שלום חברים

פרסמתי פוסט בשם זה שאשמח מאד לקבל את תגובותיכם עליו.

סליחה שאני מעתיק את הדיון מכאן אל הבלוג שלי, אבל זהמ נראה י אלגנטי יותר מאשר לשלוח עוד מייל בתפוצת נאט"ו.

לא ממש הבנתי את הטיעון, ואין לי עניין בגניבת מוזיקה או המרתה, אבל יש נושא חשוב שעידן המוסיקה ומכשיריה יצטרך לאמץ כנראה שפה חדשה בנושא "מה זה להעתיק"...בחנתי שנים את נושא הזכרון האנושי ומצאתי שלאדם הממוצע זכרון זמין של 512MB בדיוק. כל אותם שירים שאנו מנסים לדלות מממעמקי זכרוננו אינם יותר מאשר כ-100 שירים ב-MP3 או כל אותן תמונות שאו מנסים לשחזר מילדותנו אינן יותר מאשר 250K לכל תמונה. ופתאום באו מכשירי ה-40GB ואמרו לנו שאם אנחנו שומעים את הצלילים מתוכם אז בטח אנחנו חייבים כסף למישהו. מה יותר פשוט מאשר למצוא חריץ בגוף ולדחוף אליו את ה-SD או את ה-IPOD והוא ישחזר את כל מה ששמענו ויסנן אותו לאוהב/לא אוהב. זה כבר יכניס קצת סדר במערכת, כי אם אתה שומע פעם אחת - אתה הרי לא מעתיק. ואם רכיב הזכרון נמצא בגופך, הרי אתה הוא זה שזוכר, לא? אז מה היה לנו שם? אוזניה מקליטה באוזן, ששומעת ממיינת שירים מהרדיו, רשת, והיתר כבר שלך. העתקתי ממישהו?

אתה צודק שזה לא היה ברור.

שכתבתי וחידדתי ואשמח לפתח את הדיון בעניין כאן או אצלי:

סליחה על הנימה הפלצנית שתחשפו לה בקרוב, אבל הכל ייפול לקונטקסט מהר מאד, אני מבטיח.

היום בבוקר, כתבתי את הפוסט הזה:

אפשר לאהוב אותה ואפשר להיטרף ממנה, אבל לביורק יש שיר חדש, הכי "להיטי" שהיה לה הרבה זמן.

חשבתי שיהיה נחמד שאתם תהיו הראשונים שיודעים מזה.

לגבי הקליפ, לא נראה לי שזה הרשמי. נדמה יותר שזה משהו שמעריץ עשה במהירות כדי שיוכל להעלות את זה לרשת.

ההפניה היתה לקטע וידאו מיוטיוב שמראה את השיר.

אנחנו ממשיכים:

עידכון מסביבות שמונה בערב:

הקליפ המקורי ששמתי כאן, עם משחק וידאו סטייל ספייס אינביידרס פוגש מריו, הורד מיוטיוב. כנראה על פי דרישת חברת התקליטים. הלינק הוחלף ל"קליפ" אחר, בעצם צילום סטיל מתוך חבילת האימאג'ים שתצורף ל"וולטה", האלבום החדש שאמור לצאת ב 7 במאי. תודה לריקי כהן על הפניית תשומת הלב.

בתשע, כמו שתראו בחליפת הטוקבקים של ריקי ושלי מסביבות השעה הזאת, גם הקטע השני הועלם כלעומת שעלה והנה זכינו לראות הסטוריה בהתהוות וגם לקבל שעור בסוגיה מעניינת בתחום זכויות היוצרים על מוסיקה ועל צריכת מוסיקת פופ:

השיר הזה"שוחרר". קיבל ריליס רשמי מחברת התקליטים ויצא לאויר העולם. ואפרופו הדיון על ה DRM, (DRM - DIGITAL RIGHTS MANAGEMENT ניהול זכויות דיגיטליות. הסיבה בגללה אתם לא יכולים להוציא שירים מהאייפוד בפורמט MP3 והדבר שסטיב ג'ובס מאפל נכנס בו. בקטנה - מפרידים בין הזכות לשמוע באייפוד, הזכות להעביר למחשב, הזכות להעביר לחבר וכולי וכולי וכולי),אבל האם אפשר באמת לעצור התפשטות של מוסיקה? האם אפשר לשלוט על כל אמצעי השיווק הויראליים והבין אישיים של קבצי מוסיקה? כמובן שלא. זה לא עבד בעידן הקסטות וזה לא יעבוד עכשיו, אבל אפשר לנסות, וזה מה שחברת התקליטים בחרה במקרה הזה לעשות. אבל - האם זאת פעולה חיובית? נקודה למחשבה: בטווח המיידי, היא פוגעת באינטרס של האומן להיות מושמע כמה שיותר. זה לא שיקול כלכלי אלא אומנותי אישי, אבל תתפלאו כמה החלטות מתקבלות על בסיסים רגשיים כאלה ואחרים. בטווח הבינוני זה פוגע במוצר, שנצרב בינתיים, מועתק בינתיים (לטריטוריות אחרות, למדיות אחרות, רק תגדירו את המגבלה), ונגד זה אין מה לעשות. בטווח הארוך - זה פוגע במוסיקה בכלל, שצרכניה "חונכו" לגנוב מחוסר ברירה.

בואו ניתן דוגמא מעולמו של הצרכן הממוצע. זה שאוהב את "רוצה בנות" ורוצה את זה לעצמו, חוקית. היום, הודות לחברות הסלולר, הוא יכול להוריד את זה ולקחת את זה איתו לכל מקום. אבל לפני זה? מה עשה מי שאהב את "אופטיקאי מדופלם" של משינה? הוא היה צריך לחכות עד שייצא האלבום. בעולם יודעים שזה לא סביר ולכן המציאו את הסינגל - מה שמניע אגב את רוב התעשיה המקרטעת הזאת. אבל בארץ אין סינגלים. אז הוא הקליט מהרדיו, ואם במקרה הוא עלה על שידור שבו הקריין לא דיבר מעל השיר, יש מצב שהוא גם העתיק את זה לחבר. בזזזזזז- עבריין! דוגמא אחרת - מה עושה מישהו אחר, שאוהב משהו שאין ברדיו (למשל ביורק החדש, שסלקום לא תהפוך בשבילו לקובץ) האם אדם כזה, יכול לקנות לעצמו את המוסיקה, ולא משנה באיזה פורמט? התשובה היא שוב - לא אם אתה חי בישראל.

הטלת מגבלות על נגישות לקובצי מוסיקה על פי פרמטרים כלשהם (טריטוריאליים , תלויי מדיה או כל מגבלה אחרת) פוגעת במוסיקה. לדעתי התעשייה צריכה לתת לכולנו את האפשרות החוקית לקבל המוסיקה שאנחנו אוהבים ורוצים להחשף אליה לפני שהיא הופכת את כולנו לעבריינים.

אשמח לפתח את הדיון הזה עם מי שמעוניין.

אני סבור שעלינו לנתק את הטיעון האידאולוגי ש"כל אחד זכאי לשמוע איזו מוסיקה שמעניינת אותו" מהטיעון הכלכלי ש"ליוצרים ולשאר החברים בשרשרת המזון המוסיקלית יש זכות להתפרנס בכבוד".

כל אחד זכאי לשמוע איזו מוסיקה שמעניינת אותו - זה נכון. אבל כל יוצר מוסיקה זכאי לקבוע את התנאים בהם זה יתאפשר. מוסיקה היא תוצר עבודה, וככזו - כמו שולחן, כיסא או סיכומים בתיק משפטי - יש זכאות לתמורה ותשלום בגינה.

עם זאת, אני מסכים עם הטיעון שחברות התקליטים טרם השכילו לאמץ את מודל התגמול הנכון ולפיכך הן פוגעות בעצמן מעל ומעבר לרצוי, ובמהלך זה גם בנו.

ה-IPOD, הסלולארי ופלטפורמות נוספות הבהירו לכולם שאנשים מוכנים לשלם תמורת הורדות ומוסיקה. אבל חברות המוסיקה לא השכילו למצוא את האיזון הנכון שיאפשר להן רווחיות באינטרנט.

ישנן מסספר שיטות ורבות אחרות:

1. חסינות בפני תביעה מהורדה אם שילמת דמי מנוי לארגונים היציגים במהלך אותו חודש (ולמעשה לאתר אחד, שיאגד את הארגונים היציגים).

2. מיקרופיימנטס.

3. הכנסות מהופעות חיות.

4 תרומות.

5. מרצ'נדייזינג.

6. תשלום לארגונים היציגים כמעין מס על רוחב או התקן זכרון.

7. שונות...

יורם, תודה על תגובתך, והרשה לי לחדד את מה שניסיתי לומר. אתה אומר "חברות התקליטים טרם השכילו לאמץ את מודל התגמול הנכון ולפיכך הן פוגעות בעצמן מעל ומעבר לרצוי, ובמהלך זה גם בנו." זה נכון, אבל חמור מזה - אני טוען שהן טרם השכילו לאמץ את מודל ההפצה הנכון של המוסיקה, ובזה הם בוודאי ובוודאי פוגעים בנו.  

שאלה לחברות התקליטים: את השיר החדש של ביורק, מאורע תרבותי חשוב, אני כישראלי לא יכול, ולא יכולתי לחוות בזמן אמת כמו חברי באנגליה אף פעם. למה??

האינטרנט יכול לפתור חלק מן הבעיה הזאת, אבל אתרים כמו יוטיונס חסומים לישראלים. נשאר לי להיכנס ליוטיוב ולשמוע (וללנקק ולהשמיע בבלוג שלי) את השיר למי שאכפת להם, באמצעות קישור לסרט שמעריץ עשה לשיר, אבל את הקליפ הורידו, מה שמוביל אותי לשאלה שניה: מה פשע המעריץ בזה שהוא קיבל השראה יצירתית מהשיר והחליט להפיק לו קליפ משל עצמו? האם יש כאן פגיעה של ממש בשיר ביוצר או בחברת התקליטים? אני טוען שלהפך, שכולם יכולים להרוויח מזה ושטוב תעשה התעשייה אם במקום לנסות לרדוף אחרי יוזרים כאלה ואחרים תתעל את האנרגיות האלה לשיווק למשל, או לחינוך לצרכנות תרבותית בטריטוריות נחשלות כמו ישראל למשל.      

אמיר שלום,

לדעתי יש כאן חוסר הבנה כללי של כללי משחק חדשים - ואי ההבנה הזו היא המנסה להתלות בכלים ישנים לניתוח הבעיה.

בוא נניח שאתה מסתובב ברחוב ומצלם - לך לפורום צילום וראה כמה דיונים יש שם על ה"חלל הציבורי - מותר לצלם" ועוד השגות אתיות לגבי בקשת רשות מהם "לפרסם את התמונה"... האם האינטרנט הוא חלל ציבורי או פרטי? האם חלים עליו חוק הגנת הפרט?

זו השאלה הראשונה - כי אם אתה מסתובב ברחוב ושורק, ומישהו מקליט את זה - האם יכולים לתבוע אותו על הפרת זכויות יוצרים? בוא נניח שלא.

הדוגמה היותר קונקרטית - כולם יכולים היום להקליט הכל בכל מקום ומכל מקור. עצם ההקלטה והדגימה מעלה שוב את כל השאלות שעליהן מתבססים כל טיעוני זכויות היוצרים - האם יש לך זכויות יוצרים על דמותך? על תמונתך? על שריקתך? אולי מישהו יכול לתבוע אותך על זה ששרקת רצף אקורדים של הביטלז? זה ממש לא הגיוני לא ישים ולא שפיט.

ובכך אני חייב להגן על טיעונך משתי סיבות - האחת: לא היתה מטרה לרווח בפרסום. השניה: האינטרנט הוא חלל ציבורי אמור להיות ומותר להפיץ בו השפעות ממה ששמעת מבלי להיתבע.

תודה ולהתראות, מחגי

 הכל נכון. ולחידוד

1. "לא היתה מטרה לרווח בפרסום": נהפוך הוא, חברת התקליטים מרוויחה! 

2. "האינטרנט הוא חלל ציבורי אמור להיות ומותר להפיץ בו השפעות ממה ששמעת מבלי להיתבע."  קצת קשה לי המשפט הזה, אבל בגדול אני מקבל. בטח במקרה הזה שבו תלות באפיקי מדיה אחרים (רדיו, אמטיוי) מונעת מאיתנו את החויה. כך שגם במקרה הזה חברת התקליטים בעצם מרוויחה (שוב) מעצם ההשמעה באינטרנט.

תודה

תראה, בוא נבדיל בין הביקורת שיש לנו על האופן בו חברות המדיה מונעות מאיתנו גישה ליצירות התרבות שאנחנו רוצים גישה אליהם לבין הנסיון לקבוע לחברות את המודל העסקי שלהן.

אני חושב, כמוך, שהחברות טועות. אני חושב שהחברות פשוט לא מפנימות (לפחות לא בהתנהגותן) מה השוק בו הן נמצאות.

ישנה סידרת מאמרים מרתקת בבלוג בשם Techdirt על משמעות הכלכלה בלא מחסור. שווה לקרוא. בתחתית הפוסט ישנם קישורים למאמרים קודמים בסדרה המרתקת הזו.

אתה צודק כמובן

תודה!

הלינק עושה בעיות כרגע, אחזור אליו מאוחר יותר

יורם תודה על הלינק הוא באמת מרתק.

כל הנושא של  economics of abundance מרתק!

תודה שוב.

בשביל מה שזה שווה, קח המלצה בחזרה: קוריקולום ויטה של יואל הופמן. כל מי שחושב צריך לאהוב את הספר הזה.