השוואה בין שיטת הערך הקלאסית לשיטת הערך סטייל באפט

הערה: החלטתי להעלות פה כמה מחשבות ראשוניות על הבדלים מרכזיים שיש בין שיטת הערך הקלאסית, לשיטת הערך כפי שהיא מיושמת על וורן באפט.לא בטוח שכל מה שאני חושב היום אני אחשוב עוד חודש או חודשים כאשר אני אחשף לאינפורמציה חדשה, לכן אני  אשמח לקבל פידבקים ותיקונים.

אני חושב שיש הבדלים בין הגישה הקלאסית להשקעות ערך לגישה של וורן באפט להשקעות ערך וההבדלים המרכזיים בין שתי השיטות באים לידי ביטוי, בתפיסה של הרווח, תפיסה של מרווח בטחון, ובתפיסה של תנודתיות השוק.

תפיסה של רווח

 בשנים הראשונות שלו בשוק ההון, באפט היה משקיע בסגנון של סיגאר באטס כלומר בגישה הקלאסית של גראהם להשקעות ערך,הוא היה קונה חברות בשביל למכור אותן לעומת זאת היום הוא פועל בצורה שונה לגמרי, הוא קונה חברות על מנת ליהנות מהרווחים שלהן.  ההבדל הזה הוא מאוד מהותי מכיוון שהוא עוסק, בדרך שבה כל אחד מהמשקיעים האלה מפיק רווחים מההשקעות שלו. אם ניקח את זה לתחום הנדל"ן ונניח ששני המשקיעים האלה רוצים לנצל את שוק הנדל"ן הזול בארה"ב ולרכוש נכס, אז ניתן להגיד שבאפט הצעיר הוא מסוג המשקיעים שיקנה בית, בשביל למכור אותו כאשר תבוא עליית המחירים בעוד כ5-7 שנים, והדמי שכירות, הם רק בונוס. בעוד שבאפט של היום יקנה את הבית הזה בשביל הדמי שכירות, כלומר ה10% של התשואה הקבועה והעלייה בערך הבית היא רק בונוס ולא משנה הרבה מבחינתו, כי הוא לא מתכוון למכור את הבית. התקווה שלו, היא שלאט לאט הוא יוכל להגדיל את הדמי שכירות עוד ועוד אם השנים ובכך להגדיל את הרווחים שלו.

 כלומר בשורה התחתונה זה אומר שבאפט המאוחר הוא משקיע ממוקד דיבידנדים ואילו באפט הצעיר בדיוק כמו לינץ' אימץ את השיטה הקלאסית של גראהם והתמקד ברווחי ההון, [אבל בעוד שמשקיעי דיבידנדים רגילים מתמקדים בתשואת הדיבידנד כמרכיב מרכזי לצבירת ההון שלהם. את באפט זה פחות מעניין הוא מתמקד יותר בנושא של dividend repurchasing ככלי המרכזי לצבירת ההון, כלומר בהגדלה עיכבית של אחוזה השליטה על החברה ועל ידי כך נטילת חלק מרכזי יותר ברווחים שלה].

באפט הוא סוג של נדלניסט, הוא אפילו משתמש במינוף באמצעות תזרימי ההכנסות שהוא מקבל מחברות הביטוח שלו דוגמת גייקו וזה מבדיל אותו מרוב המשקיעים האחרים שאין להם את האמצעים למנף וזוהי הסיבה העיקרית לעושר הגדול שלו ולסיבה שהוא הפך למיליארדר ומשקיעים אחרים שמשקיעים בצורה דומה פשוט הפכו להיות מבוססים יותר.

לסיכום ההבדל בין שתי השיטות הערך האלה, הוא תהומי ומשקיעים שקונים מניות בשביל למכור אותן וחושבים שהם משקיעים כמו שבאפט משקיע היום, פשוט חיים בסרט.

תפיסה של מרווח בטחון

 בשיטה הקלאסית הדרך שבה משיגים מרווח בטחון, היא לרכוש מניות שנסחרות, משמעותית מתחת לשווי הריאלי שלהן ובאמצעות פיזור השקעה, על מספר נרחב של מניות בתעשייה מסוימת ובכך לאזן את אלמנט הספקולטיביות בניסיון לקבוע תמחור הוגן לחברה , על בסיס רווחים עתידיים. תפיסה זו של מרווח בטחון היא טובה למשקיעים ממוקדי רווח הון, שרוצים לממש את המניות שלהם בטווח היחסית קרוב של 3-5 שנים. שיטה זו היא פחות אפקטיבית לפי דעתי, למשקיעים שרוצים לרכוש חברות ל30-40 שנה לפחות. הסיבה היא מכיוון שקשה מאוד למצוא חברות איכותיות שיהיו פה עוד 30-40 שנה, שלא נמצאות במשבר פיננסי כלשהו, שיסחרו בתמחור שהוא נמוך משמעותית מהשווי הריאלי שלהן , דבר זה יקשה על רכישת חברות שלא לדבר על יצירה של תיק מפוזר. בגלל זה כנראה לבאפט אין בעיה לרכוש חברות במחיר הריאלי שלהן וליצור תיק מרוכז, את המרווח ביטחון שלו הוא משיג דרך אמצעים אחרים.

 האמצעים המרכזיים שבהם, לפי דעתי הם כאלה:

התמחות בחברה- הבנה מעמיקה מאוד של החברה המוצרים שלה והשוק שבו היא פועלת, הבנה עמוקה של החברה נותנת מקדם ביטחון למשקיע ומפחיתה את הסיכון של הפתעות לא נעימות ושל טווח טעות בהערכה של חוזק החברה.

סביבה תחרותית- באפט משתדל, לקנות מראש, חברות שפועלות בתעשיות שהתחרות בהם היא נמוכה יחסית ויש מקום לכולם להרוויח. איך אני יודע את זה. הלכתי ובדקתי דרך Morningstar את התשואות של הסקטורים לאורך ה-15 שנה האחרונות, של החברות שרכש באפט. אמריקן אקספרס תשואת הסקטור של כרטיסי האשראי הייתה 14% בממוצע שנתי לאורך 15 שנה. IBM תשואת הסקטור computer systems הייתה 16% conco Philips דלק וגז טבעי הסקטור ב15 שנה עמד על 10.76 וולמארט חנויות דיסקאונט 11.90 יש כמובן חברות כמו קוקה קולה וולס פארגו שזה לא המצב אצלן והדגש הוא על מרווחי בטחון מסוג שונה, אבל המגמה ברורה לפי דעתי. הסיבה שזה הגיוני, היא מכיוון שאחד החששות שעולים ברכישה של חברה ל30 שנה הם, שהיא תרד במעמדה או יותר גרוע תפשוט את הרגל. ברגע שאתה מראש רוכש חברה שפועלת בסביבה תחרותית שבה יש מקום לכולם להרוויח אז נותן לך איזשהו מקדם ביטחון שאפילו אם החברה תרד במעמדה היא עדיין תרוויח יפה, בנוסף לכך בסביבה תחרותית שבה כולם מרוויחים הרבה יותר קשה להרוג חברה, בוא נגיד שההנהלה ממש תצטרך להתאמץ במיוחד אם החברה היא...

חברה גדולה ומובילת שוק- באפט משתדל לרכוש את החברות האיכותיות ביותר בעולם שמובילות את השוק שלהן, חברות שבנו חפיר סביב הפעילות הכלכלית שלהן שמהווה מרווח בטחון מצוין מפני הידרדרות. חברות אם היסטוריה ועבר של 30, 40 ו100 שנה אחורה, זה לא משהו שניתן לזלזל בו. בעולם הדרווינסטי של עולם העסקים, הגדולים אוכלים את הקטנים וגודל ויתרון תחרותי נותנים מקדם ביטחון מאוד חזק לכך שהחברה תהיה פה וחזקה יותר עוד 30 שנה במעלה הדרך.

הנה סיכום של כל המקדמי בטחון שאני חושב שבאפט משתמש בהם[מתוך בחינה של תיק ההשקעות שלו]

סוגים שונים של מרווחי בטחון שמגנים על ההשקעה,לתקופות ארוכות של זמן של 30 שנה ומעלה:

1.גודל החברה והמעמד שלה בתעשייה שלה- חברה גדלה ומובילה בתעשייה שלה היא חברה שההנהלה שלה תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי להרוג אותה.

2.מחיר מבצע- חברה הנסחרת משמעותית נמוך יותר מהמחיר הריאלי שלה היום, בלי לקחת בחשבון את הרווחים העתידיים שלה.

3.פיזור ההשקעה בין כמה חברות מאותה תעשייה- אם אתה לא יודע מי ינצח בתחרות בתעשייה מסוימת אז אתה מראש, מפזר את הכסף שלך בין כמה חברות מובילות באותה תעשייה באחוזים קטנים.

4. דיבידנדים- תשלום דיבידנד של החברה גבוה מהממוצע המקובל בשוק, שמשלבת הגדלה מאסיבית של דיבידנד זה לאורך זמן,או לחילופין תשלום דיבידנד לא גבוה, אבל מדיניות של החברה לרכוש בצורה אגרסיבית את המניות של עצמה,המקדם בטחון בא לידי ביטוי בכך שאם עוד 20 שנה החברה תרד ממעמדה, אתה כבר מזמן תקבל את הכסף שלך בחזרה באמצעות תשלומי דיבידנדים.

5.תחרות נמוכה- בחירה מראש בתעשייה, אם פוטנציאל צמיחה גבוה ותחרות נמוכה, שלא משנה מה כל השחקנים המרכזיים ירוויחו,יצמחו וישיגו החזרים מעל הממוצע בשוק לאורך תקופה ארוכה של זמן.

6.הבנה עמוקה של החברה- מאפשר לך לצפות ועל ידי כך, להפחית את הסיכון של הפתעות לא נעימות בעתיד, כמו ירידה חדה ומשמעותית של רווחי החברה, בגלל זה מראש עדיף להתמקד ולחפש חברות בתעשיות שקל יחסית להבין איך הן עושות את הכסף שלהן, כך שאם בעתיד קבלת ההחלטות של ההנהלה שלהן תהיה שגויה ניתן יהיה לזהות זאת יחסית בקלות.

תפיסה של תנודתיות השוק

בספר המשקיע הנבון של בנג'מן גראהם, באפט ממליץ להתמקד בשני פרקים, הפרק על מרווח בטחון והפרק השני על תנודתיות השוק, תנודתיות השוק או מר שוק הוא הידיד של משקיע הערך, כשה הוא באופוריה מוכרים לו כשה הוא בדאון קונים ממנו. הקטע אם באפט שהוא דוגל בקנה והחזק של החברות שלו. לכן תפיסת התנודתיות שלו, אני חושב לפחות, היא טיפה שונה, בגלל שיש לו מטרה והיא להגדיל את אחוז השליטה על החברות שבבעלותו dividend repurchasing. אני חושב שההבדל מתבטא בכיוון השוק. בעוד שמשקיעי ערך קלאסיים יעדיפו שוק תנודתי אם כיוון שורי, בשוק תנודתי אם כיוון שורי אני מתכוון שלאורך זמן של עשרות שנים עוד ועוד משקיעים יצטרפו לשוק המניות ויעלו את ערכו, סביבה זו היא יותר בטוחה למשקיעי ערך קלאסיים[כל עוד השוק לא מתנפח לממדים קיצונים של בועה], מכיוון שטווח הזמן בין הזיהוי של נכס שמתומחר לא נכון שיוכר על ידי מר שוק ככזה יהיה קצר יותר וכך ניתן ליצור רווחי הון רבים יותר בזמן קצר יותר. לעומת זאת שוק תנודתי אם כיוון דובי שבו יותר ויותר אנשים עוזבים את שוק המניות, הוא מקום מעולה למשקיע ממוקד דיבידנדים שמעוניין להגדיל את אחוז השליטה שלו בחברות שבבעלותו, מכיוון שהוא מספק יותר הזדמנויות עבור המשקיע ועבור החברה לבצע רכישות של מניות החברה במחירים נמוכים. ודבר זה יאפשר למשקיע לרכוש יותר ממניות החברה ולחברה לרכוש את המניות של עצמה ובכך להגדיל את אחוזי השליטה של המשקיעים הנותרים.

הנה קטע מהדוח השנתי האחרון שמבהיר את הנקודה הזו

This discussion of repurchases offers me the chance to address the irrational reaction of many investors to changes in stock prices. When Berkshire buys stock in a company that is repurchasing shares, we hope for two events: First, we have the normal hope that earnings of the business will increase at a good clip for a long time to come; and second, we also hope that the stock underperforms in the market for a long time as well. A corollary to this second point: “Talking our book” about a stock we own – were that to be effective – would actually be harmful to Berkshire, not helpful as commentators customarily assume.

Let’s use IBM as an example. As all business observers know, CEOs Lou Gerstner and Sam Palmisano did a superb job in moving IBM from near-bankruptcy twenty years ago to its prominence today. Their operational accomplishments were truly extraordinary.

But their financial management was equally brilliant, particularly in recent years as the company’s

financial flexibility improved. Indeed, I can think of no major company that has had better financial management, a skill that has materially increased the gains enjoyed by IBM shareholders. The company has used debt wisely, made value-adding acquisitions almost exclusively for cash and aggressively repurchased its own stock. Today, IBM has 1.16 billion shares outstanding, of which we own about 63.9 million or 5.5%. Naturally, what happens to the company’s earnings over the next five years is of enormous importance to us Beyond that, the company will likely spend $50 billion or so in those years to repurchase shares. Our quiz for the day: What should a long-term shareholder, such as Berkshire, cheer for during that period? I won’t keep you in suspense. We should wish for IBM’s stock price to languish throughout the five years. Let’s do the math.

If IBM’s stock price averages, say, $200 during the period, the company will acquire 250 million shares for its $50 billion. There would consequently be 910 million shares outstanding, and we would own about 7% of the company. If the stock conversely sells for an average of $300 during the five-yearperiod, IBM will acquire only 167 million shares. That would leave about 990 million shares outstanding after five years, of which we would own 6.5%.

 If IBM were to earn, say, $20 billion in the fifth year, our share of those earnings would be a full $100 million greater under the “disappointing” scenario of a lower stock price than they would have been at the higher price. At some later point our shares would be worth perhaps $11⁄2 billion more than if the “high-price” repurchase scenario had taken place.

The logic is simple: If you are going to be a net buyer of stocks in the future, either directly with your own money or indirectly (through your ownership of a company that is repurchasing shares), you are hurt when stocks rise. You benefit when stocks swoon. Emotions, however, too often complicate the matter: Most people, including those who will be net buyers in the future, take comfort in seeing stock prices advance. These shareholders resemble a commuter who rejoices after the price of gas increases, simply because his tank contains a day’s supply. 

לסיכום

החשיבה שלי כרגע לפחות, היא שיש מקום לשתי השיטות בתיק ההשקעות, אם כי החלק הגדול יותר של התיק צריך ללכת לכיוון של השקעה ממוקדת דיבידנדים והחלק השולי יותר של התיק לכיוון של השקעה ממוקדת רווחי הון. אני חושב שהרבה יותר קשה להצליח בשיטה של הרווחי הון, בגלל הצורך לקבל כמות עצומה של החלטות בנוגע למכירה ורכישה של חברות, לאורך כל תקופת קריירת ההשקעה של המשקיע. ככל שמספר ההחלטות רב יותר ויש פחות זמן לחשוב ולשקול ופחות היכרות אם החברה, אז הסיכוי לקבל החלטות שגויות הוא גדול יותר והחשיפה להפסדי הון משמעותיים גדולה יותר, במיוחד אם אתה משקיע בחברות קטנות יותר שחשופות יותר לירידה ברווחים וגם בגלל שכולנו בני אדם שמושפעים מהרגשות שלנו שהרבה פעמים פוגמים בשיקול הדעת שלנו. למרות שאין ספק שבתיאוריה לפחות השיטה של הרווחי הון יש לה פוטנציאל להשיג רווחים הרבה יותר גדולים לאורך זמן.  אני חושב שבסופו של דבר, זה הכול עניין של מה אתה רוצה מעצמך ומה המטרות הכלכליות שאתה מציב לעצמך בחיים.

הנה קישור לסרט מעולה שנעשה עליו, שמסביר על שיטת ההשקעה שלו ויותר חשוב מזה המזג שדרוש בשביל להיות משקיע טוב.

http://www.youtube.com/watch?v=WDmHm6Z6FBE&feature=BFa&list=PL00BB639A1307C5E2&lf=results_main

קודם כל, כל הכבוד על ההשקעה. ניכר שהשקעת המון בטקסט וטוב שהבאת דוגמאות כי הן מאוד עזרו להבין את הנקודה שלך.

לגבי הנושא עצמו של ההשוואה בין השיטות, אני חושב שהנושא עלה לא מזמן ואחרי שחשבתי על זה בזמנו דעתי היא שכל משקיע ערך נמשך לסוג אחר. לאחד יותר קל לתפוס איזה עסק הוא זול ולשני קל יותר לתפוס איזה עסק הוא מעולה. בכל מקרה, אני אתפלא אם פרקטית תוכל להרכיב פורטפוליו משניהם כי קצת קשה להשוות אותם וסביר שתהיה יותר טוב באחד מהתחומים.

עוד כמה דברים קטנים לגבי מה שציינת:

1) האנלוגיה של הנדל"ן לבאפט הצעיר או גראהם היא עלולה להיות בעייתית, כי היא רומזת שבאפט קנה נכס מתוך תקווה שיבוא פראייר לקנות ממנו במחיר גבוה יותר וזה לא נכון. באפט, אפילו בשנים הראשונות שלו בשותפות לקח פוזיציות מאוד משמעותיות בחברות קטנות והשפיע על דרכן ואתה יכול לראות את זה במכתבים לשותפים שלו בסוף שנות ה50, למשל ראה בCommonwealth Trust Co). ההבדל השני בין פעולתו של באפט הצעיר ופעולה של רוכש נדל"ן היא שהוא קנה נכסים שנסחרו פעמים רבות מתחת למזומן שלהם, שזה לא זהה להשקעה בנדל"ן מתוך דעה שהמחיר זול מדי.
2) לגבי החלק על "סוגים שונים של מרווחי ביטחון", יש כמה נתונים חשבונאיים שיעזרו לך לזהות את זה, בין היתר, שולי רווח, ROE, והמבחן האולטימטיבי של באפט - אם ניתן לך 10 מיליארד דולר, האם תוכל להקים חברה מתחרה שתפיל את החברה בה אתה רוצה להשקיע? הנה פוסט מיתולוגי של יריב מהקהילה על ROE.

שוב, תודה על המאמר.

1.יכול שאתה צודק מבחינת המטאפורה והיא לא הייתה מספיק ברורה, בדוגמא לא התכוונתי למשקיע, שהולך לאיזושהי חברה שמוכרת סטוקים של בתים בארץ, ורוכש בית רנדומאלי שמגלם בתוכו פרמיה של 10-15 אלף דולר לחברה,מתוך תחזית מאקרו עתידית של עליית נדל"ן של 5-7 שנים קדימה, הכוונה שלי הייתה יותר למשקיע מיומן שמזהה את הפוטנציאל  בשוק הנדל"ן בארה"ב, שיש שם המון בתים שנמכרים מתחת לעלות הבנייה שלהם. הוא עושה עבודת מחקר רצינית ומגלה עיר מעולה להשקעה שהוציאה תוכנית שמאשרת בנייה של מרכז אקדמי בשנה וחצי הקרובה, הוא מנצל בורות של משקיע אחר ורוכש ממנו את הבית במחיר זול מהממוצע בשוק, תוך שהוא דואג במגוון דרכים לכסות את התחת שלו במקרה של טעות בהערכה.

2.תודה רבה על הקישור לפוסט של יריב אני אעבור עליו.

לגבי הנושא עצמו של ההשוואה בין השיטות, אני חושב שהנושא עלה לא מזמן ואחרי שחשבתי על זה בזמנו דעתי היא שכל משקיע ערך נמשך לסוג אחר. לאחד יותר קל לתפוס איזה עסק הוא זול ולשני קל יותר לתפוס איזה עסק הוא מעולה. בכל מקרה, אני אתפלא אם פרקטית תוכל להרכיב פורטפוליו משניהם כי קצת קשה להשוות אותם וסביר שתהיה יותר טוב באחד מהתחומים.

 זה באמת משהו ששווה לשקול אותו מהכיוון של שאדם תמיד עדיף שיתמקד וייצמד לדברים שהוא טוב בהם מבין אותם ושעובדים לו, השאלה אם אני מאמץ את הנקודת מבט הזו, איך אני מיישם את זה באופן פרקטי, ברור שחלק מהתיק יהיה מזומן או דמוי מזומן, חלק להשקעה לטווח ארוך, וחלק שלישי אני צריך לפזר איכשהו, הרי אני לא יכול, לשים את כל הכסף שלי ב2-3 מניות, זה הרי פוטנציאל להתאבדות כלכלית ומצד שני אני לא רוצה להתפשר על איכות ההשקעות שלי במיוחד אם אני מתכוון להחזיק אותן לתקופות ארוכות של זמן.

הפתרונות[בנוגע לחלק השלישי] שחשבתי עליהם עד עכשיו זה:

1.להשקיע בקרנות נאמנות, כמו FIRST EAGLE, YAKTMAN, FAIRHOLME

שיש להם מנהלים שמושקעים בתוך הקרן, היסטוריה ארוכה של הצלחה ופילוסופיית ערך שאני מסכים איתה.

2.להחזיק מדד כלשהו.

3.להשקיע באג"ח.

יש אלטרנטיבות נוספות, מה כדאי לי לעשות, לפי דעתך?

צטט: crazyfire 2012-03-31 08:53:37

1.יכול שאתה צודק מבחינת המטאפורה והיא לא הייתה מספיק ברורה, בדוגמא לא התכוונתי למשקיע, שהולך לאיזושהי חברה שמוכרת סטוקים של בתים בארץ, ורוכש בית רנדומאלי שמגלם בתוכו פרמיה של 10-15 אלף דולר לחברה,מתוך תחזית מאקרו עתידית של עליית נדל"ן של 5-7 שנים קדימה, הכוונה שלי הייתה יותר למשקיע מיומן שמזהה את הפוטנציאל  בשוק הנדל"ן בארה"ב, שיש שם המון בתים שנמכרים מתחת לעלות הבנייה שלהם. הוא עושה עבודת מחקר רצינית ומגלה עיר מעולה להשקעה שהוציאה תוכנית שמאשרת בנייה של מרכז אקדמי בשנה וחצי הקרובה, הוא מנצל בורות של משקיע אחר ורוכש ממנו את הבית במחיר זול מהממוצע בשוק, תוך שהוא דואג במגוון דרכים לכסות את התחת שלו במקרה של טעות בהערכה.

 

2.תודה רבה על הקישור לפוסט של יריב אני אעבור עליו.

 

לגבי הנושא עצמו של ההשוואה בין השיטות, אני חושב שהנושא עלה לא מזמן ואחרי שחשבתי על זה בזמנו דעתי היא שכל משקיע ערך נמשך לסוג אחר. לאחד יותר קל לתפוס איזה עסק הוא זול ולשני קל יותר לתפוס איזה עסק הוא מעולה. בכל מקרה, אני אתפלא אם פרקטית תוכל להרכיב פורטפוליו משניהם כי קצת קשה להשוות אותם וסביר שתהיה יותר טוב באחד מהתחומים.

 

 זה באמת משהו ששווה לשקול אותו מהכיוון של שאדם תמיד עדיף שיתמקד וייצמד לדברים שהוא טוב בהם מבין אותם ושעובדים לו, השאלה אם אני מאמץ את הנקודת מבט הזו, איך אני מיישם את זה באופן פרקטי, ברור שחלק מהתיק יהיה מזומן או דמוי מזומן, חלק להשקעה לטווח ארוך, וחלק שלישי אני צריך לפזר איכשהו, הרי אני לא יכול, לשים את כל הכסף שלי ב2-3 מניות, זה הרי פוטנציאל להתאבדות כלכלית ומצד שני אני לא רוצה להתפשר על איכות ההשקעות שלי במיוחד אם אני מתכוון להחזיק אותן לתקופות ארוכות של זמן.

 

הפתרונות[בנוגע לחלק השלישי] שחשבתי עליהם עד עכשיו זה:

1.להשקיע בקרנות נאמנות, כמו FIRST EAGLE, YAKTMAN, FAIRHOLME

שיש להם מנהלים שמושקעים בתוך הקרן, היסטוריה ארוכה של הצלחה ופילוסופיית ערך שאני מסכים איתה.

2.להחזיק מדד כלשהו.

3.להשקיע באג"ח.

 

יש אלטרנטיבות נוספות, מה כדאי לי לעשות, לפי דעתך?

תרשה לי לא להתייחס למה כדאי *לך* לעשות ולעבור לפסים יותר כלליים, כי אני לא רוצה להמליץ.

כמו שציינת, 2-3 חברות זה מעט מדי השקעות בתיק. אתה אף פעם לא רוצה להיות במצב שחברה אחת, לא משנה כמה אתה מאמין בה, תגרום לך לאבד את נכסיך.
המינימום ששמעתי אי פעם מישהו ממליץ זה 5 (גרינבלאט) ואמנם להמלצה של גרינבלאט יש בסיס סטטיסטי, אבל לדעתי 8-10 זה מספר יותר טוב, במיוחד כשאין לך עוד מספיק ניסיון וכתוצאה, ביטחון.

לגבי הבחירה בין האפשרויות, תנסה לחשוב איזה סוג של חברות הכי מרתקות אותך. האם אלו חברות שמצליחות לשמר ROE גבוה לאורך עשור וחצי ושבגלל מיתון בשוק אתה מצליח לקנות אותן במחיר סביר או חברות שאתה קונה בפחות מהמזומן שלהן ואתה מקבל עסק סביר בחינם.

בגדול אני מסכים איתך שצריך לפזר, על מנת להשיג מרווח ביטחון מספק, בשביל ששאר החברות בתיק של המשקיע, והרווחים שהוא אוסף מהן יכסו פשיטת רגל\ירידה ברווחים של חברה אחת שהמשקיע היה מאוד בטוח במאה אחוז שאין סיכוי שהיא תרד במעמדה[נוקיה,קודאק,בנק אוף אמריקה וכו'].

השאלה היא אם משקיע צריך לבנות את התיק שלו בצורה סטאטית, כלומר לקחת את הכסף שיש לו עכשיו, ולפזר אותו בצורה רחבה על פני מספר רחב של חברות אפילו כאלה שהוא לא כלכך מאמין בהן בין אם בגלל איכות ובין בגלל שהוא לא מרגיש שהן מכילות בתוכן מרווח בטחון מספק מבחינת מחיר. או בצורה הדרגתית[תוך התחשבות בהכנסות מדיבידנדים וחסכונות שהוא צובר לאורך השנים,הכנסות שמגדילות את גדולו של התיק אבל מקטינות את חלקה של החברה בו] סתם דוגמא חברה כמו נוקיה שמשקיע קנה נניח לפני 15 שנה, והייתה 15% מהתיק שלו באמצע שנות ה90, תפסה אחוז קטן והולך מהתיק בגלל השקעה מחדש של דיבידנדים בחברות אחרות וכניסה של כסף חדש מחסכון מעבודה, ככה שבסופו של דבר כשה באה הקריסה ברווחים שלה זה לא היה כלכך נורא אם מסתכלים מנקודת מבט כללית.

השאלה היא בעצם כזאת, האם לפי דעתך, השקעה של 10-15% מהתיק שלך בחברה איכותית שאתה מאוד בטוח בה מתוך ידיעה שאחוז הזה יקטן אם השנים, בשל הסיבות שציינתי, מכילה בתוכה מרווח בטחון מספק,כאשר מדובר במשקיע אם ניסיון מצטבר קטן יחסית בשוק ההון?

זה רעיון שאני באמת מאוד מתלבט בנוגע אליו ומאוד חשוב לקבל את דעתך בנושא.

מרווח הביטחון לא מגיע מקיטון טבעי של הפוזיציות שלך אלא ממחקר מעמיק ורכישה במחיר מספיק זול.

מרגע שבנית תיק השקעות המורכב מכמה חברות, כל פעם שמצטבר לך סכום (מכל סיבה שהיא), אתה יכול לאזן את התיק על ידי הגדלה של פוזיציות קיימות או חדשות ובאופן שוטף מכירה של אחזקות שהגיעו לערכן הפנימי.

אני לא רואה יתרון בהקטנה של פוזיציה שאתה מאוד מאמין בה רק כי יש סיכוי שהיא תהפוך לנוקיה או קודאק מכיוון שהלכה למעשה, זה אומר שאתה מפנה כספים שלך לאחזקה שאתה פחות מאמין בה. נוקיה לא הייתה זולה אף פעם עד שהייתה סיבה טובה ללמה היא זולה והיו מספיק הזדמנויות למכור אותה גם אחרי שיצא האייפון והיה ברור כמה הוא מצליח (היא הגיעה לשיא כל הזמנים לא כולל שנת 2000 בשנת יציאת האייפון).

במילים אחרות, מרווח הביטחון צריך להתבטא ברכישה של חברות שלא הופכות ללא רלוונטיות בזמן קצר כל כך ולא בדילול האחזקות שאתה הכי מאמין בהם רק כי אתה חושש שהם יהפכו ללא רלוונטיות. כמובן, שמעקב שוטף אחרי האחזקות הוא כלי הכרחי לזיהוי מספיק מהר של ההתפתחויות השליליות ולקבלת ההחלטה אם הן מהותיות או לא. 

הבנתי את העמדה שלך בנושא, בנוגע להימנעות מקיטון טבעי השאלה אם יש למשקיע בררה[ימנע מקיטון טבעי], הרי אם הוא יבחר להשקיע מחדש את הדיבידנדים באותה החברה, אז הוא בעצם בסופו של דבר יאלץ לרכוש אותה בתמחורים פחות נוחים מבחינתו לאורך השנים[בגלל תנודתיות] ובנוסף לכך חלקה היחסי של החברה בתיק ימשיך לגדול.. מה שמקטין פיזור

נ.ב עברתי על המאמר של יריב תודה ליריב על המאמר האיכותי ותודה לך על ההמלצה המעולה[ובנוסף על הזמן שאתה משקיע בכתיבת התגובות המועילות שעוזרות לי המון]

המאמר בעצם אומר דבר כזה משקיעים תמיד מתלבטים על מה לשים דגש בסינון ראשוני של חברה, הוא ממליץ לשים דגש על ההחזר על השווי של החברה, שזה בתכלס רווחי החברה חלקי השווי הנקי שלה[נכסים פחות חובות]

.

 הוא מביא דוגמא של חברות יפניות שנחשבו השקעה מצוינת בידי משקיעים שהתמקדו ברווחים במקום להסתכל על רווחים ביחס לשווי החברה, משהו בסגנון של תשואה של 5 אלף ₪ בשנה, זה נהדר אבל לא אם זה מתיק ששווה מיליון ₪.

תשואה בגדול צריכה לתגמל את המשקיע על הסיכון שהוא לוקח. כי בסופו תשואה על השווי של החברה היא גם התשואה על ההון של המשקיע שהוא בעל המניות של החברה.

הוא מסביר ומוכיח שתשואה על השווי שנמשכת לאורך מספר ארוך של שנים מרמזת על יתרון תחרותי של החברה המחזיקה בה. ואם אתה כמשקיע מחפש חברה אם יתרון תחרותי חזק, אז המדד הראשון שאתה צריך לחפש זה ה ROE

לכל חברה יש דרכים ייחודיות לייצר את אותו roe, חלק עושות את זה באמצעות הרבה מכירות אם רווח קטן כמו חברות הקמעונות וחלק אם מעט מכירות אבל שולי רווח גבוהים וחלק באמצעות מינוף, בנקים כנראה. לכן חשוב להתחשב במאפיינים הייחודיים של כל תעשייה ולא להסתכל בצורה רובוטית על כל מיני נתונים ולפסול חברות בגללן, אבל החוט המקשר בין כל החברות הוא הROE.

הסתכלות על ROE יכולה באמת מאוד לעזור במיוחד כאשר אתה רוצה לערוך סינון ראשוני לחברה. כאשר הנתונים הראשונים שכנראה כדאי להתחיל בהן זה PE מנקודת מבט של מחיר וROE מנקודת מבט של איכות.

גבי, ראשית, אני שמח שמצאת את הפוסט שלי מועיל... (-:

אני רוצה להתייחס לנושא הפיזור - אני מסכים לחלוטין עם לירון (ככה זה בדרך כלל...), ואני רק רוצה להדגיש: אם אתה לוקח כסף, ובמקום להשקיע אותו בחברה מעולה במחיר אטרקטיבי אתה משקיע אותו בחברה פחות טובה במחיר לא אטרקטיבי, רק בשביל לפזר סיכונים, אתה למעשה מגדיל את הסיכון שלך.

לדעתי תיק השקעות של משקיע ערך צריך להיות מורכב אך ורק מהרעיונות הטובים ביותר שיש לו, ולא צריך יותר מחמש - שש חברות לדעתי על מנת לפזר סיכונים.

אני חושב שהאופן שבו אתה תופס סיכון הוא מאד נכון, וזה נותן לך יתרון גדול. רוב המשקיעים רואים בתנודתיות את הסיכון העיקרי: מה אם המניה תהיה בשפל בדיוק כשארצה למכור אותה? עבור משקיעים כאלה, הפתרון לפיזור סיכונים הוא לא לקנות עוד מניות באיכות נמוכה יותר, אלא לפנות לאפיקים סולידיים, שהתנודתיות שלהם נמוכה (או אפס).

התפיסה שלך של סיכון היא הסיכון לאבדן ממשי ותמידי של ערך - מושג מאד חשוב, שהוא לדעתי הסיכון האמיתי של המשקיע. אבדן כזה חוו באמת בעלי המניות של קודאק, ואולי גם נוקיה (ימים יגידו). סיכון כזה אי אפשר להעלים על ידי אפיק סולידי - כי גם הוא נושא סיכון ממשי (באפט טוען אפילו וודאי) לאבדן ערך ממשי ותמידי (דרך אינפלציה). את הסיכון הזה אפשר להקטין, למרבה המזל, דרך מחקר מעמיק יותר על החברה, הבנה עמוקה של התעשייה, וחשוב מכל, הקפדה על השקעה רק בתחומים אותם אתה מבין לעומק.

דרך נוספת היא לנסות ולהתמקד בחברות שמקורות ההכנסה שלהן מגוונים, הן מבחינה עסקית והן גיאוגרפית (קודאק הייתה חברה של מוצר אחד, בעצם, וגם נוקיה). אבל העיקר הוא להבין את החברה לעומק, להבין למה אתה בטוח שהיא תרוויח יותר עוד עשר שנים משהיא מרוויחה היום.

גבי, ראשית, אני שמח שמצאת את הפוסט שלי מועיל... (-:

אני רוצה להתייחס לנושא הפיזור - אני מסכים לחלוטין עם לירון (ככה זה בדרך כלל...), ואני רק רוצה להדגיש: אם אתה לוקח כסף, ובמקום להשקיע אותו בחברה מעולה במחיר אטרקטיבי אתה משקיע אותו בחברה פחות טובה במחיר לא אטרקטיבי, רק בשביל לפזר סיכונים, אתה למעשה מגדיל את הסיכון שלך.

מסכים לגמרי. והפוסט באמת היה מועיל : )

אני חושב שהאופן שבו אתה תופס סיכון הוא מאד נכון, וזה נותן לך יתרון גדול. רוב המשקיעים רואים בתנודתיות את הסיכון העיקרי: מה אם המניה תהיה בשפל בדיוק כשארצה למכור אותה? עבור משקיעים כאלה, הפתרון לפיזור סיכונים הוא לא לקנות עוד מניות באיכות נמוכה יותר, אלא לפנות לאפיקים סולידיים, שהתנודתיות שלהם נמוכה (או אפס).

מסכים איתך במידה ומדובר על משקיעים שיש להם בעיה והם נכנסים למינוסים והוצאות גדולות באופן קבוע בחיים האישיים שלהם, ושחוששים שהם יסבלו מבעיה של נזילות בעתיד[יצטרכו כסף דחוף!!!], למרות שלפי דעתי הפחד הזה הוא לא רציונאלי, כי בדיוק אותם המשקיעים אין להם אחרי זה שום בעיה,ללכת ולרכוש בית למגורים במינוף גבוה וחובות של 20-30 שנה לבנק.

התפיסה שלך של סיכון היא הסיכון לאבדן ממשי ותמידי של ערך - מושג מאד חשוב, שהוא לדעתי הסיכון האמיתי של המשקיע. אבדן כזה חוו באמת בעלי המניות של קודאק, ואולי גם נוקיה (ימים יגידו). סיכון כזה אי אפשר להעלים על ידי אפיק סולידי - כי גם הוא נושא סיכון ממשי (באפט טוען אפילו וודאי) לאבדן ערך ממשי ותמידי (דרך אינפלציה). את הסיכון הזה אפשר להקטין, למרבה המזל, דרך מחקר מעמיק יותר על החברה, הבנה עמוקה של התעשייה, וחשוב מכל, הקפדה על השקעה רק בתחומים אותם אתה מבין לעומק.

דרך נוספת היא לנסות ולהתמקד בחברות שמקורות ההכנסה שלהן מגוונים, הן מבחינה עסקית והן גיאוגרפית (קודאק הייתה חברה של מוצר אחד, בעצם, וגם נוקיה). אבל העיקר הוא להבין את החברה לעומק, להבין למה אתה בטוח שהיא תרוויח יותר עוד עשר שנים משהיא מרוויחה היום.

לדעתי תיק השקעות של משקיע ערך צריך להיות מורכב אך ורק מהרעיונות הטובים ביותר שיש לו, ולא צריך יותר מחמש - שש חברות לדעתי על מנת לפזר סיכונים.

אז בעצם מה שאתה אומר שהתמחות בחברה ובתעשייה שלה הוא הדבר החשוב ביותר ושבעצם פיזור קטן של כ-5 חברות הוא הגנה מספקת מפני טעות בהערכה של העתיד במידה ומדובר בחברות שמובילות את התעשייה שלהן ושאתה מבין אותן ממש טוב.

שתי שאלות:

1.מה אתה עושה אם הדיבידנדים שמצטברים לך לאורך השנים במידה והחברות שבחרת בהן לא מציגות תמחורים נוחים מבחינת מחיר?

2.למה הגעת למסקנה שהתמחות בחברה היא עדיפה על פני פיזור מבחינת מעטפת ההגנה שהיא מספקת למשקיע? [אני שואל על נושא ההתמחות לא על איכות בנושא האיכות אני מסכים איתך].

סתם דוגמא בתיק של דונאלד יאקטמאן יש שתי חברות איכות:

פפסי- פפסי היא חברת משקאות וחטיפים שזה תעשייה שאני חושב שאני אוכל להתמחות בה יחסית בקלות. פפסי נמכרת בתמחור טיפה גבוה כרגע[יאקטמאן ממשיך לקנות]. אם אני מסתכל מנקודת מבט של התמחות הייתי שוקל לקנות את פפסי במחיר הזה כי אני מאמין בה. לעומת זאת מנקודת מבט של פיזור[15-30 חברות  שיאספו לאורך כל תקופת ההשקעה של המשקיע של 30-40 שנה] הייתי מוותר עליה ומחכה לתמחורים נוחים יותר.

קונקופיליפס- היא חברת גז טבעי ונפט שאני מעריך שיהיה לי קשה להתמחות בה, זוהי חברה איכותית שנסחרת היום בתמחור זול מתחת 10. מנקודת מבט של התמחות הייתי מוותר מראש על קונקו כי אני יודע שזו תעשייה שיהיה לי קשה להתמחות בה, מנקודת מבט של פיזור ומחיר הייתי שוקל להשקיע בה מכיוון שלאורך זמן הנתח שלה בתיק יקטן באופן טבעי מ10-15% ל3-5% בעתיד.

על פי הגישה שלך של לשים את הפוקוס על התמחות, פפסי מספקת לי הגנה יותר טובה מקונקו בגלל היכולת שלי להתמחות בה. אם תוכל להרחיב יותר ולהסביר למה אתה חושב ככה, זה יעזור לי יותר להבין את הנקודה שלך.

צטט: crazyfire 2012-04-01 12:11:37

גבי, ראשית, אני שמח שמצאת את הפוסט שלי מועיל... (-:

אני רוצה להתייחס לנושא הפיזור - אני מסכים לחלוטין עם לירון (ככה זה בדרך כלל...), ואני רק רוצה להדגיש: אם אתה לוקח כסף, ובמקום להשקיע אותו בחברה מעולה במחיר אטרקטיבי אתה משקיע אותו בחברה פחות טובה במחיר לא אטרקטיבי, רק בשביל לפזר סיכונים, אתה למעשה מגדיל את הסיכון שלך.

 

מסכים לגמרי. והפוסט באמת היה מועיל : )

 

 

אני חושב שהאופן שבו אתה תופס סיכון הוא מאד נכון, וזה נותן לך יתרון גדול. רוב המשקיעים רואים בתנודתיות את הסיכון העיקרי: מה אם המניה תהיה בשפל בדיוק כשארצה למכור אותה? עבור משקיעים כאלה, הפתרון לפיזור סיכונים הוא לא לקנות עוד מניות באיכות נמוכה יותר, אלא לפנות לאפיקים סולידיים, שהתנודתיות שלהם נמוכה (או אפס).

 

מסכים איתך במידה ומדובר על משקיעים שיש להם בעיה והם נכנסים למינוסים והוצאות גדולות באופן קבוע בחיים האישיים שלהם, ושחוששים שהם יסבלו מבעיה של נזילות בעתיד[יצטרכו כסף דחוף!!!], למרות שלפי דעתי הפחד הזה הוא לא רציונאלי, כי בדיוק אותם המשקיעים אין להם אחרי זה שום בעיה,ללכת ולרכוש בית למגורים במינוף גבוה וחובות של 20-30 שנה לבנק.

 

 

התפיסה שלך של סיכון היא הסיכון לאבדן ממשי ותמידי של ערך - מושג מאד חשוב, שהוא לדעתי הסיכון האמיתי של המשקיע. אבדן כזה חוו באמת בעלי המניות של קודאק, ואולי גם נוקיה (ימים יגידו). סיכון כזה אי אפשר להעלים על ידי אפיק סולידי - כי גם הוא נושא סיכון ממשי (באפט טוען אפילו וודאי) לאבדן ערך ממשי ותמידי (דרך אינפלציה). את הסיכון הזה אפשר להקטין, למרבה המזל, דרך מחקר מעמיק יותר על החברה, הבנה עמוקה של התעשייה, וחשוב מכל, הקפדה על השקעה רק בתחומים אותם אתה מבין לעומק.

 

 

דרך נוספת היא לנסות ולהתמקד בחברות שמקורות ההכנסה שלהן מגוונים, הן מבחינה עסקית והן גיאוגרפית (קודאק הייתה חברה של מוצר אחד, בעצם, וגם נוקיה). אבל העיקר הוא להבין את החברה לעומק, להבין למה אתה בטוח שהיא תרוויח יותר עוד עשר שנים משהיא מרוויחה היום.

 

לדעתי תיק השקעות של משקיע ערך צריך להיות מורכב אך ורק מהרעיונות הטובים ביותר שיש לו, ולא צריך יותר מחמש - שש חברות לדעתי על מנת לפזר סיכונים.

 

 

אז בעצם מה שאתה אומר שהתמחות בחברה ובתעשייה שלה הוא הדבר החשוב ביותר ושבעצם פיזור קטן של כ-5 חברות הוא הגנה מספקת מפני טעות בהערכה של העתיד במידה ומדובר בחברות שמובילות את התעשייה שלהן ושאתה מבין אותן ממש טוב.

 

שתי שאלות:

 

1.מה אתה עושה אם הדיבידנדים שמצטברים לך לאורך השנים במידה והחברות שבחרת בהן לא מציגות תמחורים נוחים מבחינת מחיר?

 

2.למה הגעת למסקנה שהתמחות בחברה היא עדיפה על פני פיזור מבחינת מעטפת ההגנה שהיא מספקת למשקיע? [אני שואל על נושא ההתמחות לא על איכות בנושא האיכות אני מסכים איתך].

 

סתם דוגמא בתיק של דונאלד יאקטמאן יש שתי חברות איכות:

 

פפסי- פפסי היא חברת משקאות וחטיפים שזה תעשייה שאני חושב שאני אוכל להתמחות בה יחסית בקלות. פפסי נמכרת בתמחור טיפה גבוה כרגע[יאקטמאן ממשיך לקנות]. אם אני מסתכל מנקודת מבט של התמחות הייתי שוקל לקנות את פפסי במחיר הזה כי אני מאמין בה. לעומת זאת מנקודת מבט של פיזור[15-30 חברות  שיאספו לאורך כל תקופת ההשקעה של המשקיע של 30-40 שנה] הייתי מוותר עליה ומחכה לתמחורים נוחים יותר.

 

קונקופיליפס- היא חברת גז טבעי ונפט שאני מעריך שיהיה לי קשה להתמחות בה, זוהי חברה איכותית שנסחרת היום בתמחור זול מתחת 10. מנקודת מבט של התמחות הייתי מוותר מראש על קונקו כי אני יודע שזו תעשייה שיהיה לי קשה להתמחות בה, מנקודת מבט של פיזור ומחיר הייתי שוקל להשקיע בה מכיוון שלאורך זמן הנתח שלה בתיק יקטן באופן טבעי מ10-15% ל3-5% בעתיד.

 

על פי הגישה שלך של לשים את הפוקוס על התמחות, פפסי מספקת לי הגנה יותר טובה מקונקו בגלל היכולת שלי להתמחות בה. אם תוכל להרחיב יותר ולהסביר למה אתה חושב ככה, זה יעזור לי יותר להבין את הנקודה שלך.

ראשית, התשובה לשאלה מספר (1) היא זהה למה שאני עושה עם הכנסות נוספות ממשכורת וכו' - אני משקיע אותם בחברות שנראות לי ההשקעה הטובה ביותר באותה נקודת זמן - כמעט תמיד מדובר בהגדלת פוזיציה בחברה שכבר נמצאת בתיק שלי. אגב, על מנת להמחיש כמה אני מאמין בגישה של ריכוז בחברות המבטיחות ביותר, יש לי בדיוק שתי מניות בתיק ההשקעות שלי כיום, והוא מהווה כ- 75% מכל הנכסים שלי...

באשר לשאלתך השניה, אני חושב שפיזור בהכרח יביא אותך להשקעות בינוניות, ויתרה מכך, מסוכנות. שים לב שבגישת השקעות ערך, אתה מחפש אוסף השקעות בו הסיכון הכולל שלך הוא נמוך מאד. את זה אפשר להשיג בשתי דרכים: או על ידי מרווח בטחון במחיר (העקרון המפורסם של גראהם), או מרווח בטחון דרך מספר ההשקעות - אבל שים לב! מספר ההשקעות הוא לא עבור "גיוון", אלא עבור מימוש יחס רווח-סיכון גבוה. אני יודע שזה נשמע מעורפל, אז תרשה לי להרחיב קצת:

כאשר רוב המשקיעים מדברים על הורדת סיכון דרך בעלות על מספר חברות, הם מדברים על הורדת התנודתיות של התיק. זה נובע מאמת מתמטית פשוטה, שהשונות של סכום של משתנים מקריים קטנה מהשונות של כל אחד מהם (אם הם בלתי תלויים ומאותה התפלגות) - בשפה פשוטה, אם יש שנה גשומה, אז חברת המלונות שקניתה (CTAS) תחטוף, אבל חברת המטריות (כאן באמת אין לי דוגמא...) תרוויח. כמו כן אסון מקרי באחת יפוצה על ידי נס מקרי בשניה. העקרון ברור. 

אבל, זכור שעבורנו, תנודתיות היא לא סיכון. למעשה, היא חברתנו הטובה ביותר, כי היא נותנת הזדמנויות קניה של חברות טובות. הסיכון האמיתי בהשקעות הוא לטעות בהערכת השווי של החברה, כלומר, בכמה כסף היא צפויה לייצר בשנים הבאות. זה הסיכון האמיתי. ואם אתה מבין את זה, אתה מבין שאין טעם להוסיף לתיק שלך עוד ועוד חברות שאתה לא כל כך מכיר, כי אתה רק מגדיל את הסיכון שבאחת מהן אתה תטעה בהערכת השווי שלה!

עם זאת, ישנו מצב בו אתה מקטין את הסיכון שלך דרך כמות אחזקות: המצב בו אתה משקיע "אקטוארי", כלומר, אתה מנצל את היכרותך עם ההשקעה על מנת להעריך היטב את יחס הסיכון/סיכוי, ומוצא שהוא גבוה. לדוגמא, יש משקיעים שמנצלים את העובדה שאופציות מתומחרות דרך נוסחה ספציפית (בלאק שולס) ומוצאים אופציות בהן התמחור הזה לא מתאים למציאות. מצב כזה מבטיח לך לא רווח, אלא "תוחלת רווח", כלומר, רווח בממוצע. על מנת להפוך תוחלת למציאות, אתה צריך הרבה השקעות. אבל חשוב להבדיל בין זה לבין גיוון השקעות. אם אתה רוצה עוד רקע על זה, מזמן מזמן כתבתי פוסט: http://cafe.themarker.com/topic/1153978/

עכשיו, לאחר כל ההרצאה הזו, אני חושב שרוב האנשים הם לא משקיעים אקטואריים, ולכן עדיף שיתעמקו ויוודאו שהם מעריכים את שווי החברות שלהם נכון מאשר שיחפשו עוד השקעות בינוניות רק לשם גיוון. אני חושב שרעיונות השקעה מצויינים, של חברות מעולות, שאתה מבין לעומק וגם נסחרות בזול, הם נדירים מאד מאד. ולכן, כאשר מוצאים כזה רעיון, כדאי לרכז בו הרבה כסף.

לגבי העניין של ירידת הנתח היחסי של כל השקעה בתיק, אני לא כל כך מבין אותו. אתה מניח שהתיק גדל, אבל שווי החברה לא גדל, או גדל יותר לאט. מדוע? הרי אם ההשקעה נשאה פרי, שווי החברה יגדל משמעותית (למעשה, היא יכולה להפוך להיות חלק גדול מאד מהתיק אם אתה ממש טוב...). ואם שוויה לא גדל, למה שלא תשקיע בה עוד - הרי היא עדיין זולה, והופכת יותר ויותר זולה עם הזמן (שווי חברות עולה עם הזמן באופן כללי)? לא ברור לי.

מקווה שכל זה לא ארוך מדי...

ראשית, התשובה לשאלה מספר (1) היא זהה למה שאני עושה עם הכנסות נוספות ממשכורת וכו' - אני משקיע אותם בחברות שנראות לי ההשקעה הטובה ביותר באותה נקודת זמן - כמעט תמיד מדובר בהגדלת פוזיציה בחברה שכבר נמצאת בתיק שלי. אגב, על מנת להמחיש כמה אני מאמין בגישה של ריכוז בחברות המבטיחות ביותר, יש לי בדיוק שתי מניות בתיק ההשקעות שלי כיום, והוא מהווה כ- 75% מכל הנכסים שלי...

מה שבפועל אתה אומר שתמחור הוא לא שיקול מבחינתך, כאמצעי הגנה, תמחור גבוה נמוך, אתה קונה בכל מקרה

באשר לשאלתך השניה, אני חושב שפיזור בהכרח יביא אותך להשקעות בינוניות, ויתרה מכך, מסוכנות. שים לב שבגישת השקעות ערך, אתה מחפש אוסף השקעות בו הסיכון הכולל שלך הוא נמוך מאד.

מסכים אם זה, המטרה היא באמת להקטין את הסיכון, וככל שאתה אתה מפזר יותר, כך גדל הסיכוי שחלק מההשקעות שלך יתבררו כשגויות בין אם בגלל ירידה ברווחים או יותר חמור פשיטת רגל של החברה לכן גם פיזור עדיף להימנע מלעשות במידה מוגזמת תוך התפשרות על איכות או על שכבות הגנה אחרות.

 את זה אפשר להשיג בשתי דרכים: או על ידי מרווח בטחון במחיר (העקרון המפורסם של גראהם), או מרווח בטחון דרך מספר ההשקעות - אבל שים לב! מספר ההשקעות הוא לא עבור "גיוון", אלא עבור מימוש יחס רווח-סיכון גבוה.

אבל, זכור שעבורנו, תנודתיות היא לא סיכון. למעשה, היא חברתנו הטובה ביותר, כי היא נותנת הזדמנויות קניה של חברות טובות. הסיכון האמיתי בהשקעות הוא לטעות בהערכת השווי של החברה, כלומר, בכמה כסף היא צפויה לייצר בשנים הבאות. זה הסיכון האמיתי. ואם אתה מבין את זה, אתה מבין שאין טעם להוסיף לתיק שלך עוד ועוד חברות שאתה לא כל כך מכיר, כי אתה רק מגדיל את הסיכון שבאחת מהן אתה תטעה בהערכת השווי שלה!

עם זאת, ישנו מצב בו אתה מקטין את הסיכון שלך דרך כמות אחזקות: המצב בו אתה משקיע  על בסיס היכרות אם ההשקעה, כלומר, אתה מנצל את היכרותך עם ההשקעה על מנת להעריך היטב את יחס הסיכון/סיכוי, ומוצא שהוא גבוה.

על פי שהבנתי, מה שאתה אומר שאם אתה מושקע כולך בחברה שאתה מכיר היטב וחקרת במשך שנים, אם אתה רואה שההנהלה שלה מובילה אותה לכיוון לא נכון ויש סיכון לאובדן ממשי של יתרון תחרותי אתה תדע לזהות זאת בזמן.

לדוגמא, יש משקיעים שמנצלים את העובדה שאופציות מתומחרות דרך נוסחה ספציפית (בלאק שולס) ומוצאים אופציות בהן התמחור הזה לא מתאים למציאות. מצב כזה מבטיח לך לא רווח, אלא "תוחלת רווח", כלומר, רווח בממוצע. על מנת להפוך תוחלת למציאות, אתה צריך הרבה השקעות. אבל חשוב להבדיל בין זה לבין גיוון השקעות. אם אתה רוצה עוד רקע על זה, מזמן מזמן כתבתי פוסט: http://cafe.themarker.com/topic/1153978/

נראה לי הבנתי זה כמו השיטות האוטומטיות של אושנסי, כלבי הדאו וכו'

עכשיו, לאחר כל ההרצאה הזו, אני חושב שרוב האנשים הם לא משקיעים אקטואריים, ולכן עדיף שיתעמקו ויוודאו שהם מעריכים את שווי החברות שלהם נכון מאשר שיחפשו עוד השקעות בינוניות רק לשם גיוון..

בפועל אתה אומר, עזוב אותך מפיזור כאמצעי הגנה מפני טעויות בהערכה, תרכז מאמץ ותתמחה בחברה ובכך תקטין את הסיכון לטעות כזאת. אני אגיד לך את האמת, קצת קשה לי אם העובדה שהמעטפת הגנה העיקרית שיש לי זה ההבנה שיש לי בנוגע לחברה, כי תמיד יש סיכוי מתישהו בעתיד, שההנהלה של החברה תבצע מהלכים שיפגעו פגיעה קשה, ביתרון התחרותי של אותה חברה ואני לא אדע לזהות זאת בזמן, מכל מיני סיבות. על פי הגישה שלך ההתמחות בחברה כן תביא אותי למצב שאני אוכל לזהות זאת.

הנהלות של חברות בכירות בתעשיות שונות עושות שגיאות כאלה מדי פעם[והם אמורים להיות המומחים הגדולים ביותר] אז מה מבטיח לי שאני אהיה יותר טוב, מהם בקבלת החלטות ובזיהוי החלטות שגויות, רק על בסיס קריאה של דוחות שנתיים, זה באמת הכול עניין של עד כמה אתה מאמין בעצמך וביכולות שלך.

אני חושב שרעיונות השקעה מצוינים, של חברות מעולות, שאתה מבין לעומק וגם נסחרות בזול, הם נדירים מאד מאד. ולכן, כאשר מוצאים כזה רעיון, כדאי לרכז בו הרבה כסף.

מסכים.

לגבי העניין של ירידת הנתח היחסי של כל השקעה בתיק, אני לא כל כך מבין אותו. אתה מניח שהתיק גדל, אבל שווי החברה לא גדל, או גדל יותר לאט. מדוע? הרי אם ההשקעה נשאה פרי, שווי החברה יגדל משמעותית (למעשה, היא יכולה להפוך להיות חלק גדול מאד מהתיק אם אתה ממש טוב...). ואם שוויה לא גדל, למה שלא תשקיע בה עוד - הרי היא עדיין זולה, והופכת יותר ויותר זולה עם הזמן (שווי חברות עולה עם הזמן באופן.

הכוונה שלי שחצי מההחזר הכולל של החברה לאורך עשרות שנים[הדיבידנדים] ילכו להשקעות אחרות ובנוסף יש כניסה תמידית של כסף חדש מחסכונות לתיק ההשקעות, ומהלכים אלה יגדילו את גודל התיק יותר מהר מהרווח שנוצר לי מהצמיחה ברווחים של החברה[וכתוצאה מכך התמחור ששוק המניות נותן לה] דוגמא: בניתי תיק מניות ב100 ₪ קניתי את מיקרוסופט ב10 ₪[10% מהתיק] אחרי 10 שנים התיק עלה ל300 ₪ ומיקרוסופט עלתה ל15 ₪[5% מהתיק].

צטט: crazyfire 2012-04-01 20:18:47

ראשית, התשובה לשאלה מספר (1) היא זהה למה שאני עושה עם הכנסות נוספות ממשכורת וכו' - אני משקיע אותם בחברות שנראות לי ההשקעה הטובה ביותר באותה נקודת זמן - כמעט תמיד מדובר בהגדלת פוזיציה בחברה שכבר נמצאת בתיק שלי. אגב, על מנת להמחיש כמה אני מאמין בגישה של ריכוז בחברות המבטיחות ביותר, יש לי בדיוק שתי מניות בתיק ההשקעות שלי כיום, והוא מהווה כ- 75% מכל הנכסים שלי...

 

מה שבפועל אתה אומר שתמחור הוא לא שיקול מבחינתך, כאמצעי הגנה, תמחור גבוה נמוך, אתה קונה בכל מקרה

 

בשום אופן לא! התמחור הוא שיקול מרכזי ביותר - אחד מהשניים המרכזיים: שווי ומחיר. כתבתי שאני משקיע בחברות "שנראות לי ההשקעה הטובה ביותר באותה נקודת זמן" - והמחיר הוא חלק עיקרי בקביעה האם חברה היא השקעה טובה או לא.

 

באשר לשאלתך השניה, אני חושב שפיזור בהכרח יביא אותך להשקעות בינוניות, ויתרה מכך, מסוכנות. שים לב שבגישת השקעות ערך, אתה מחפש אוסף השקעות בו הסיכון הכולל שלך הוא נמוך מאד.

 

מסכים אם זה, המטרה היא באמת להקטין את הסיכון, וככל שאתה אתה מפזר יותר, כך גדל הסיכוי שחלק מההשקעות שלך יתבררו כשגויות בין אם בגלל ירידה ברווחים או יותר חמור פשיטת רגל של החברה לכן גם פיזור עדיף להימנע מלעשות במידה מוגזמת תוך התפשרות על איכות או על שכבות הגנה אחרות.

 

 את זה אפשר להשיג בשתי דרכים: או על ידי מרווח בטחון במחיר (העקרון המפורסם של גראהם), או מרווח בטחון דרך מספר ההשקעות - אבל שים לב! מספר ההשקעות הוא לא עבור "גיוון", אלא עבור מימוש יחס רווח-סיכון גבוה.

 

אבל, זכור שעבורנו, תנודתיות היא לא סיכון. למעשה, היא חברתנו הטובה ביותר, כי היא נותנת הזדמנויות קניה של חברות טובות. הסיכון האמיתי בהשקעות הוא לטעות בהערכת השווי של החברה, כלומר, בכמה כסף היא צפויה לייצר בשנים הבאות. זה הסיכון האמיתי. ואם אתה מבין את זה, אתה מבין שאין טעם להוסיף לתיק שלך עוד ועוד חברות שאתה לא כל כך מכיר, כי אתה רק מגדיל את הסיכון שבאחת מהן אתה תטעה בהערכת השווי שלה!

 

עם זאת, ישנו מצב בו אתה מקטין את הסיכון שלך דרך כמות אחזקות: המצב בו אתה משקיע  על בסיס היכרות אם ההשקעה, כלומר, אתה מנצל את היכרותך עם ההשקעה על מנת להעריך היטב את יחס הסיכון/סיכוי, ומוצא שהוא גבוה.

 

על פי שהבנתי, מה שאתה אומר שאם אתה מושקע כולך בחברה שאתה מכיר היטב וחקרת במשך שנים, אם אתה רואה שההנהלה שלה מובילה אותה לכיוון לא נכון ויש סיכון לאובדן ממשי של יתרון תחרותי אתה תדע לזהות זאת בזמן.

 

לדוגמא, יש משקיעים שמנצלים את העובדה שאופציות מתומחרות דרך נוסחה ספציפית (בלאק שולס) ומוצאים אופציות בהן התמחור הזה לא מתאים למציאות. מצב כזה מבטיח לך לא רווח, אלא "תוחלת רווח", כלומר, רווח בממוצע. על מנת להפוך תוחלת למציאות, אתה צריך הרבה השקעות. אבל חשוב להבדיל בין זה לבין גיוון השקעות. אם אתה רוצה עוד רקע על זה, מזמן מזמן כתבתי פוסט: http://cafe.themarker.com/topic/1153978/

 

נראה לי הבנתי זה כמו השיטות האוטומטיות של אושנסי, כלבי הדאו וכו'

 

לא בדיוק. אני לא מדבר על שיטות אוטומטיות, אלא על השקעה שיש בה סיכון, אבל אתה מעריך שהסיכוי לרווח מפצה על הסיכון הזה. זה להבדיל מהשקעות בהן אתה רואה סיכון אפסי (זו יותר הגישה שלי).

 

עכשיו, לאחר כל ההרצאה הזו, אני חושב שרוב האנשים הם לא משקיעים אקטואריים, ולכן עדיף שיתעמקו ויוודאו שהם מעריכים את שווי החברות שלהם נכון מאשר שיחפשו עוד השקעות בינוניות רק לשם גיוון..

 

בפועל אתה אומר, עזוב אותך מפיזור כאמצעי הגנה מפני טעויות בהערכה, תרכז מאמץ ותתמחה בחברה ובכך תקטין את הסיכון לטעות כזאת. אני אגיד לך את האמת, קצת קשה לי אם העובדה שהמעטפת הגנה העיקרית שיש לי זה ההבנה שיש לי בנוגע לחברה, כי תמיד יש סיכוי מתישהו בעתיד, שההנהלה של החברה תבצע מהלכים שיפגעו פגיעה קשה, ביתרון התחרותי של אותה חברה ואני לא אדע לזהות זאת בזמן, מכל מיני סיבות. על פי הגישה שלך ההתמחות בחברה כן תביא אותי למצב שאני אוכל לזהות זאת.

 

הנהלות של חברות בכירות בתעשיות שונות עושות שגיאות כאלה מדי פעם[והם אמורים להיות המומחים הגדולים ביותר] אז מה מבטיח לי שאני אהיה יותר טוב, מהם בקבלת החלטות ובזיהוי החלטות שגויות, רק על בסיס קריאה של דוחות שנתיים, זה באמת הכול עניין של עד כמה אתה מאמין בעצמך וביכולות שלך.

 

זה נכון שהנהלות עושות שגיאות. עם זאת, בחברות מהסוג הנכון יותר קל לעקוב אחרי ההנהלה וכיוון החברה משאתה חושב. הכי טוב זה דוגמאות: קח למשל את וול מארט. אם אתה מבין את העסק, אתה מבין שיתרון החברה (החפיר שלה) הוא שילוב של כח קנייה ותפעול מעולה (בעיקר של שרשרת האספקה וההפצה). ההנהלה של החברה לא התחלפה לאחרונה (היא משפחתית), ומקריאת הדוחות אתה יכול בקלות לראות אם ההנהלה ממשיכה לתת את הדגש על האספקטים האלה. אם כן, אין לך הרבה מה לדאוג - יהיה מאד מאד קשה למתחרים לשכפל את היתרונות האלה ולהתחרות מול החברה במחיר. 

דוגמא נוספת אתה נתת: פפסיקו. תחשוב איזה שינוי כיוון צריך בשביל שההנהלה תצליח להרוס את תזרים המזומנים של החברה הזו. מה כבר הם יעשו שיגרום לאנשים להפסיק לקנות חטיפי "פריטו" או לשתות גאטורייד? זה צריך להיות שינוי דרסטי, שאתה תראה. הערכה של איכות ההנהלה היא חשובה מאד, ואם אין לך את זה, עדיף לא להשקיע. אבל כמו בדוגמאות האלה, זה יותר קל ממה שאתה חושב. אין לך מה לדאוג מהחלטות קטנות שאינן שקופות לך במקרים כאלה.

 

אני חושב שרעיונות השקעה מצוינים, של חברות מעולות, שאתה מבין לעומק וגם נסחרות בזול, הם נדירים מאד מאד. ולכן, כאשר מוצאים כזה רעיון, כדאי לרכז בו הרבה כסף.

 

מסכים.

 

 

לגבי העניין של ירידת הנתח היחסי של כל השקעה בתיק, אני לא כל כך מבין אותו. אתה מניח שהתיק גדל, אבל שווי החברה לא גדל, או גדל יותר לאט. מדוע? הרי אם ההשקעה נשאה פרי, שווי החברה יגדל משמעותית (למעשה, היא יכולה להפוך להיות חלק גדול מאד מהתיק אם אתה ממש טוב...). ואם שוויה לא גדל, למה שלא תשקיע בה עוד - הרי היא עדיין זולה, והופכת יותר ויותר זולה עם הזמן (שווי חברות עולה עם הזמן באופן.

 

הכוונה שלי שחצי מההחזר הכולל של החברה לאורך עשרות שנים[הדיבידנדים] ילכו להשקעות אחרות ובנוסף יש כניסה תמידית של כסף חדש מחסכונות לתיק ההשקעות, ומהלכים אלה יגדילו את גודל התיק יותר מהר מהרווח שנוצר לי מהצמיחה ברווחים של החברה[וכתוצאה מכך התמחור ששוק המניות נותן לה] דוגמא: בניתי תיק מניות ב100 ₪ קניתי את מיקרוסופט ב10 ₪[10% מהתיק] אחרי 10 שנים התיק עלה ל300 ₪ ומיקרוסופט עלתה ל15 ₪[5% מהתיק].

שוב אני לא מבין. השווי של החברה עולה לא רק בגלל הצמיחה ברווחים שלה. הוא עולה כי קנית אותה בזול, והיא לא תשאר זולה לעד. אם השווי שלה עולה רק בגלל העלייה ברווחים, אז היא נשארת קנייה מעולה, ואין סיבה שלא תזרים את הדיבידנדים והחסכונות אליה. אם השווי של החברה ביחס לרווחיה נשאר נמוך, אין סיבה שלא תמשיך להשקיע בה.