מפי הסוס

 

ד"ר סוס והמשורר ג'ק פרלוצקי כותבים על בית חינוך אלטרנטיבי " שטוּתְנִיקי "  , בהשוואה לבית ספר פורמאלי .

 

אכן , במשך שנים התמודדנו , ואנחנו עדיין מתמודדים עם הסטריאוטיפים הטוענים שבחינוך מותאם אישית דיאלוגי דמוקרטי רמת ההוראה והלמידה נמוכות , המשמעת והסדר פרוצים במקום הפרוע הזה , וברור – " ההכנה לחיים ( הכנה לבגרויות ? ) לא קיימת , במיוחד בהשוואה לחינוך הפורמאלי .

 

המציאות – הפוכה כמובן , וד"ר סוס וג'ק כנראה היו מודעים לה , כפי שהדבר מתבטא בספר המקסים " הידד ליום שונשוני " .

 

הספר יצא לאור כבר אחרי מותו של ד"ר סוס , על סמך רשימות ורישומים שאספה העורכת ז'נת שולמן , ובעזרת המשורר ג'ק פרלוצקי , והמאייר ליין סמית , שכולם יחד הוציאו את הספר המיוחד , האיכותי והמקסים הזה , שהוא בהחלט יכול להיחשב  כ " שירת הברבור " , או לעניינינו , " שירת הסוס " של תיאודור סוס גייסל הרגיש והחכם .

 

הספר יצא בעברית בהוצאת מודן ותורגם , גם כן ברגישות , בחכמה , וביצירתיות רבה , ע"י נימה קרסו .

 

אני מביא כאן את הטקסט המקסים ( + מספר תוספות זעירות שלי ) , אבל לא את התמונות המקסימות .

 

כדי לראות אותן מומלץ פשוט לעיין בספר עצמו .

      

הידד ליום שונשוני

 

אני והמון חברים שלי , גם

גרים כאן בכפר מַקָרוֹני ,

ומה שהכי נהדר שכוּלם

לומדים בביתספר שוֹנְשוֹני

 

בית ספר שלנוּ נמצא בסמטת

שוֹנֶלינה פינת שוֹנֶלוֹ

מבחוץ הוא נראה כמו בית ספר רגיל

אבל לנוּ נדמה שהוא לא .

 

אנחנוּ לומדים פה המון מקצועות

שבֶּ  אףמקום לאמְלמדים ,

המורים שאצלנו קובעים בעצמם

כללים וחוקים מְיוחדים

 

אצל גברת אוֹזנילי לומדים להקשיב ,

אצל גברת בַּשְמַת – להריח ,

גברת גיחי מראה איך הכי טוב לצחוק ,

גברת צְויחי – איך טוב להַצְוִיח ,

 

גברת פְּתּיל מלמדת לקשור צעיפים

וּספגטי בקשר בסיסי ,

ואיך להבדיל בין חרצית מצויה

לבין פּוּדל ורוֹד נַנַסי .

 

גברת קרוּם מלמדת את כל השיטות

לפילפּוּל של יונה על הגריל ,

ואיך להניח אוכף על גבו

של נָמֵר , או . . .  על גב קרוֹקוֹדיל

 

המורה טְרָלָה לִילִי, מחנכת שלי .

מה אנחנוּ לומדים לא ברוּר ,

 ובכלל לא אכפת לנוּ . . .  מה שחשוב

שזה כיף להיות בשיעור .

 

" היום " , היא אומרת " נלמד להבדיל

בין פרה לבין קקטוּס מצוּי

ואם הפרה מתעקשת לעוּף –

איך נסביר לה שאין לה סיכוי . "

 

היא לִימדה חזירים איך לובשים תחתונים ,

היא לימדה בַּרווַזים מִי- פַה- סוֹל ,

היא אפילו לימדה צפרדעים איך לרקוד ,

טְרָלָה לִילִי מלמדת הכּול !

 

מכל המורים בבית ספר הזה

עליה אני לא מוותר

כל המורים שאצלנוּ – שוֹנים –

אבל היא הָשוֹנה עוד יותר !

 

יש לנו גם מְנהל – מר יַגוֹן

ואם תשאלו את כולם

הם יגידו לכם שהוא בטח האיש

העצוב ביותר בעולם.

 

כל היום ממלמל " נוּ, האם הם לַמדוּ כבר

את זה, ואת זה , ואת זה ? "

מרוב דאגות הוא כֻּלוֹ מקוּמט

כמו שזיף מיובש שכזה.

 

לכל עיפרון הוא שובר את השפיץ

כי תמיד הוא לוחץ רק בכוח ,

כשהוא מתעצב בחצר , אז מיד . . .

הכלבים מתחילים שם לנבוח .

 

יש לו גבּוֹת שאולי הן פאה

( כן ככה סִפְּרה תלמידה

שכל לילה הוא שם לידו על מדף )

אך את זה . . .   לעולם לא נדע .

 

טְרָלָה לִילִי ממש כמו מלכה בשבילוֹ  ,

הוא צופה בה באופן קבוע

כשהיא מקפצת על הַטרמפולינה

חמש פעמים בשבוע .

 

בשוֹנְשוֹני יש עוד כלמיני אנשים

בגלל זה הוא " הכי בעולם "

הם ממש מדהימים כל אחד ואחת ,

ואני מאוהב בכוּלם .

 

האחות , גברת חוקן , מומחית בטיפול

בצינון ומיני שיעולים ,

וחבשה אותי פעם בגלל קוץ באצבע

מכובע ועד סנדלים .

 

השָרָת , מר בּוּכְנַאי , המציא מכונה

שקוראים לה אַבְקַנְ-בְּרַש-שְטִיפְ-בְּרִיק

המצאה גאונית , ולכן בית הספר

תמיד מצֻחצָח ומבריק.

 

המורָה לזמרה , שֶשְמָהגברת דוּאֶט

בָּנתָהחֵמֶת מִקש וגרבּיים  ,

מר טוּש , המורה לציור , מצייר

במהופך – תלוי על בִּרכַּיים ! . . .

 

אצל מר תַּחְכְּמוֹן ,

המורה למדע ,

בּנינוּ מין רוֹבּוֹטַכְבָּר

 

בשיעור ספורט ראינוּ

איך מר מַקְפְּצוֹן

מניף פיל בקלילות

כמו פּרפּר .

 

יש לַנוּגם  , ספרנית , גברת אוֹת ,

מסתתרת לה בין הספרים

ופתאום היא צועקת " קִראוּ

בקול רם ! "

כשאנחנו עושים שיעורים .

 

לבית ספר שוֹנְשוֹני שלושה טבחים

והשם של שלושתם הוא יוֹשֶף

הם עושים לנוּ המבּוּרגר , פּוֹפּקוֹרן , וצ'יפְּס

והכל אצלם אוכל של כֵיף .

 

כשהם מבשלים הם שרים מִן פזמון

לא קצר , אבל גםלא ארוך ,

" לבשל ארוחה זה נחמד ונעים ,

לטגֵן , לאפוֹת , ולחְתּוֹך "

 

יום אחד , כשאכלנו תבשיל שבּישלו

( פשטידה מבּיצים וּגבינות )

הופיע פתאום מר יגון , וקרא " הקשיבו בנים ובנות ! "

 

ואז הוא פִּרכּס , השתעל , התרגש ,

רעד , וּשפתיו מלמלו .

הוא טלטל את הראש , וחשבנוּ – עכשיו ,

הגבות שלו בטח יפּלוּ .

 

הוא פּכר את ידיו , כִּחכך בגרונו ,

הזיל גם דמעה , קצת הזיע ,

ואז התייפח , " נכנסתי לכאן

כי יש לי דבר מה להודיע :

 

בַּתי ספר בכל הסביבה חייבים

לעשות מין מבחן מיוּחד

שיקְבּע מי הטוב ביותר מכוּלם

ויבדוק איזה חומר נלמד .

 

אם נִכַּשל , יהפכוּ את שונשוני

שלנוּ לגל של שברים ,

ואתם תלמידים , תצטרכו אז ללכת

ללמוד בקִריַת מרוֹרִים ! "

 

" לא ! " צעקנוּ " רק לא בקרית מרוֹרִים ! "

זה בית ספר עלוב ומכוער ,

כל אחד שם חייב לעשות כל דבר

מָמָשכְּמוֹ שעושים כל השאר .

  

כולם לבושים באותם הבגדים ,

הולכים בשורה ארוכה ,

בכלל לא רוקדים , יש שם רק שיר אחד ,

ושומעים רוב הזמן רק . . .  שתיקה .

 

אין בבית ספר חצר משחקים ,

אסור להרעיש ולצרוח ,

לא רצים , לא קופצים , לאוכל אין טעם ,

אפילו . . .

כלבים פוחדים שם לנבוח .

 

אבל . . .    טְרָלָה לִילִי חייכה ואמרה " לא לדאוג .

במבחן הזה אין כל חידוש ,

אין לי ספק שתצליחו היטב ,

כי למדתם כל מה שדרוש .

 

למשל , שאדום ולבן הם ורוד ,

העולם – עגול .

ים הוא רטוֹב .

ומה שחשוב יותר מהכול –

לימדנו אתכם איך לחשוב . "

 

מר יגון נאנח אחאחאחאח ומחה עוד דמעה

" הלוואי שאולי את צודקת .

כי . . .

המבחן יערך כאן עוד עשר דקות !

עד אז , תלמידים , שבו בשקט ".

 

"אוי ואבוי ! " התחלחלנוּ . " עכשיו ?! "

כל בית הספר המום !

היינו אפילו יותר עגומים

מאשר מר יגון העגום

 

אבל אז כבר חילקו את דפי המבחן

ו . . .

" יש ! " צרחנוּ כולנוּ " מגניב ! "

כי על כל הדברים שם ידענוּ מיד

שאנחנוּ יודעים להשיב .

 

היוּ שאלות על פרחים , ופילים ,

על ספגטי , צבעים , וּצְרָחוֹת .

על איך צוחקים , ועל איך מקשיבים ,

ועל צפרדעים וריחות .

  

היו שאלות על דברים שבכלל

לא הכרנו מהם אף מילה ,

ובכל זאת ( וגם עם המון הנאה ) ,

ענינוּ על כל שאלה .

 

ו . . .

שבוע עבר . . .

ואז . . .

מר יגון – נכנס לכיתה די נרגש ,

היה לו חיוך שכזה לא ראינו –

מאוזן עד אוזן ממש !

 

חייך . . . וחייך . . . והתחיל לצחקק ,

מין צחקוק מצטלצל –

כמו תינוק .

ואז מר יגון , שאףפָּעם לא חייך . . .

פשוט . . . 

התפקע מצחוק ( חי חי חי חי חי ).

 

"בית ספר שוֹנְשוֹני (חי חי חי ) זכה בציון (חי חי חי )

הכי מעולה שאפשר ! "

הוא כתב אותו כך  שכולנו נראה

והיה  מנהל    מ  א  וּ  ש  ר   !

 

טְרָלָה לִילִי   עשתה גלגלון והיפּוּך

לכבוד הבשורה המשמחת ,

מר יגון הנדהם , קבל נשיקה

בלחי וגם . . .  בקרחת .

 

" אני כּלכָּך שמחה  עד שאין לי מילים ! "

טְרָלָה לִילִי צרחה בחדווה .

היא עשתה עוד היפוך לאחור בפרצוף

אדום , ומלא גאווה .

 

" כיח , כיח " , השתעל מר יגון במבוכה ,

אני כלכך גאה ונרגש ,

ומכריז יום חופשה מיוחד ויחיד

שמתחיל פה , הרגע , ממש !

 

אף פעם יותר , אני לא אסתובב

עם פנים עגומים וקודרים ,

כי ברור שאף פעם כבר לא נצטרך

לעבור לקריית מרורים "

 

ערכנו כזזזזזאת מסיבה נפלאה

עם פיצה  , עוגות ומיץ פטל

גם אני ( כמו כולם ) קצת זללתי מידַי

וקבלתי גם קצת כאב בטן .

 

כל היום השתוללנוּ עם כל המורים

צחקנוּ , צעקנוּ , כולנוּ

ושרנוּ גם שיר ניצחון לסיום

" שיר שונשוני " שהוא רק שלנוּ .

 

כל הכבוד לבית ספר שונשוני

בית ספר נפלא וּמוּשלם

אנחנוּ כל כך אוהבים אותך , כי –

אין כמוך בכל העולם .

 

אוהבים אותך כל יום יותר ויותר

כל תלמיד כאן – כל כך מאוּשר

אתה משוּפרר , מהוּדרר , מאוּצרר

בלעדיך . . . פשוט אי אפשר .

 

בית ספר הכי טוב בכפר מקרוֹני

בעצם – בית ספר יחיד ,

אנחנו אותך אוהבים עוד יותר

ממה שנוכל להגיד .

 

אתה רב גוני , צבעוני , ססגוני ,

מדהים , ושונה , וּמיוּחד ,

ואנחנו שמחים להריע לך

הידד ! הידד ! הידד !

 

סוף

 

 

 

Hooray for Diffendoofer Day!

 

(9:50)   

Students of Diffendoofer School celebrate their unusual teachers and curriculum even though they are faced with a High Stakes all school test.   

 

 

Hooray for Diffendoofer Day! is a children's book credited to Dr. Seuss "with some help by Jack Prelutsky and Lane Smith". The book is based on verses and sketches created by Seuss before his death in 1991, and was expanded to book length and completed by writer Prelutsky and illustrator Smith for publication in 1998.  

 

The story surrounds a school that is well liked by its students notably because of its many eccentric teachers. However, the students must make a good grade on a standardized test (which turns out in the end to be a revising test on multiple subjects they regularly learn) or else they will be sent to an adjacent school, which requires uniforms to be worn and is incredibly dull.  

 

היי דוד

 

תודה על התגובה והסרטון.

 

אני אכן אוסיף את הטקסט באנגלית , למעוניינים , וכן סרטון של הקראת הספר ע"י צוות מורים ותלמידים בבית חינוך , ואני ממליץ לראות את הסרטון עד סופו.

 

הוא מצחיק .

 

שוב – תודה

 

אלי

 

http://www.youtube.com/watch?v=-N9WS62J3HI&feature=related

 

 

 

 

Hooray for Diffendoofer Day

 

I've always lived in Dinkerville,

My friends all live there too.

We go to Diffendoofer School-

We're happy that we do.

   

Our school is at the corner of Dinkzoober and Dinkzott.

It looks like any other school, but we suspect it's not.

I think we're learning lots of things not taught at other schools.

Our teachers are remarkable, they make up their own rules.

  

Miss Bobble teaches listening,

Miss Wobble teaches smelling,

Miss Fribble teaches laughing,

And Miss Quibble teaches yelling. 

  

Miss Twining teaches tying knots in neckerchiefs and noodles,

And how to tell chrysanthemums from miniature poodles.

   

Miss Vining teaches all the ways a pigeon may be peppered,

And how to put a saddle on a lizard or a leopard.

  

My teacher is Miss Bonkers,

She's as bouncy as a flea.

I'm not certaine what she teaches,

But I'm glad she teaches me.

  

"Look! Look!" she chirps. "I'll show you how to tell a cactus from a cow,

And then I shall instruct you why a hippo cannot hope to fly."

   

She even teaches frogs to dance,

And pigs to put on underpants.

One day she taught a duck to sing-

Miss Bonkers teaches EVERYTHING!

  

Of all the teachers in our school,

I like Miss Bonkers best.

Our teachers are all different,

But she's different-er than the rest.

   

We also have a principal, his name is Mr. Lowe.

He is the very saddest man that any of us know.

He mumbles, "Are they learning this and that and such and such?

His face is wrinkled as a prune from worrying so much.

 

He breaks a lot of pencil points from pushing down too hard,

and many dogs start barking as he mopes around the yard.

We think he wears false eyebrows.In fact, we're sure it's so.

We've heard he takes them off at night...I guess we'll never know.

  

But we know he like Miss Bonkers, he treats her like a queen.

He's always there to watch her when she's on her trampoline.

   

There are many other people who make Diffendoofer run.

They are utterly amazing-I love every single one.

  

Our nurse, Miss Clotte, knows what to do when we'ver got sniffles or the flu.

One day I had a splinter, so she bandaged me from head to toe.

 

Mr. Plunger, our custodian, has fashione a machine-

a super-zooper-flooper-do-it keeps the whole school clean.

  

Our music teacher, Mrs.Fox, makes bagpipes out of straws and socks.

Our art instructor, Mr. Beeze, paints pictures hanging by his knees.

  

In science class with Mr. Katz, we learn to build robotic rats.

In gym we watch as Mr. Bear hoists elephants into the air.

  

Miss Loon is our librarian, she hides behind the shelves,

and often cries out, "LOUDER!" shen we're reading to ourselves.

  

We have three cooks, all named McMunch who merrily prepare our lunch.

They make us hot dogs, beans and fries, plus things we do not recognized.

And as they cook, they sing their song, not too short and not too long.

"Roast and toast and slice and dice, cooking lunch is oh so nice."

   

We were eating their concoctions, telling jokes and making noise,

when Mr. Lowe appeared and howled, "Attention, girls and boys!"

   

He began to fuss and fidget, scratch and mutter, sneeze and cough.

He shook his head so hard, we thought his eyebrows would come off.

He wrung his hangs, he cleared his throat, he shed a single tear:

then sobbed, "I've somthing to announce, and that is why I'm here."

  

"All schools for miles and miles around must take a special test,

To see who's learning such and such-to see which school's the best.

If our small school does not do well, then it will be torn down,

And you will have to go to school in dreary Flobbertown."

  

"Not Flobbertown!" we shouted, and we shuddered at the name,

for  everyone in Flobbertown does everything the same.

   

It's miserable in Flobbertown, they dress in just one style.

They sing one song, they never dance, they march in single file.

They do not have a playground. And they do not have a park.

Their lunches have no taste at all, their dogs are scared to bark.

  

We sat in shock and disbelief. "Oh no!" we moaned. "Oh no!"

We were even more unhappy than unhappy Mr. Lowe.

But then the test was handed out. "Yahoo!" we yelled. "Yahoo!"

For it was filled with all the things that we all knew we knew.

  

There were questions about noodles, and poodles and frogs and yelling,

about listening and laughing, and chrysanthemums and smelling.

There were questions about other things we'd never seen or heard,

and yet we somehow answered them, enjoying every word.

  

One week later, after recess, Mr. Lower meandered in.

We'd never seen him smile before, but now he wore a grin.

He soon began to giggle, then his giggle grew by half,

and then it really happened- Mr. Lowe began to laugh.

  

"You've saved our school! You've saved our school!" He jubilantly roared.

"we got the very highest score!" He wrote it on the board.

 

Miss Bonkers did some cartwheels till her face turned cherry red.

She bounded up to Mr. Lowe and kissed him on the head.

"Hooray! Hooray!" she shouted. "I'm so proud I cannot speak."

So she did another cartwheel, and she peck him on the cheek.

  

"Ahem! Ahem!" coughed Mr. Lowe.

"You all deserve a bow. I thus declare a holiday-it starts exactly now.

Because you've done so splendidly in every sort of way,

This day forever shall be known as Diffendoofer Day.

And furthermore, I promise I won't evcer wear a frown.

For now I know we'll never go to dreaty Flobbertown."

   

Then we held a celebration, there was pizza, milk and cake.

Like everyone, I ate too much and got a bellyache.

We laughed and whooped and hollered the entire school day long,

then we all sang, triumphantly, "The Diffendoofer Song."

   

We love you, Diffendoofer School, We definitely do.

There surely is no other school that's anything like you.

You're gribbulous, you're grobbulous, each day we love you more.

You are the school we treasure and unceasingly adore.

  

Oh, finest school in Dinkerville-the only one as well-

We love you, Diffendoofer School, much more than we can tell.

You are so diffendooferouse It gives us joy to say,

Three cheers for Diffendoofer School- Hooray, Hooray, Hooray!!!