אחת מאבני היסוד של החינוך האינטגרלי [הרכבה התקשרות] שפרט וכלל שוים כלפי המטרה הכללית ובלי יוצא מן הכלל. ערך שאפשר לבנות עליו תלי תלים של מסגרות חינוך פוריות ומפרות על ידי הערבות ההדדית. המצב בו אנו שרויים היום הוא הכרוז הטוב ביותר לבחון ולגשת להערכת מצב מחודשת. השפה היא הכלי בו אנחנו מתקשרים ומעבירים ידע ומידע הלוך ושוב. והחינוך היא השיטה היחידה לממש את הקשרים כפי שהיינו רוצים לראות אותם. אז השפה אמרנו היא הדרך בכלל ליצור קשר בין אחד לשני, והחינוך היא הרשות המבצעת של החזון, הערכים, העתיד, שלנו ושל המעבר לדורות הבאים.

ופה יש לנו לחדד מעט את הנושא בכדי לא לבטל אפילו גרגיר חול שנמצא ביקום, ובמיוחד לא להחפז למסקנות מיותרות. אז הכלל לעולם לא יכול להיות יותר מסך הפרטים שלו, ולהיפך. כמו כן החינוך לאחדות היא לא אחידות, כי בחינוך האינטגרלי חייב לבטא את כל הדעות ואפילו יותר מזה, אסור לבטל אף אחת מהן, ודווקא שם לבנות את הגשרים, ההדברות המשותפת, האחריות, היוזמה, הערכים. החינוך האינטגרלי חייב להתחיל מגיל צעיר בו אפשר לעצב ולהשפיע על הילד מקסימום תוכן במנימום זמן ואמצעים, וגם מתוך בנייה משותפת של כלל המערכת, כלל הנוגעים בדבר קרי, הורים, מחנכים, משרד החינוך, ומעל כולם התלמידים. התלמידים יפסיקו להיות ברווזים מפוטמים ששופכים לתוכם כל מיני חומרים ובוחנים אותם בהמשך. אלא הם יהפכו להיות חוליה אקטיבית בבניית מערכי שיעור, תכנים, מערכת השעות, התאמה לפי נטיות ומגוון כישורים, ועוד.

כרגע הדוגמאות פחות חשובות אלא הבנת העקרון שהתלמיד מהיום והלאה בא ללמוד גם רגשית גם שכלית וגם פרקטית, איך לצאת עם מקסימום כלים בכדי להתמודד בצורה המוצלחת ביותר עם השתלבות עתידית בחברה, ובחיים. מערכת החינוך צריכה לחרות על דגלה היטב, כמו שיצרנו חינוך טכני תואם תעסוקה, אז מהיום והלאה אנחנו יוצרים חינוך אנושי, איך להיות אדם מועיל לעצמו ולחברה ולא להפוך לנטל. מכאן ברור החשיבות של חינוך בו כולם שוים כלפי המטרה ושונים באמצעי המימוש, שזה לא סותר את זה. לכל אלה שחושבים על שויון כעל לול תרנגולים,  אז צר לי, כי איך שלא נבחן את זה האדם הוא מין אחד מהותית, עם הרבה איפיוניים מבחינה ישומית.

בית ספר ללא פריבילגיות   

בתי הספר של היום רקומים היררכיות, והאנשים התופסים כל אחת מגומחות ההיררכיה מוצאים את עצמם מבודדים בקפידה מגומחות אחרות ומפונקציות "בלתי" מתאימות.  

בפסגה יושבים מנהלים -- אולם כמה בלתי מאושר הוא חלקם הכול-יכול! היות ושליטתם מבוססת על סמכות אוטוקרטית במקום רצון העם, הם תמיד מבודדים, חסר להם קהל בוחרים, חסר להם בסיס כוח רחב, חסרה להם תמיכה המונית. הם אנשים בודדים, והכוח הפרטי שלהם הוא פיצוי קטן. 

כמו כל האוטוקרטים, הם אינם מסוגלים להתנתק מעמדתם אפילו כאשר רצונם בכך. פעם אחר פעם שומעים את המנהלים אומרים בגעגועים כמה הם היו רוצים שוב ללמד, לבוא במגע עם תלמידים, להיות חלק מהכיתה. הם אינם יכולים לעשות זאת יותר משמלך יכול להיהפך לנתין. ברגע שהתרוממו מהשורה, הם עזבו אותה אחת ולתמיד.

אחריהם באים המורים, משועבדים לרצון ההנהלה ומשרד החינוך, אם כי הכול-יכולים בממלכתם הפרטית – הכיתה. הם מנועים מלהשתתף בקבלת ההחלטות החשובות אשר קובעות את עבודתם, והם בתורם, מערימים מכשולים ביניהם לבין אלה שנמצאים ישירות מתחתם, צוות ההשגחה והפקידות. נוצרת מיסטיקה של הוראה "טהורה" ו"עבודת הפרך השגרתית" מופנית לאחרים, כביכול פחות מוכשרים, פחות מאומנים, פחות ראויים.

הבא בתור הוא הצוות -- הרבה מעל התלמידים, ונחות באופן בולט מהמורים. משכורותיהם נמוכות, שעותיהם רבות, עבודתם עוטה פחות כבוד. למרות שרבים מהם היו רוצים ללמד  -- ותלמידים לא מעטים היו מעדיפים לבלות את זמנם עם איש התחזוקה של בית הספר במקום לבלות את זמנם עם כל אחד ממוריהם -- הכיתה היא מחוץ לתחום עבורם. אף על פי כן בתחום שליטתם, המילה שלהם היא חוק עבור תלמידים.

לצוות, גם לו לעיתים נדירות יש מילה בתחום קבלת ההחלטות המנהליות אשר קובעות את תפקידו, על אף שהתפקוד היום-יומי של המוסדות, גדולים כקטנים, נמצא בידיו הלכה למעשה לעיתים קרובות.

ובתחתית: התלמידים. נטולי כוח, לא מעורבים בתהליך אשר סוחף אותם, אדישים. מאגר אדיר של אנרגיה מבוזבז ללא תועלת; משאב עצום של דמיון וידע וכשרון, שלא מנוצל ושטרם נתגלה.

אכן, בזמן שאנחנו מביטים במפלס הכי נמוך -- שיממון רחב ידיים של "כוח התלמידים" הבלתי מעובד ההוא -- הבזבזנות וההרסנות של המבנה ההירארכי כולו אינן יכולות שלא להטביע את חותמן בנו.

כמה שונה המצב בבית ספר דמוקרטי, בית ספר ללא פריבילגיות. בדיוק כפי שמוסדות חברתיים ופוליטיים דמוקרטיים מאפשרים את הניצול המלא של הכוחות של כל אוכלוסיית האומה כולה, כך מוסדות חינוך דמוקרטיים הופכים לאפשרי את ה"בלתי אפשרי" בבתי הספר. 

בית ספר ללא פריבילגיות הוא בית ספר בו כולם יכולים ללמד, וכולם יכולים ללמוד; בו כולם מתחלקים באופן שווה באחריות לנהל את הקהילה; אין בו תחום אשר יש לו עדיפות, אין מיומנות אשר שולטת, אין נושא אשר עומד מעל האחרים. בית ספר בו לא הלבוש, ולא הדרגה, ולא הטון של הקול מבדילים בין אדם אחד לאדם אחר, או מעמידים אדם אחד מעל אדם אחר.

בבית ספר כזה, אין צורך במחלקות, או באחוזות, או שמורות. האחריות מתחלקת בצורה הוגנת בין אנשים אחראיים, בהתאם לתחום התעניינותם ולצרכי בית הספר. אולי ההבחנה היחידה של סיווג שהיא תקפה, היא בין הצוות השכיר בכללותו -- כקבוצה של אנשים אשר תפקידם העיקרי הוא להחזיק את בית הספר על בסיס יום-יומי, להבטיח שבית הספר מתפקד וממלא את חובותיו -- לבין הסטודנטים בכללותם, אשר תפקידם העיקרי הוא לנצל את בית הספר כבסיס ללמידה.

הגיל גם הוא איננו גורם קובע, כי אנשים מכל הגילים יכולים להיות צוות או תלמידים; כפי שגיל איננו גורם הקובע באבחנה בין אנשי מקצוע לבין הלקוחות שלהם בכל תחום אחר של החיים.

מדובר פה במוסד אשר האווירה כולה בו חדורת ערכים של חברה דמוקרטית -- כיבוד זכויות, זכות הצבעה אוניברסלית, שלטון החוק, הזדמנות שווה; בית ספר בו שורר האיזון המיוחד בין יחיד לחברה אשר צריך לאפיין מדינה דמוקרטית.

היי עופר

אני רוצה להתייחס למשפט אחד שלך , ביחס למטרת החינוך :

איך לצאת עם מקסימום כלים בכדי להתמודד בצורה המוצלחת ביותר עם השתלבות עתידית בחברה ובחיים

אני מבין את הרעיון , אבל כמה מילים קצת מפריעות לי.

להתמודד עם השתלבות - למה צריך להתמודד עם השתלבות . אני מניח שכוונתך להתמודד עם בעיות , ולהשתלב.

למה" עתידית " ? ילדים רוצים להשתלב החל מרגע לידתם עם החברה סביבם , וחלקם חווים סבל בגן ובבית הספר .

החיים לא אמורים להתחיל בעתיד  ( מתי ? באיזה גיל ? ) . החיים הם הרגע והחינוך מתרחש כרגע .

זו אחת הבעיות של מערכת  ה אי - חינוך הנוכחית ושל המושגים שהיא שטפה בהם את המוח לכולנו - היא מסתכלת ומדברת על איזה עתיד מופשט ולא ברור , ובינתיים הורסת כל חלקה טובה בהווה .

ובכלל - מי סופר ילדים . הרי הם בכלל עוד לא בני אדם .

סתם חיות דו רגליות ( בלי זיפים וכַּפייה ) שאולי , אולי , אולי , פעם יהיו בני אדם וצריך להכין אותם לפעם הזו .

עכשיו זה רק "שלב האילוף " לקראת האחר כך .החברה של האחר כך , החיים של האחר כך.

צא מזה.

חינוך זו תמיכת המבוגר בהשתלבות מיד , ולטיפוח של מה שיש עכשיו . ואם יהיה טיפוח ותמיכה במה שיש עכשיו - זה ימשיך גם ל " אחר כך " , אבל זה פחות חשוב כרגע .

אם תכבד את האדם של העכשיו - לא משנה כמה קצר קומה הוא או כמה שנים הוא כבר נמצא בעולם הזה - הוא גם יהיה מסוגל  " להתמודד בצורה המוצלחת ביותר עם השתלבות עתידית בחברה ובחיים ".

אבל העכשיו חשוב בשביל העכשיו . לא בשביל האחר כך . ה אי- חינוך שמרוכז באחר כך , הורס את העכשיו , ודופק את האחר כך .

טוב , קצת ירדתי עליך , אבל זה משום שנראה לי שאתה עדיין לא השתחררת ממושגים ששטפו לנו עימם את המוח .

ובאשר לכוונתך - אמת .

חינוך אמור לטפח בני אדם שיממשו את עצמם בצורה אופטימאלית במגוון תחומי החיים , ורצוי אולי לכולנו , לא כפסיכופאטים מוצלחים , לא כאגוצנטרים דורסי ומנצלי זולת מוצלחים , אלא ( יותר כדאי לנו ) - הן כאינדיבידואלים מוצלחים וגם כבני אדם ערכיים התורמים  לחברה ומסוגלים להיתרם על ידה .

ברור שההתמקדות בידע , והפיכת מערכת החינוך למערכת לולי פיטום השכלתי , איננה תורמת לכך , פרט אולי למעטים , ועל פי רוב פוגעת ברוב .

בהקשר זה , של יעד טיפוח האינטליגנציות האישיות - אני מפנה אותך למאמרו של רוברט סטרנברג

שלושת ההיבטים של אינטליגנציה מצליחה/ ר' סטרנברג

או כַתַבַת היכרות עם המחקר של קרול דואק על הערכה מסרסת ועל הערכה מעצימה ומאתגרת למידה עצמית

http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/836/178.html

וכן אני ממליץ לקרוא את הדיונים של " זכויות הפרט "  כאן במדור

ביי

אלי