מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

        כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"ב, מבחני פיז"ה, בחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

        למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימות. לאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

        ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

        אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

        ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

        האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

        אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלה. במחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

        אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

היי אברהם

מצחיק , אבל כחבר לשעבר בוועדת החינוך של מאהל רוטשילד , וכמי שדחף לרכז מאמצים בביטול / צמצום בחינות הבגרות , בהיותם הגורם לאנטי חינוך ולאנטי למידה בבת הספר - היום אני ממש לא מתרגש מהעניין .

 להוותי , בחינות הבגרות יכולות להיות או לא להיות , מה שחשוב - שינוי הקונספט החינוכי. ( אגב - זה תמיד היה העיקר , אלא שבזמנו ראיתי בבחינות מיכשול והיום אני חושב שהמודעות לצורך בשינוי הקונספט ובחוסר הרלוונטיות של הקונספט הקיים , ובעיקר - הסכנה הקיימת באי שינוי הקונספט - כבר קיימת , והבחינות לא יהוו מיכשול ) .

רק להזכירך , הדיון בנושא הוא עתיק יומין , והשינויים - הרחבה , צמצום , הקלה , או החמרה בבחינות - הן חלק מתופעה שכונתה  " גישת המטוטלת " ע"י גלוברמן ועירם , ראה דין וחשבון לוועדת החינוך של הכנסת מאת דפנה סחייק

http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m00979.pdf   .

לדעתי - חשוב להתרכז בשינוי הקונספט החינוכי בגילאים של היסודי , חטיבת הביניים ( הייתי שמח אם גם בתיכון ) , ואז ממילא בחינות הבגרות במתכונתן הנוכחית תהיינה מגוכחות ומטופשות יחסית ליכולות ולאינטליגנציות שתטופחנה אצל הלומדים ( כפי שקרה וקורה אצל בוגרי חינוך מאד"ד שניגשים לבגרות לאחר שבמשך שנים טופחה האינטליגנציה המצליחה שלהם )  , ובאופן טבעי , גם אם הן עדיין תתקיימנה - הן תהיינה שונות לחלוטין .

הוועדה לא קבלה את דעתי , ביחס לצורך להתרכז בהפצת גישות חינוך והוראה נאורות ומתקדמות , והמשיכה להתרכז בנושא ביטול הבגרויות , אך בפועל - גם במפגש הכנס האחרון שיזמה הוועדה ,  וגם במערכת עצמה - אנשים עוסקים ורוצים לעסוק כרגע בהכנסת גישות הוראה ההולמות את המאה ה21 ואת מטרות החינוך ( כפי שמופיעות החוק החינוך ) ופחות בנושא הבגרויות , נושא שהוא גם טעון רגשות , יצרים , ואינטרסים כלכליים ואחרים  .

זה לדעתי הרבה יותר חשוב כיוון שצמצום הבגרויות עלול להתגלות גם כעוד צעד טקטי ערמומי של משרד החינוּק , כדי להסיר לחץ , צעד שאיננו מגובה בשינוי מהותי של הקונספט , אך אולי כן יסייע להעלאת אחוז הזכאים לתעודה , יעד שבו מרוכזת כרגע המערכת , כמדד ל"הצלחתה".

לשמחתי , אני יכול לבשר בחצי פה שאימוץ גישות הוראה וחינוך חדשניות , כמו למשל למידת מעו"ף - למידה מבוססת עניין ופרוייקטים - עומדת להתרחש בקנה מידה רחב ביותר , כך שבאמת נושא הבגרויות יהפוך בקרוב להיות תפל , אף על פי שאשמח לחלוטין אם צמצום הבחינות ייתרחש במקביל לאימוץ קונספט הוראה הולם את המאה ה 21.

ביי

אלי

"הפחתת הבגרויות לשלוש – עברית, אנגלית ומתמטיקה, שהן מיומנויות ולא תחומי-דעת, ויש להיבחן עליהן בסוף י"ב"

למה מתמטיקה, לא חשבון פשוט, היא מיומנות? במה "המיומנות" הזו תורמת לי כאדם בוגר, יותר מאשר ידע האזרחות למשל? ואם עברית ואנגלית חשובות, למה לא ערבית, שהרי זו שפה רשמית במדינת ישראל ושימושית מאוד במזרח התיכון. מי יכול לקבוע מה תחומי הדעת שחובה להיבחן עליהם?

מסכימה לחלוטין שבתי הספר בארץ עוסקים בשינון ויציקת אנשים לתבניות יותר מאשר בלמידה משמעותית. מסכימה לחלוטין שהמצב הזה גרוע. אבל אם כבר חושבים שהגיע הזמן לשינוי, אז למה דווקא בכמות הבגרויות?

למה לא בהפחתת כמות התלמידים בכיתות? למה לא בשינוי שיטת הלימוד מלמידה פרונטלית לקבוצתית? למה לא לאפשר לתלמידים לבחור את תחומי העניין שלהם וללמוד דרכם עברית, אנגלית, מתמטיקה וכל דבר אחר, מתוך מה שמעניין אותם ומעורר את ההנעה הפנימית שלהם ללמידה?

יש כל כך הרבה מחלות במערכת החינוך שלנו. הבגרויות הם רק השלב האחרון במסכת העוולות שנגרמות לתלמידים בארץ. אם רוצים שינוי, צריך קודם כל ליצור תנאים שמאפשרים שינוי: הקטנת הכיתות, הגדלת התקציבים והמשאבים לתלמידים מתקשים, ומשיכת אנשים איכותיים ובעלי אידאולוגיה חינוכית למקצוע ההוראה על ידי שכר הולם. בקיצור: הגדלת תקציב החינוך.

היי חן

ההתמקדות בבגרויות , או יותר נכון בצמצום הבגרויות , נבעה מהרעיון שהבגרויות מכפיפות ומשעבדות את כל מערכת החינוך , ובולמות כל רפורמה אפשרית . זה אכן היה בחלקו נכון במהלך שנים רבות .

מדובר בסיטואציה שהמון גורמים התמקדו בזכאות לתעודות בגרות מסיבות שונות - ראשי אוניברסיטאות , ראשי מערכת החינוך , מורים , הורים , מורי החינוך האפור והשחור , משרד האוצר, רפורמאטורים חברתיים שראו בבגרויות אמצעי ליצור שיוויון , אנשי מעמד גבוה שראו בהן אמצעי לבידול ולסגרגציה , ולהנצחת מעמדם ,  ועוד.

כל אחד וסיבותיו לשמר את המצב

אבל , המציאות במאה ה 21 היא הרבה יותר קשוחה , תובענית , ובלתי מתפשרת , ואט אט בני אדם החלו להבין שעם הבגרות , או בלעדיה - מערכת החינוך , הקונספט החינוכי ,  חייבים לעבור שינוי.

כמי שפועל במטרה להביא לשינוי הזה , מזה שנים רבות , אני יכול להעיד שהאווירה בשנה וחצי האחרונה , אפילו בחודשים ובשבועות האחרונים - שונה לחלוטין מכל מה שידענו עד כה.

אך זו עדיין תקופת מעבר בין עידן ארכאי ששלט במערכת החינוך ובחברה הישראלית משך עשרות שנים  , לבין עידן חדש שכבר הפציע מזמן , אך לא שמנו אליו לב .

בתקופת מעבר וביניים זו - עדיין נשמעות ססמאות בעד ונגד אותם מושגים ארכאיים , כמו הבגרויות , אך במקביל המערכת החלה בתהליך שינוי קונספטואלי רחב היקף , שאני מניח , כמי שמעורב בדברים - שבקרוב מאוד שינויים אלו גם יגיעו לידיעת הציבור הרחב .

שאלתך במקומה , מקווה שעניתי , ואני מניח שגם אברהם עצמו , בקרוב יהיה עסוק בנושא השינויים , ופחות בדַבַר , שלמעשה הפך להיות תפל , כמו הבגרויות ,או מושגים אחרים ששייכים לתרבות שעבר זמנה.

בעוד 10 שנים , מי שיקרא את הדיון הזה ואת התגובות - לא יבין בכלל במה מדובר .

ביי

אלי

צטט: חן ירדנאי-מילים ונפלאות 2012-04-16 23:38:59

"הפחתת הבגרויות לשלוש – עברית, אנגלית ומתמטיקה, שהן מיומנויות ולא תחומי-דעת, ויש להיבחן עליהן בסוף י"ב"

 

למה מתמטיקה, לא חשבון פשוט, היא מיומנות? במה "המיומנות" הזו תורמת לי כאדם בוגר, יותר מאשר ידע האזרחות למשל? ואם עברית ואנגלית חשובות, למה לא ערבית, שהרי זו שפה רשמית במדינת ישראל ושימושית מאוד במזרח התיכון. מי יכול לקבוע מה תחומי הדעת שחובה להיבחן עליהם?

מסכימה לחלוטין שבתי הספר בארץ עוסקים בשינון ויציקת אנשים לתבניות יותר מאשר בלמידה משמעותית. מסכימה לחלוטין שהמצב הזה גרוע. אבל אם כבר חושבים שהגיע הזמן לשינוי, אז למה דווקא בכמות הבגרויות?

למה לא בהפחתת כמות התלמידים בכיתות? למה לא בשינוי שיטת הלימוד מלמידה פרונטלית לקבוצתית? למה לא לאפשר לתלמידים לבחור את תחומי העניין שלהם וללמוד דרכם עברית, אנגלית, מתמטיקה וכל דבר אחר, מתוך מה שמעניין אותם ומעורר את ההנעה הפנימית שלהם ללמידה?

יש כל כך הרבה מחלות במערכת החינוך שלנו. הבגרויות הם רק השלב האחרון במסכת העוולות שנגרמות לתלמידים בארץ. אם רוצים שינוי, צריך קודם כל ליצור תנאים שמאפשרים שינוי: הקטנת הכיתות, הגדלת התקציבים והמשאבים לתלמידים מתקשים, ומשיכת אנשים איכותיים ובעלי אידאולוגיה חינוכית למקצוע ההוראה על ידי שכר הולם. בקיצור: הגדלת תקציב החינוך.

"מה קודם, הביצה או התרנגולת ?"

אולי קודם נחליף את הפוליטיקאים, או את שיטת הממשל, או את שיטת הבחירות, או אולי נחליף את ההורים -- במדינת ישראל ? 

אני חוזר ואומר: 

"ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?" 

"ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתה, שכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?" 

אם כבר, אז צריך להתחיל עם החופש: חופש בחירה וחופש לימוד. הבה נקים בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. 

מבחנים ? 

מבחנים סטנדרטיים ? 

וראו נא גם: בין גן הילדים לבין פיז"ה