א. הצורך לאהבת חברים?

ב. מה הוא הסיבה שבחרתי דוקא בהחברים האלו? ומדוע החברים בחרו בי?

ג. האם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה?

כאשר מנסים להתחבר מטעם האהבה והדאגה הכללית לעתיד החברה בה אנו חיים, צריך לגלות את האהבה על ידי מעשים ופעולות, שזה יורגש בין החברים. כי הגלוי גורם לעורר את לב החבר לחברים. שגם החברים, הסביבה בה אני חי, ירגישו שכל אחד ואחד משתדל לעסוק באהבת חברים. ומה הרווח? התכללות. שעל ידי זה כל אחד יכול לקבל יותר כוחות  ויותר השראה לפעול באהבת חברים . מפני שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו, ועל ידי כך אנחנו מרחיבים את מגוון האפשריות שעומד לרשותנו, מעבר למצב הטבעי בו כל אחד נולד רק עם הרצון הטבעי שלו.

לפי חשבון פשוט, יוצא שאם החברה היא של עשרה חברים, אז נכללים עכשיו מעשר כוחות שמבינים את הצורך לעסוק באהבת חברים. לכן עבודה זו צריכה להיות בגלוי, שכל אחד משתדל להשפיע לחברו ערכים הדדיים. וכך אנחנו למעשה בונים חשיבות ודאגה כלפי ההתחברות שלנו, הסביבה הופכת להיות בעלת משקל, ולכן היא יכולה להשפיע ולקבוע לי ערכים שהיא רוצה, כי קיימת בינינו אמפתיה. לאהבה יש גוונים רבים, ולא ניתן לבנות גשרי אהבה אלא בהדרגה, אפילו בחברה שמראש הסכימה ללכת ביחד לעסק משותף, באשר הוא. בדיוק כמו במערכת נישואים, האהבה שיש לי היום לאישתי אחרי עשר שנים, זו לא אותה אהבה שהיתה ביום כלולתינו. היום יש לנו כבר רכוש משותף שמבוסס על ילדים, נסיון, יגיעה, השקעה. וכל  אלה הם ביטוי הרבה יותר חזק ולויאלי של האהבה שקיימת בינינו היום מאשר אז. וכן הוא נוהג בין החברים, ובכלל בכל עסק שקשור לאהבה, האהבה האמיתית היא דבר שהולך ומוסיף הולך וגדל, במידה שאנחנו משקיעים ופועלים בו בצורה הדדית. זה נשמע כאילו האהבה היא דבר אמורפי, אבל המציאות והנסיון מוכיחים אחרת.

עקרון מאוד חשוב באהבת חברים שבעסק משותף, אנחנו חייבים להיות ערים וערניים תמיד על המשמר להזכיר לעצמנו בכל הזדמנות את המטרה המשותפת, את השותפים, למה? כי זה נוגד את הרצון הטבעי שלנו שאיתו אנו נולדים, הדאגה התמידית לתועלת פרטית. שזה הפוך מהבסיס של החברים של החברה שרוצה לממש אהבת חברים, כקרש קפיצה לגלוי תכונת ההשפעה הטהורה של הטבע הכולל, אנחנו גם קוראים לזה מחשבת הבריאה.

חינוך רציונלי ממוצע -- היה נאמן לעצמך

או

בריאות הנפש בניגוד למיסטיקה ולהקרבה עצמית.

חייו וההערכה העצמית של האדם תובעים ממנו:

- את ההפעלה המלאה של שכלו ותבונתו
ב נ י ג ו ד
לאמונות טפלות ולשימוש בריגשותיו ככלי-הכרה.
 

- התחושה של שליטה במציאות
ב נ י ג ו ד
לעל-טבעי, לפלאי, לניסי ולמחוסר הסיבתיות.
 

- שהמטרה והדאגה של תודעתו יהיו המציאות וכדור הארץ שלנו
ב נ י ג ו ד
לנשגב, ל"נעלה" ולעולם הבא.
 

- להתגאות בכושרו לחשוב ובכושרו לחיות
ב נ י ג ו ד
לענווה המתחסדת, חוסר הישע וחוסר האונים.
 

- נאמנות לערכיו, למוחו ולשיפוטיו, ולחייו
ב נ י ג ו ד
להקרבה עצמית והרס עצמי.