האדם מתפתח בעצמו, במידה שהחברה מתפתחת, זה תלוי בזה. חשוב להפנים את הקשר התלותי שלנו לסביבה בה אנו חיים, בכדי לדעת על מה ואיפה לבסס את התפתחותנו העתידית. צריך רק להפנים שהכוחות המנגדים הם גם הכוחות המפרים אם נלמד להשתמש בהם נכון, לכן אסור לנו לבטל אפילו את התכונה הכי גרועה בעולם. אלא לחבר את כולם כמות שהן רק מתוך זרימה ואינטרס חדש, אמפתיה. היחס ההדדי מחפה ומחבר על השינויים הקיימים בהשלמה ולא בביטול. כאשר אנחנו מפתחים דאגה ואחריות הדדית מתפתחים יחסים וקשר בנינו, היגיעה המשותפת להשתדל להתחבר מתוך ידיעה ברורה שאנחנו שונים במידות אבל לא במטרה, היא שיכולה להעלות אותנו מעל הפערים.

אין אפשרות טובה יותר לגשת אל החינוך מאשר להתחיל מהיסודות שלו, מה מחבר אותנו כאן, ומה משותף לכולנו, או שבכלל השהות שלנו כאן היא מקרית. במקרה שלי נסיון החיים לימד אותי שגם אם אנסה לברוח לאי בודד גם שם לא אוכל להמלט מהתלות שלי ביסוד שנקרא חברה. גם אפשר להביט בדפי ההיסטוריה ולעקוב בעיקר אחר ההתפתחות החברתית המאורגנת, מהאדם הקדום ועד לאורבנזציה מודל 2012. מאשר על הפרטים, הפרטים שכן מצויינים לאורך ההיסטוריה היו יחידי סגולה, אנשים שהמציאו, מצביאים, מדינאים, אנשי אומנות, וכו’. הקביעה שהאדם הוא יצור חברתי צריכה להיות המוטו של חיינו.

בואו לא נתבלבל אנחנו כן מדברים על חינוך ולא על תוחלת חיים, או רמת חיים של האזרח מבחינה חומרית. מפני שהחינוך האמיתי שאותו אנחנו צריכים לחבר מחדש, אמור לנבוע מאיזה דחף לחיים. ואם כן, אז דחף החיים האולטימטיבי הוא האדם בעצמו. לכן אם ניגש אל הכרה מערכתית של האדם ונסיבות ההתפתחות שמאפיינים אותנו אז גם נוכל לפעול בהתאם. כמו בעיות הכלכלה גם החינוך לא לוקה בחסר כלכלי ולא אנושי, ובטח לא חסר הזדמניות מימוש. הבעיה האמיתית לא נובעת מגודל הכיתות או מחוסר מקצועיות, אלא מחוסר חזון. החזון היה האבן השואבת כאשר שבנו לארץ והיא עדיין קיימת רק מבולבלת מעודף בימים רבים.

לסיכום חיבור הימים הרבים ליום אחד ואדם אחד, הוא ערובה להצלחה בטוחה כלל ארצית ועולמית. כי אם האינטרס שגורם לי לדאוג לילדיי יהיה זהה גם כלפי ילדיו של השכן ושל כולם, אז חוסר הגבולות המנטלי יבנה חוסן לאומי איכותי וכמותי באמת. נקרא לזה בכללות הילדים שלנו, נקרא לזה גם אנחנו, ואז נוכל לשבת ולבנות מערכת חינוך שתתן אפשרות הוגנת כלפי הדור הבא.

מטרות החינוך בחברה חופשית 

כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנו, בכל גיל, לומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורו. לא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילה; חברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן הילדים הם שותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב  באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

לא בזכות ההוראה הפרונטלית

מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו. ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הזאת, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.