מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים - TheMarker Cafe

TheMarker Cafeחינוךערכים בחינוךמה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים

פרטי קהילה

חינוך

מי אנחנו: אנשים שחושבים, שחינוך הוא מסע לאורך החיים המתקדם בקצב של פסע ועוד פסע. שכל יום נשיג מטרה קטנה נוספת, או לא. שכל יום של גילוי, חושף עוד עולמות חדשים שצריך לגלות. שחינוך, זה לא זבנג וגמרנו, שחינוך לא נגמר לעולם. למה קהילה :כדי לרכז אנשים בעלי עניין תחת מטריה אחת,כדי לחשוב ביחד על חינוך,כדי למצוא את הכוחות הישנים והחדשים,כדי למצוא דרכים חדשות,כדי להבין מה יותר חשוב,כדי ליזום, כדי להציע, כדי להצליח, כדי להרוויח. קהל היעד: מורים, ועוד אנשים מתחומי עניין שונים, שחושבים שהחינוך חשוב, וכל מי שמרגיש שהוא מוכן לתרום מכישוריו למען החינוך. את, אתה, אתם ואתן מוזמנים להצטרף לקהילה חדשה באכסניה הנעימה של הקפה.

עבודה ולימודים

פורום

ערכים בחינוך

פורום העוסק בשאלות ערכיות, כמו: מהו חינוך, איך משיגים חינוך ומי זקוק לחינוך. \r\n\r\n

חברים בקהילה (1899)

תנועת כמוך

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

אלי אלון-עיתונאי

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

חנה וייס

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

נשימה חדשה

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

פסוקו של יום

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

שלח הודעה
אוף ליין
אוף ליין

מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים

1/4/12 22:03	1	דרג את התוכן:
2013-12-04 19:46:39 זכויות הפרט שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	[ מבוגרים לומדים מהילדים, בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי, עירוב גילים, הדורות הבאים, סוף סוף חופשי, אדורה סויטק ] "....you need to listen and learn from kids and trust us and expect more from us. You must lend and ear today, because we are the leaders of tomorrow....." ".....the world needs opportunities for new leaders and new ideas. Kids need opportunities to lead and succeed. Are you ready to make the match? Because the world’s problems shouldn’t be the human family’s heirloom" ("כיוון ובעיות העולם לא צריכות להיות הירושה לדורות הבאים....") Adora Svitak: What adults can learn from kids (youtube 8:13) http://www.youtube.com/watch?v=8l_uWe4JnvI Child prodigy Adora Svitak says the world needs "childish" thinking: bold ideas, wild creativity and especially optimism. Kids' big dreams deserve high expectations, she says, starting with grownups' willingness to learn from children as much as to teach. אדורה סויטק: מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים (8:13 TED) http://www.ted.com/talks/lang/en/adora_svitak.html (עם כתוביות בעברית ועוד שפות רבות) אדורה סויטק, ילדת העילוי, טוענת כי העולם צריך "חשיבה ילדותית": רעיונות נועזים, יצירתיות פרועה ובמיוחד התלהבות. "החלומות הגדולים של ילדים זכאים לציפיות גבוהות", היא אומרת, "החל מנכונותם של המבוגרים ללמוד מילדים כמו גם ללמד אותם". * * * הטלפון במשרד מצלצל. דבי, בת השמונה שנים עונה: "בית-הספר סדברי ואלי; במה אפשר לעזור לך" רגע דממה בקצה השני של הקו. אחרי כן, מי שמטלפן, בהיסוס, מבקש מידע על בית-הספר. "רק רגע, בבקשה", אומרת דבי. "אביא מישהו שיעזור לך". במהרה, היא מוצאת אחד מחברי הצוות ומביאה אותו לטלפון. השיחה הושלמה. אולם בטרם הוחלפה מילה אחת, מי שמטלפן, למד כבר את אחד הדברים החשובים ביותר אשר יש לדעת עלינו: בסדברי-ואלי, כל האנשים שווים, אפילו אנשים קטנים. ארבעה ילדים בני שש אופים עוגיות במטבח עם מרגרט. באטיות, בעקשנות, העוגיות מתקדמות להשלמה, והמטבח מתקדם לתוהו-ובוהו. "הבה ננקה את המקום כעת", אומרת מרגרט, בקול נחוש. נסיונה בחיל-הים איננו מתבזבז כמובן. כל אחד מטה כתף. אליס מקרבת כיסא לכיור, נעמדת עליו, ומדיחה את הכלים אשר מולי הביאה לה. יעקב ואריק מנגבים את השולחן ושוטפים את הריצפה. "תעברו על הפינה ההיא!" צועקת מרגרט. היא מפנה את החומרים הנותרים. אריק עובד במרץ בפינה המלוכלכת, יעקב הולך אחריו עם היעה. כעבור עשרים דקות, העוגיות מוכנות והמטבח מוכן. כל אחד עשה את חלקו במפעל. לא מוענקות הקלות בגלל ה"שבריריות" של הילדים הקטנים. ילדים בני שמונה משתמשים במכונות הכתיבה החשמליות כתף אל כתף עם המבוגרים -- בתנאי (שחל גם על המבוגרים) שלמדו להשתמש בהן, ועברו אישור. בני עשר משתמשים בכלים לעיבוד עץ. בני תשע עושים כדים. ובני כל הגילים הולכים לפיצה נובסקוט, או לפארק הלאומי, או לחנות של מועדון הגולף. במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, נאבקנו עם השאלה, "האם ילדים קטנים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו? אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסינו, לעולם לא הצלחנו למצוא דרך לטפל בגיל מסויים בצורה שונה מגיל אחר. עקרונותינו לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר. למרות זאת, העובדה היא, שבכל יום אנחנו עדים לכך שיש הבדל בין התלמידים הצעירים ביותר לבין המבוגרים ביותר. באופן כללי, הצעירים ביותר הם הרבה יותר עצמאיים, בעלי יותר אמצעים, בעלי דמיון פורה יותר, חרוצים יותר, ועסוקים יותר. בייחוד אם משווים אותם לתלמידים מבוגרים יותר שהגיעו לבית-הספר לראשונה בגיל מתקדם יחסית. לקטנים לעולם אין זמן. הם עסוקים מדי מכדי לשוחח, לאכול, לשבת בשקט. הם לעולם לא הולכים; הם רצים. הם אינם מתעייפים. עד שמגיעים הביתה. הם מביטים במבוגרים ישר לעיניים, מדברים בגלוי, לעולם לא מהססים או מתלבטים. הם מנומסים, בטוחים בעצמם, וברורים. לאנשים המבוגרים אשר באים לבית-הספר בפעם הראשונה יש תמיד בעיה להאמין במה שהם רואים. "לבטח תלמידים אלה הם השמנת", הם אומרים. "הם כל כך מבריקים כולם, כל כך מלאי חיים". אנחנו מסבירים להם שיש לנו מדיניות פתוחה לקבלת תלמידים. כל אחד יכול לבוא. וכולם באים. בדרך כלל הם חושבים שאנחנו מתלוצצים. ילדים אשר מתנהגים ככה אינם "פשוט כל אחד". הדבר הנחמד ביותר אצל ילדים קטנים הוא מה שהם עושים עבור כל אחד אחר. פונסה דה לאון (Ponce de Leon) בילה כל החיים בחיפוש אחרי מעיין הנעורים. הוא לא היה צריך לטרוח. כל מה שהיה עליו לעשות זה לבלות זמן מה עם ילדים. ילדים צעירים יכולים להחזיר את הנעורים למבוגר הירוד ביותר, או להעלות חיוך על שפתיו של בן-העשרה הנרגז ביותר. בבית-הספר, הם מאלצים את בני-העשרה לשים לב למרצם וחיוניותם. לא על ידי כך שהם מפריעים להם, אלא פשוט בעובדה שהם קיימים. לאחר זמן מה, הינך מוצא מתבגר חדש מקריא לילדים קטנים, עובד איתם, משחק איתם. הוותיקים מקבלים סוג זה של יחס-גומלין כמובן מאליו. אחד הספרים הפופולריים ביותר אשר אי-פעם נכתבו הוא פו-הדוב. באוטוביוגרפיה שלו, מספר המחבר, א. א. מילן, שהוא לא כתב ספרי ילדים לפני הספר הזה או אחריו. הוא כתב אותו למען הספורט, כדי לראות אם הוא יוכל לעשות עוד קצת כסף. היות ולא היה לו ניסיון בכתיבה בצורה מיוחדת עבור ילדים קטנים, הוא פשוט כתב כאילו שהוא כותב עבור מבוגרים שרצו שישעשעו אותם. הספר היה הצלחה מידית, והוא נותר רב-מכר נצחי. אני עדיין קורא אותו מחדש כל כמה שנים, כפי שאני עושה מאז היותי בן שמונה שנים. זה מדבר אל הילד שבי, כפי שמדבר אל המבוגר שבילדים. סדברי ואלי הוא, אני מניח, פו-הדוב של בתי-הספר, בו אנחנו מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. וסביבת בית-הספר מאפשרת לנו המבוגרים, שעברנו את פיסגת הגבעה, לחדש כל יום את הילד שבנו. [ פרק 31, ילדים קטנים, מתוך חלק ב': החיים בבית-הספר, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, ע' 153, מאת: דניאל גרינברג, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ] * * * עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי. מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים. מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים. כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה. העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם. כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת. וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים. וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה. וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה. הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר. הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי". הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים. וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה. ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו. כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב. למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: עץ האלון מאת: חנה גרינברג בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה. ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי. כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי. [ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]

מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...

הוספת תגובה על "מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים"

נא להתחבר כדי להגיב.

התחברות או הרשמה

1/4/12 22:39	0	דרג את התוכן:
2012-04-02 01:10:28 זכויות הפרט שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	TED Talks Worth Talking About \| Adora Svitak: What Adults Can Learn From Kids April 28, 2010 1 Here is the entire transcript of her talk: I want to start with a question. “When was the last time you were called childish?” For kids like me, being called childish can be a frequent occurrence. Every time we make irrational demands, exhibit irresponsible behavior or display any other signs of being normal American citizens, we are called childish, which really bothers me. After all, take a look at these events: Imperialism and colonization, world wars, George W. Bush; ask yourself: Who’s responsible? Adults. Now, what have kids done? Well, Anne Frank touched millions with her powerful account of the Holocaust, Ruby Bridges helped end segregation in the United States, and most recently, Charlie Simpson helped to raise 120,000 pounds for Haiti on his little bike. So, as you can see evidenced by such examples, age has absolutely nothing to do with it. The traits the word childish addresses are seen so often in adults that we should abolish this age-discriminatory word when it comes to criticizing behavior associated with irresponsibility and irrational thinking. Thank you. Then again, who’s to say that certain types of irrational thinking aren’t exactly what the world needs? Maybe you’ve had grand plans before, but stopped yourself thinking, “that’s impossible,” or “that costs too much,” or “that won’t benefit me.”For better or worse, we kids aren’t hampered as much when it comes to thinking about reasons why not to do things. Kids can be full of inspiring aspirations and hopeful thinking, like my wish that no one went hungry or that everything were free kind of utopia. How many of you still dream like that and still believe in the possibilities? Sometimes a knowledge of history and the past failures of utopian ideals can be a burden because you know that if everything were free, then the food stocks would become depleted, and scarce [?] and lead to chaos. On the other hand, we kids still dream about perfection. And that’s a good thing, because in order to make anything a reality, you have to dream about it first. In many ways our audacity to imagine helps push the boundaries of possibility. For instance, the Museum of Glass in Tacoma, Washington [my home state--yoo hoo Washington] has a program called Kids Design Glass and kids draw their own ideas for glass art. Now, the resident artist said they got some of their best ideas through the program because kids don’t think about the limitations of how hard it can be to blow glass into certain shapes. They just think of good ideas. Now, when you think of glass, you might think of colorful Chihuly designs, or maybe Italian vases, but kids challenge glass artists to go beyond that into the realm of broken-hearted snakes and bacon boys, who you can see has meat vision. Now, our inherent wisdom doesn’t have to be insiders’ knowledge. Kids already do a lot of learning from adults, and we have a lot to share. I think that adults should start learning from kids. Now, I do most of my speaking in front of an education crowd, teachers and students, and I like this analogy. It shouldn’t just be a teacher at the head of the classroom telling students “do this, do that.” The students should teach their teachers. Learning between grown ups and kids should be reciprocal. The reality, unfortunately, is a little different, and it has a lot to do with trust, or a lack of it. Now, if you don’t trust someone, you place restrictions on them, right. If I doubt my older sister’s ability to pay back the 10 percent interest I established on her last loan, I’m going to withhold her ability to get more money from me until she pays it back.–True story by the way.–Now, adults seem to have a prevalently restrictive attitude towards kids from every “don’t do that, don’t do this” in the school handbook, to restrictions on school internet use. As history points out, regimes become oppressive when they’re fearful about keeping control. And, although adults may not be quite at the level of totalitarian regimes, kids have no, or very little say in making the rules when really the attitude should be reciprocal, meaning that the adult population should learn and take into account the wishes of the younger population. Now, what’s even worse than restriction is that adults often underestimate kids abilities. We love challenges, but when expectations are low, trust me, we will sink to them. My own parents had anything but low expectations for me and my sister. Okay, so they didn’t tell us to become doctors or lawyers or anything like that, but my dad did read to us about Aristotle and Pioneer Germ Fighters when lots of other kids were hearing The Wheels on the Bus Go Round and Round. (Well, we heard that one too, but Pioneer Germ Fighters totally rules.) I loved to write from the age of four, and when I was six my mom bought me my own laptop equipped with Microsoft Word. Thank you Bill Gates, and thank you, mom. I wrote over 300 short stories on that little laptop, and I wanted to get published. Instead of just scoffing at this heresy that a kid wanted to get published, or saying wait until you’re older, my parents were really supportive. Many publishers were not quite so encouraging–one large children’s publisher ironically saying that they didn’t work with children. Children’s publisher not working with children? I don’t know, you’re kind of alienating a large client there. Now, one publisher, Action Publishing, was willing to take that leap and trust me, and to listen to what I had to say. They published my first book, Flying Fingers–you see it here–and from there on, it’s gone to speaking at hundreds of schools, keynoting to thousands of educators, and finally today, speaking to you. I appreciate your attention today, because to show that you truly care, you listen. But there’s a problem with this rosy picture of kids being so much better than adults. Kids grow up and become adults just like you. Or just like you, really? The goal is not to turn kids into your kind of adult, but rather better adults than you have been, which may be a little challenging considering your guys credentials, but the way progress happens is because new generations and new eras grow and develop and become better than the previous ones. It’s the reason we’re not in the Dark Ages anymore. No matter your position of place in life, it is imperative to create opportunities for children so that we can grow up to blow you away. Adults and fellow TEDsters, you need to listen and learn from kids and trust us and expect more from us. You must lend and ear today, because we are the leaders of tomorrow. Which means we’re going to be taking care of you when you’re old and senile. (No, just kidding, actually). No, really, we are going to be the next generation, the ones who will bring this world forward. And in case you don’t think that this really has meaning for you, remember that cloning is possible, and that involves going through childhood again in which case, you’ll want to be heard just like my generation. Now, the world needs opportunities for new leaders and new ideas. Kids need opportunities to lead and succeed. Are you ready to make the match? Because the world’s problems shouldn’t be the human family’s heirloom. Thank you. TED Talks Worth Talking About - http://vialogue.wordpress.com/category/ted/

4/12/13 07:35	0	דרג את התוכן:
פורסם ב: 2013-12-04 07:35:11 נעמה לי שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	אהבתי . אוהבת להיות בחברת ילדים ותינוקות ולהתחנך על ידיהם .

4/12/13 14:22	0	דרג את התוכן:
פורסם ב: 2013-12-04 14:22:00 דודרובנר שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	צטט: נעמה לי 2013-12-04 07:35:11 אהבתי . אוהבת להיות בחברת ילדים ותינוקות ולהתחנך על ידיהם . תודה, נעמה. הלוואי על כל המורים !

4/12/13 19:46	0	דרג את התוכן:
2013-12-04 20:05:29 דודרובנר שלח הודעה אוף ליין אוף ליין	תעתיק עברי לשיחה של אדורה סויטק: מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים http://www.ted.com/talks/lang/he/adora_svitak.html כעת, הייתי מעוניינת לפתוח בשאלה: מתי הייתה הפעם האחרונה בה אמרו לכם שאתם "ילדותיים"?עבור ילדים, כמוני, פעמים רבות קוראים לנו ילדותיים. בכל פעם שאנו מבקשים משהו לא הגיוני,מתנהגים בצורה לא אחראית, או מראים סימנים אחרים של אזרחים אמריקאיים נורמליים, קוראים לנו ילדותיים, עובדה שמאוד מציקה לי. אחרי הכול, שימו לב לאירועים הבאים: אימפריאליזם והשתלטות על איזורים מאוכלסים, מלחמות עולם, ג'ורג' בוש. תשאלו את עצמכם: מי האחראי לכל אלו? המבוגרים. עכשיו, מה עשו הילדים? ובכן, אנה פרנק נגעה בליבם של מיליונים עם סיפורה רב העוצמה על השואה,רובי בריג'ס, עזרה להביא לסיום הבידול בארה"ב, וממש לאחרונה, צ'ארלי סימפסון עזר לגייס תרומות בסך 120,000 פאונד לנפגעי האיטי על האופניים שלו. אז, כמו שאתם רואים ומוכחים באמצעות דוגמאות אלו, לגיל אין שום קשר לכך (לילדותיות). התכונות שהמילה "ילדותי" מתייחסות אליהן נראות לעיתים קרובות אצל המבוגרים כך שאנו למעשה צריכים לבטל את המילה המפלה הזו כאשר זה מגיע לביקורת על התנהגות המשויכת עם חוסר אחראיות וחשיבה לא הגיונית. (מחיאות כפיים) תודה לכם. מצד שני, מי אומר שסוגים מסוימים של חשיבה לא הגיונית הם לא בדיוק מה שהעולם צריך? אולי היו לך תוכניות גדולות עוד קודם לכן אבל עצרת את עצמך וחשבת: זה בלתי אפשרי או שזה יקר מידי או שזה לא יועיל לך. לטוב או לרע, אנחנו הילדים איננו חסרי עכבות בכל הנוגע לחיפוש סיבות מדוע לא לעשות דבר מסוים. ילדים יכולים להיות מלאים בשאיפות ומשאלות לב, כמו המשאלה שלי שאף אדם לא יהיה רעב או שכולנו נחיה בסוג של אוטופיה בה הכול חופשי. כמה מכם עדיין חולמים כך ומאמינים באפשרויות? לעיתים, ידע של ההיסטוריה וכשלונות העבר של רעיונות אוטופיים יכול להוות נטל מאחר ואתם יודעים שאם הכול היה חינם, אז מאגרי האוכל היו מתרוקנים ואוזלים והדבר היה מוביל לכאוס.מצד שני, אנחנו הילדים עדיין חולמים על שלמות. זהו דבר טוב בגלל שעל מנת להפוך את הכול למציאות, עליך לחלום על כך תחילה. במובנים רבים, החוצפה שלנו לדמיין עוזרת לנו להרחיב את גבולות האפשרי. לדוגמא, מוזיאון הזכוכית בטאקומה, וושינגטון, ארץ הולדתי -- "קדימה וושינגטון!" -- (מחיאות כפיים) מציעה תוכנית הנקראת "ילדים מעצבים בזכוכית", בה ילדים מציירים את הרעיונות שלהם לעיצובי זכוכית. אומן הבית של המוזיאון אמר שהוא קיבל את הרעיונות הטובים שלו באמצעות התוכניות הזו כיוון והילדים לא חושבים על המגבלות והקושי בניפוח הזכוכית לצורות מסוימות. הם רק חושבים על רעיונות טובים. כעת, כאשר אתם חושבים על זכוכית, אתם יכולים לחשוב על עיצוב צבעוניים של צ'יאולי או אולי אגרטל איטלקי,אבל ילדים מאתגרים אמני זכוכית מעבר לכך ולתוך עולם של נחשים שבורי-לב וילדי נקניק, בעלי ראיית-בשר, כמו שאתם רואים. (צחוק) כעת, החוכמה הנרכשת שלנו לא חייבת להיות ידע פנימי בלבד. ילדים כבר לומדים רבות מהמבוגרים,ויש לנו הרבה מה לשתף. אני חושבת שהמבוגרים צריכים להתחיל ללמוד מהילדים. אני מרצה רבות מול קהל מעולם החינוך, מורים וסטודנטים, ואני אוהבת את האנלוגיה הזו. בראש הכיתה לא צריך לעמוד רק המרצה או המורה שאומר לתלמידים שלו לעשות כך או כך. אלא, הסטודנטים גם הם צריכים ללמד את המרצים שלהם. הלימוד שבין מבוגרים וילדים צריך להיות הדדי. המציאות, לצערנו, קצת שונה, וזה נובע ברובו מאמון, או יותר נכון, חוסר אמון. עכשיו, אם אתה לא בוטח במישהו אתה מציב לו גבולות. אם אני לא בוטחת ביכולתה של אחותי הקטנה לשלם לי את ה-10 אחוזים עמלה שקבעתי על ההלוואה שלה, אז אני לא אתן לה הלוואות נוספות עד שהיא תחזיר לי את התשלום. (צחוק) סיפור אמיתי, דרך אגב. נראה שלמבוגרים ישנה גישה של הצבת גבולות כלפי ילדים החל ממשפטים כגון "אל תעשה את זה", ו-"אל תעשה את ככה" בספר ההדרכה של בית הספר, ועד להגבלות על שימוש באינטרנט בבית הספר. כמו שניתן ללמוד מההיסטוריה, משטרים הופכים מדכאים כאשר הם מפחדים בכל הנוגע לאיבוד שליטה. למרות שהמבוגרים לא ברמה כזו של משטרים טוטאליטריים, לילדים אין בכלל, או מעט מאוד, השפעה על קביעת החוקים. כאשר הגישה צריכה באמת להיות הדדית, כלומר האוכלוסיה המבוגרת צריכה ללמוד ולקחת בחשבון את הרצונות של הדור הצעיר. כעת, מה שחמור יותר מהגבלה הוא שמבוגרים מפחיתים בערך היכולת של ילדים. אנחנו אוהבים אתגרים, אך כאשר הציפיות נמוכות, תאמינו לי, אנחנו נרד לרמה שלהם. ההורים שלי הם ההיפך הגמור מציפיות נמוכות לגביי ולגבי אחותי. אוקי, אז הם לא אמרו לנו להיות רופאות או עורכות דין או משהו דומה, אבל אבא שלי קרא לנו אודות אריסטו וחידושים בתחום המלחמה בחיידקים כאשר ילדים רבים אחרים שמעו "גלגלי האוטובוס מסתובבים ומסתובבים" (שיר ילדים). טוב, היינו שומעות גם את זה אבל "חידושים במלחמה בחיידקים" שווה יותר. (צחוק) אני אוהבת לכתוב כבר מגיל ארבע, ובגיל 6 אמא שלי קנתה לי מחשב נייד עם תוכנת וורד (Word) של מייקוסופט. תודה לך ביל גייטס ותודה לך אמא. אני כתבתי מעל 300 סיפורים קצרים על המחשב הנייד הקטן הזה, ורציתי לפרסם אותם. במקום ללעוג לבקשה לפרסם את הסיפורים, או לומר לי לחכות עד שאני אהיה גדולה יותר, ההורים שלי ממש תמכו בי. מוציאים לאור רבים לא תמכו ברעיון. מוציא לאור של ספרי ילדים, אחד הגדולים, טען באירוניות שהם אינם עובדים עם ילדים. מוציא לאור של ספרי ילדים שאינו עובד עם ילדים? אני לא יודעת, אתה די מבטל נתח שוק גדול. (צחוק) כעת, מוציא לאור אחד בשם Action Publishing, הביע נכונות והיה מוכן לבטוח בי, ולשמוע את מה שהיה לי לומר. הם פרסמו את הספר הראשון שלי "אצבעות מעופפות", -- אתם רואים אותו כאן -- ומשם והלאה, זה המשיך להרצאות במאות בתי ספר, הרצאות בכנסים מול אלפי אנשי חינוך, ולבסוף, היום, לדבר איתכם. אני מעריכה את תשומת הלב שלכם היום, מפני שעל מנת להראות שבאמת אכפת לך, אתה מקשיב.אבל ישנה בעיה עם התמונה הורודה הזו של ילדים הופכים טובים יותר מהמבוגרים. ילדים לבסוף גדלים והופכים למבוגרים בדיוק כמוכם. (צחוק) או בדיוק כמוכם, באמת? המטרה היא לא להפוך את הילדים למבוגרים מהסוג שלכם, אלא למבוגרים טובים יותר ממה שאתם הייתם, דבר שיכול להתגלות כמאתגר לאור העבר של הנציגים שלכם, אבל הקידמה נעשית על ידי כך שדורות ועידנים חדשים צומחים ומתפתחים והופכים לדברים טובים מאלו שהיו קודם לכן. זו הסיבה שאנו כבר לא בימי הביניים. לא משנה מה עיסוקך בחיים, זה חיוני ליצור הזדמנויות לילדים על מנת שאנו (הילדים) נגדל ונדהים אתכם המבוגרים. (צחוק) מבוגרים ועמיתיי הטדסטרים, אתם צריכים להקשיב וללמוד מילדים לבטוח בנו ולצפות ליותר מאיתנו.אתם חייבים להקשיב היום, מפני שאנו המנהיגים של המחר, מה שאומר שאנו נטפל בכם כשאתם תהיו זקנים וסנילים. לא, סתם בצחוק. עכשיו, ברצינות, אנו בדרכנו לדור הבא, אלו שיקחו את העולם קדימה.ולמקרה שאתם לא חושבים שיש לזה משמעות עבורכם תזכרו ששכפול הוא כעת אפשרי וזה כולל להיות ילד שוב, כך שאתם תרצו שישמעו אתכם בדיוק כמו שהדור שלי רוצה שישמעו אותו. כעת, העולם צריך הזדמנויות למנהיגים ולרעיונות חדשים. ילדים צריכים הזמנויות להוביל ולהצליח. האם אתם מוכנים לעשות את ההתאמה? כיוון ובעיות העולם לא צריכות להיות הירושה לדורות הבאים. תודה לכם. (מחיאות כפיים) תודה רבה, תודה.

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

מה אתם חושבים? מעתה קל יותר להוסיף תגובה. עוד...

הוספת תגובה על "מה המבוגרים יכולים ללמוד מהילדים"

נא להתחבר כדי להגיב.

התחברות או הרשמה

לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

המועדפים שלי