הלכה למעשה באופן חסר תקדים את חופש הביטוי של "איש התקשורת", ולדידם די בכך שיראה שהפרסום היה "אמת לשעתה", כפי שהיתה ידועה באותה עת.

רס"ן ר' זוכה בבית הדין הצבאי מכל אשמה, בפסק הדין נקבע במפורש שסר"ן ר' פעל מתוך שיקול של הגנת החיילים עליהם היה מופקד. אבל בית המשפט העליון העדיף את "פסק דינה של אילנה דיין" על פני פסק דין של בית המשפט הצבאי.

ההלכה החדשה מעניקה לעיתונאים הגנה מוחלטת כמעט, מאחר שהיא פוטרת למעשה את העיתונאי מלהגיש תמונה מאוזנת, מבוססת והוגנת. די בכך שהוא "יציף" (כהגדרתו של השופט ריבלין) דברים שהם "באינטרס הציבורי", על מנת לאפשר "שיג ושיח חופשי בנושאים ציבוריים וויכוח ציבורי "חופשי, איתן ו"חסר מעצורים ואף בוטה... וככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור במחלוקת - מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי וחופש העיתונות. "

ומה עם שמו הטוב של סרן ר' ? ומה עם חייו שנהרסו בעקבות אותה כתבה בעובדה? ומה עם עיתונאים שיכורי כוח, בלתי אחראיים, רשלנים ויהירים, שירגישו כעת "חסינים" מתביעות וינצלו לרעה את את פסק הדין של בית המשפט העליון, כהלכה המתירה ומשחררת מהם כל רסן, הגינות והוגנות, את חובת הזהירות והמקצועיות?  

או כפי שאמר השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין במחוזי, וכעת קיבל "זובור" משופטי העליון: "כיום העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, ולעיתים גם התליין". קודם תולים, ורק אחר כך בודקים. ומה עם הקורבנות? האם התרת הדם הזו אינה פוגעת דווקא ומזיקה ל"חופש הביטוי", שהופך ל"חופש השיסוי".  לעליונים הפתרונים.

בוקר טוב יעל,

מבלי להתייחס לכתבה הספציפית הזאת כי לא ראיתי אותה, אני חושב שאם אנחנו רוצים שיהיה לנו עיתונות מקצועית וחוקרת עם הרצון להגיע לחקר האמת והנכונות להקדיש זמן ומשאבים כדי לעשות אותה, אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שיהיו מקרים פה ושם שהם יטעו. לא ניתן, לדעתי, לאכול את העוגה ולהשאיר אותו שלם, לצפות שיהיה עיתונות חוקרת השואפת לחשוף אי צדק וגם לצפות באותו זמן שהוא יתנהג כמעין טלית שכולו תכלת. כמו במקרים האחרים עליהם את כותבת, יש את המערכת המשפטית שיכול להתערב ולעשות סדר כאשר העיתונות עוברת את הגבול.

האלטרנטיבה לעיתונות חופשית וחוקרת היא עיתונות המשמשת כmouthpiece של המוסדות והשלטון שבעצם סוגר את עיניו לכל מה שקורה ומדווח רק על מה שמתאים להלך הרוח של מי שנמצא בשלטון, או עיתונות צהובה שמנועה רק על ידי שיקולים מסחריים בלבד, ושאין לו מצפון או מעצורים בכלל כאשר מדובר בהשגת סיפור שיגדיל את הרייטינג. כזו יש בבריטניה וראינו לאיזה שפל הוא הגיע והתוצאות העגומות. אני צפיתי בשידור חי בחקירות שהתקיימו בועדות השונות בפרלמנט שם וככל שהכוכבים העיקריים ניסו לטייח להתחמק ולגלגל אשמה לרשויות ולעובדים הכפופים כך התמונה נראית יותר ויותר עגומה - של מעין מפלצת תקשורתית ועיתונאית שפשוט לא ניתן לעצור אותו. אני לא חושב שיש מצב כזה בארץ ואני בטוח שלעולם לא נגיע לכך.

שבת שלום 

צטט: גיא משיח 2012-02-09 09:16:15

ההלכה שהתקבלה בערעור, שהפך את פסק הדין של המחוזי - מרוקנת למעשה מתוכן את "חוק איסור לשון הרע" ונותנת הגנה נרחבת, כמעט מוחלטת לעיתונאים, גם אם הם מפרסמים עובדות שקריות.

זה אולי "יום חג" לתקשורת, אבל "יום אבל" לזכותו של האזרח בישראל לשם טוב ולכבוד, המעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

שופטי העליון מרחיבים, הלכה למעשה באופן חסר תקדים את חופש הביטוי של "איש התקשורת", ולדידם די בכך שיראה שהפרסום היה "אמת לשעתה", כפי שהיתה ידועה באותה עת.

רס"ן ר' זוכה בבית הדין הצבאי מכל אשמה, בפסק הדין נקבע במפורש שסר"ן ר' פעל מתוך שיקול של הגנת החיילים עליהם היה מופקד. אבל בית המשפט העליון העדיף את "פסק דינה של אילנה דיין" על פני פסק דין של בית המשפט הצבאי.

ההלכה החדשה מעניקה לעיתונאים הגנה מוחלטת כמעט, מאחר שהיא פוטרת למעשה את העיתונאי מלהגיש תמונה מאוזנת, מבוססת והוגנת. די בכך שהוא "יציף" (כהגדרתו של השופט ריבלין) דברים שהם "באינטרס הציבורי", על מנת לאפשר "שיג ושיח חופשי בנושאים ציבוריים וויכוח ציבורי "חופשי, איתן ו"חסר מעצורים ואף בוטה... וככל שיש ספק בשאלה אם הדיבור במחלוקת - מוטב לטעות לטובת חופש הביטוי וחופש העיתונות. "

ומה עם שמו הטוב של סרן ר' ? ומה עם חייו שנהרסו בעקבות אותה כתבה בעובדה? ומה עם עיתונאים שיכורי כוח, בלתי אחראיים, רשלנים ויהירים, שירגישו כעת "חסינים" מתביעות וינצלו לרעה את את פסק הדין של בית המשפט העליון, כהלכה המתירה ומשחררת מהם כל רסן, הגינות והוגנות, את חובת הזהירות והמקצועיות?  

או כפי שאמר השופט נעם סולברג, שכתב את פסק הדין במחוזי, וכעת קיבל "זובור" משופטי העליון: "כיום העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, ולעיתים גם התליין". קודם תולים, ורק אחר כך בודקים. ומה עם הקורבנות? האם התרת הדם הזו אינה פוגעת דווקא ומזיקה ל"חופש הביטוי", שהופך ל"חופש השיסוי".  לעליונים הפתרונים.

 

 

חבל שאי אפשר לתת יותר מכוכב אחד.

הכתבות שנכתבו אינן מדויקות. הערעור התקבל רק באופן חלקי. הכתבה כללה לשון הרע אך כזאת החוסה תחת הגנות החוק. בנוסף, טלעד חויבה לפצות ב 100,000 ש״ח בגין הפרומו.

1. "תפקיד העיתונות אינו מתמצה עוד..." מתייחס לשנות החמישים והששים, בהן פרחה העיתונות המפלגתית וכפי שאמר ח"כ הרצל ברגר במליאה - "כשאני קורא את על המשמר (בטאון מפ"ם, לצעירים שבינינו) אני חושב שיש בכנסת רק שמונה חברים"

כיום ממלא את ה"תפקיד" הזה  "ישראל היום". זה כמובן, מעולם לא היה תפקיד העיתונאים, אבל על כך שילמו להם משכורת לא פעם.

2. טלוויזיה היא תקשורת מבוססת ראיה. לכן תיטה לעשות כתבות עומק - על מה שחומר מצולם לצידו. במקרה זה היו צילומים טובים ורצופים של התקרית, וניתן היה להציגם ולפרשם כפי שנראו בעיני העיתונאים. כאשר אסד טבח בזמנו בעשרות אלפי איש בחומס - הקדישה לכך הטלוויזיה משפט או שניים של קריין החדשות, ואולי עוד פרשנות קצרה. בטוחני כי לו היה חומר מצולם - היה העולם כולו נרעש. עובדה - היום יש כיסוי נרחב לכמה מאות הרוגים "בלבד".

3.עיתונות אינה מלאכת הסטוריון.

צרכן התקשורת מעוניין לשמוע כאן ועכשיו. "כאן ועכשיו" לעולם לא יהנה מן הדיוק של פרוייקט מעבדה. ובכן, העיתונאי צריך להיות מהיר וחרוץ דיו כדי לקבל רמה סבירה של עובדות טרם שהוא מפרסם, אבל אי אפשר לצפות ממנו שיפרשן את השרפה בכרמל רק אחרי מסקנות ועדת הבדיקה/דו"ח מבקר המדינה.

4. ואשר לזיכוי של סרן ר.. בית משפט אמור לשמוע את הראיות המובאות בפניו, לשקול אותן, ולפסוק אם הוכחה אשמת הסרן ברמה הנדרשת בדין הפלילי.

הוא קבע שהחיילים שיקרו, ולחיילים אין דרך לתבוע על הוצאת דיבתם רעה (וגם לערער לא פשוט - הם הרי לא היו צד במשפט).

בעת פירסום התחקיר כל זאת אינו ידוע וגם לא יכול להיות ידוע.

 

אז כן, גם עיתונות טובה לא תהיה חפה מטעויות, ובדיעבד ייפגעו מכך אנשים.

עיתונאי חוקר, תמיד לוקח עליו סיכון. אלא שהחנקת העיתונאי באיומי דיבה, פשוט לא תאפשר לנו לדעת מי עובד עלינו ואיך, וגם לא תאפשר לנו ללחוץ על נבחרינו לעשות את העבודה, ולא להסתפק רק בטובות ההנאה.

מבחינתי, צריך העיתונאי להראות כי עשה את הבדיקות שניתן לעשותן טרם שפרסם, כי נתן למושא הכתבה זמן סביר להגיב, וכו'.

אם נדרוש מעבר לכך - לא תהיה עתונות.

חריצת הדין במהירות למעשה גורמת לאדם עוול לכל חייו . לפי דעתי תמיד יזכרו לו את הרע או את השגיאה ולא את הטוב ככה זה בניי האדם

צטט: רפאל אלמוג 2012-02-09 09:46:50

הכתבות שנכתבו אינן מדויקות. הערעור התקבל רק באופן חלקי. הכתבה כללה לשון הרע אך כזאת החוסה תחת הגנות החוק. בנוסף, טלעד חויבה לפצות ב 100,000 ש״ח בגין הפרומו.

 

בכתבה במעריב צוין כי השופטים דחו את ערעורה של טלעד ופסקו כי הקדימון ששודר כלל לשון הרע ודרך הצגת הדברים בו יצאה מגדר גבולות ההגנה על חופש הביטוי. הפיצוי לסרן ר' נקבע ל 100,000 ש"ח.