סוף סוף יש אימא לילדה שבי - אני האימא שלה.

צטט: saskia 2012-03-23 08:05:40

איך אפשר להגיד שלש את ילד מת זה קל ?

הכוונה הייתה לכאורה...

חומר... למחשבה

צטט: ענתנוי 2012-03-25 13:23:23

הילד שלי לא חי ולא מת. הוא עדיין אני. ואולי בגלל זה חושבים שאני קצת לא אחראית, לא מספיק מבוגרת ולא יכולה להיות עצמאית?....

אחת ההיבטים הכי קטלנים לעובדה שהעולם עדיין מנוהל על ידי ילדים מתים הוא ש'אחריות' מזוהה רק עם כחנות חומרנית או סמכותיות פסקנית('מבוגרים' זה מאובנים של ילדים מתים ולכן הם מאבנים את סביבתם),לעצמאות אמיתית ומהותית,כזאת שמבוססת על אחריות רגישה לקיומו של האחר ולמציאותו של ה'חוץ' לא רק שאין שום תמיכה או הבנה אלא ששמור לה תמיד יחס הכי מזלזל ומבטל,הבגרות המדומה,זו שנשענת על דימוי ריק מתוכן ממשי ומעשי ועל חיקוי חסר תבונה ותובנה ("אם אני מתנהג כמו המבוגרים מסביבי זה סימן שאני כנראה מבוגר").

רק אגואיזם צר וחסר מחשבה ופחדנות אלימה מחוסרת יכולת התחשבות נחשבת כסימן לאחריות ובגרות,את האומץ והיכולת והצורך להתמודד עם שאלות זהות מורכבות,עם הפלא של קיומנו כאן,עם ההשלכות המורכבות יותר של נוכחותנו ומעשינו,תוחמים למימסדיות עבשה שהופכת את כל מה שמשמעי ונוגע על ראשו ומתמירה כל ניצוץ אנושי למקור הכנסה או אבן דרך במאבק האין סופי ליוקרה,

'מבוגרים' זה אנשים שדעתם נבלעה לתוך פחדיהם הקיומיים,פחדנים שלא מעיזים להתנהג כמו שהם חושבים בגלל שבחברה מושחתת ומשחיתה המונהגת על ידי מאובני ילדים מתים כל פעולה שמבטאת אחריות אמיתית,כזאת שבאה ממאבק של תודעה להכרה חייה(ולא לתחליפה המת כפרסום ותהילה) תיתקל מייד בסנקציות הכי קשות,בהשחרת פנים,בזיוף צבוע ונצלני של זומבים שמתו כבר לפני עשרות שנים והיום הם מתקיימים על זלילה מטורפת והאחזות חונקת בכל מה שמבטא נסיון לחיים.

לעיתים עוסקת בשאלות על מהי המבוגרת שבי, ועל גלגולים של כזו, או היתכנותה

ומערכת היחסים השזורה של המתבגרת המתפתחת הזו עם הילדה שאני.

יש בי סוג של חרדה (או אימה) מפגיעה ב"ילדה", מכליאה של "רוח החופש" שלה בתוך קופסא, במסגרת תוחמת, שתקפיא את גמישותה ויכולתה ללמוד בתנועה ומגע

נדמה לי שבחרתי לתחום את עצמי במה שנתפס כ'ילדיות', מגנה על עצמי בחירות קטנותי, או היותי חיצונית ל-, לא מתחייבת, לומדת בלהט וממשיכה, קוצצת "סיומות"

כאילו "להתיישם" משמעו לאבד צלם, להיטשטש אל תוך חדות הקווים הנוקשים. 

אבל, באיזשהו נבט שהתחיל מתישהו לצמוח ולהתעורר, נישאה תחושה של פתח למעורבות עמוקה שיש בה הדדיות, אפשרות להתיישם ולהשאר בחיים

אז, אפשר היה לשאת, (ולאהוב) למות

מן הקירות של 'עצמי' 

כמו להמית את המוות, להבלע לאופק פתוח, לשחרר את הילדה ללמוד בגרות, עם ההשלכות הלא פשוטות ומרתקות ואוהבות של חירות.  (קצת קצת קצת)