בין גן הילדים לבין עירוב גילים בבית ספר דמוקרטי *
( * בבית ספר דמוקרטי בדגם סדברי אין גן. בית ספר דמוקרטי בדגם סדברי הוא רב גילי, היינו, יש בו עירוב גילים: בני 4 ובני 18 נמצאים ביחד. כולם לומדים מכולם, וכולם מלמדים את כולם. וכולם מחליטים: קול אחד לכל אחד בהחלטות הציבוריות בפרלמנט. זה מאפשר את פיתוחה של המיומנות לקבלת החלטות.)
עירוב גילים הוא הנשק הסודי של סדברי ואלי.
מעולם לא יכולתי להבין את הרעיון של הפרדה לפי גיל. אנשים אינם חיים את חייהם בעולם האמיתי מופרדים לפי גיל, שנה אחרי שנה. לילדים בני אותו הגיל אין יכולת ועניין דומים.
מכל מקום, במהרה גילינו כיצד ילדים מתערבבים כאשר מניחים להם לנפשם. הם מתערבבים. בדיוק כמו אנשים אמיתיים.
כאשר העברתי סמינר על הכנת כריכים היו שם בני שתים-עשרה ובני שמונה-עשרה וכל מה שביניהם. בישול חוצה את כל הגבולות בקלות. שנים אחר כך, כאשר לימדתי היסטוריה מודרנית, ישב אצלי אדריאן בן העשר ביחד עם תלמידות ותלמידים עד גיל שבע-עשרה.
העיקרון נשאר תמיד: כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. העניין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרונים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם.
כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת.
וזה נעים מאד להתבונן. בכל מקום בבית-הספר פוגשים את עירוב הגילים.
וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה.
וישנו הצד החברתי שבדבר. כאשר הילדים ארגנו את נשף הריקודים הראשון של בית-הספר, היו לי דימויים מנשף הריקודים הראשון שלי בבית-הספר, זה היה בחטיבת-הביניים, כאשר המורים סידרו את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים התדרדרו הלאה.
הילדים הפתיעו את כולנו. כולם באו, כולם רקדו ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים הפריד ביניהם היו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה הפריד ביניהם. הזוג שזכה במקום ראשון היה ילד בן שבע שרקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה היה בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הפכו להיות הבוגרים, והדפוס נשאר.
הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידאלים, לעתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", אמר לנו בננו מיכאל כאשר היה בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי".
הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר -- בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. שרון הגיעה לבית-הספר בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא הייתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו אתה, שוחחו אתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-הספר עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים.
וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה.
ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו.
כנשק סודי, עירוב גילים מנפץ "בלוקים". הוא מגדיל בצורה ניכרת את כוח הלמידה וכוח ההוראה בבית-הספר. הוא יוצר סביבה אנושית אמיתית חיה ונושמת. פעמים רבות השוו את בית-הספר לכפר, בו כולם מתערבבים, כולם לומדים ומלמדים ומשמשים כדגמים ועוזרים ונוזפים -- ומתחלקים בחיים. חושבני שהדימוי הוא דימוי טוב.
למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תיאור טוב יותר של הדבר מאשר התיאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא:
עץ האלון
מאת: חנה גרינברג
בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון "ראיתי" את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להישמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי ואלי כבר שמונה-עשרה שנה -- מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה.
ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת "ראיתי" את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה.
יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד אתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי.
שרון איננה מקבלת "לא" בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי.
כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש"ראיתי" את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון הייתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי.
[ פרק 15, עירוב גילים, מתוך הספר, סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי, מתוך חלק א', לומדים, מאת, דניאל גרינברג הוצאה לאור של בית-הספר סדברי ואלי, 1987. ]
המלצתי למשרד החינוך: שיש להגביר את האכיפה לגבי הנוכחות בבתי ספר דמוקרטיים דגם סדברי.
הפסיקו לדחוף את הילדים !
למאה העשרים יש תביעות מעטות לאנושיות נאורה, אולם הישג אמתי אחד שהושג הם חוקי עבודת-ילדים. המהפכה התעשייתית הביאה ילדים קטנים, בגילים צעירים כמו גיל חמש, לתוך בתי-מלאכה עם תנאי עבודה ירודים ובתי-חרושת בניצוחם, לעתים קרובות, של מנהלי עבודה סדיסטיים ושל שיטה שהייתה תמיד-אכזרית. התוצאה הייתה מעין רצח של ילדים: השמדה שיטתית של ילדים, אשר הותירה צלקת קבועה בנוף האנושי.
חוקי עבודת-ילדים שינו את כל זה. אנשים תרבותיים היו גאים בכך שהם החזירו לאנשים הצעירים את ילדותם, תקופת צמיחה, משחק והבשלה אטית. אפילו בתי-הספר הושפעו מחוקים אלה וכך הוכנסו לתוך שיגרת היום-יום שלהם פעילויות אקזוטיות כגון משחקים מחוץ לכותלי בית-הספר, התעמלות והפסקות.
זה היה דבר טוב מדי מכדי שימשך אני מניח. תרבות השרויה בנירוזות איננה יכולה סתם כך להכריז על עצמה כבריאה. החיזיון שכל הילדים האלה מתהוללים בשמחה ובאושר ללא דאגה, היה יותר מדי מכדי לשאתו. לכן החליטו חכמינו ומנהיגי החינוך שלנו לקלקל את התמונה. עכשיו נאמר לנו שאנחנו חייבים להכריח את ילדינו ללמוד מיומנויות או נושאים אקדמיים מסוימים מהרגע שהם נולדים למעשה.
המסר הוא ברור. צעצועים טובים עבור תינוקות חייבים להיות צעצועים חינוכיים, הם חייבים לפתח מיומנויות מוטוריות, תאום (קואורדינציה) עין-יד, או זיהוי סמלים. על מעונות-יום טובים לכלול הדרכת תינוקות. על פעוטונים וגני-ילדים טובים לעבוד על פי תכניות לימודים בנויות היטב.
הוראת מוזיקה צריך להתחיל בגיל שלש, לימוד שחייה בגיל שנה, לימוד קריאה, ברגע שהילד יכול לראות. נאמר לנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהורים אשר מתעלמים מציוויים אלה מזניחים את ילדיהם, ומכינים אותם לכישלון בחיים.
ליהירותו של האדם אין גבול. במשך מיליוני שנים של אבולוציה התפתחו אצל כל המינים מנגנוני הישרדות המכוונים בעדינות. אחד המנגנונים האלה שהוא אוניברסלי ביותר הוא ההבשלה. תהליך אשר עוצב כך שהוא מפתח את מלוא הפוטנציאל אצל כל יצור חי.
גדילה, שונה בפרטי פרטים אצל כל יחיד והיא תלויה במבנה הגנטי ובנסיבות הסביבתיות. אולם דבר אחד משותף לכולם: התהליך, על מנת שהמינים יוכלו לנצל את מלוא הפוטנציאל שלהם, חייב להיות תהליך של הבשלה טבעית, שהוא איננו נתון להתערבותם של משיגי גבול מגושמים ובלתי מיומנים.
מדוע איננו יכולים להניח להם לנפשם? הילדות היא מצב נהדר, מהולל על ידי משוררים ופילוסופים מימים ימימה. ילדים חופשיים, עם לב קל ומאושרים, משתדלים בעצמם להשתלב בצורה חלקה בעולם המבוגרים -- להיות מועילים, להחזיר את האהבה שהם מקבלים, ולגדול כאזרחים פוריים וכהורים טובים.
האם אנחנו באמת משפרים את המצב כאשר אנחנו לוקחים את הילדים האלה והופכים אותם לאנשים קטנים מתוחים, הנתונים לרגשות אשמה, נשלטים ומלאי חובות, כאשר הם מאולצים להשיג מטרות של מבוגרים שהם אינם יכולים אפילו להבינן?
אולי "היה צריך להיות חוק": איש לא ידחוף ילדים ללמוד מ י ו מ נ ו ת א ו ל י מ ו ד א ק ד מ י כ ל ש ה ו בטרם הם בוחרים לעשות זאת מרצונם החופשי. אולי העשור השני של המאה העשרים ואחת צריך להתחיל, כפי שהמאה העשרים התחילה, בהבעתה של החברה את דאגתה האוהבת לצעיריה.
הוספת תגובה על "בין גן הילדים לבין פיז"ה"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה