האם יש בעיה עם החינוך? לא, חד משמעית.

אי אפשר להחליף את הסיבה בתוצאה, אלא יש סדר ברור בתהליכי הבניה החברתיים. החינוך הוא האמצעי שלנו ליצור את ערכים שמקובלים בינינו,  חברתים, כלכלים, וחינוכים. מערכת החינוך היא כלי בידינו לממש את איכות חיינו הרצויה, כלומר הוא רק משקף את הלך הרוח החברתי ששורר בינינו, ולא להיפך.

מתודות תיאורטיות כאלה ואחרות מעולם לא נולדו לפני האדם, האדם המתפתח הוא שהשכיל את התיאוריות שחוללו את כל השינויים והתמורות שקיימות בעולם. לכן אני לא חושב שקיימת בעיה עם החינוך כיום, ומכל שכן עם משרד החינוך. אלא עם עצמנו. עדיין לא השלמנו את מסכת היחסים בינינו בכדי שתהיה השלמה נכונה בין הקצוות.

אנו נמצאים בפתחו של עידן מאוד מיוחד מבחינה היסטורית, עידן התודעה שרק אנחנו יכולים וצריכים להשלים אותו. כמו כן אני בטוח בכל כחי והבנתי שהאדם הוא המוכשר שביצורים הקיימים בכדור הארץ שלנו. ולטוב או רע הכל תלוי רק בנו.

אין מישהו אחר שיכול לקחת אחריות לידיו ולנהל, או לדאוג, לאיכות חיינו. היום יותר מתמיד כל השינויים הנדרשים אמורים להגיע דווקא מלמטה, ואין לנו על ממש לסמוך שהוא יעשה את זה במקומנו. הזמנים מתקדמים והדור הנכנס, הדור הצעיר, מוצא את עצמו בשרשרשת מקרים של בין הפטיש לסדן.

מצד אחד אנחנו מוקעים את ההתנהגות שלהם, שמתבטאת בחוסר עניין, זלזול, הפרעות מתמשכות גם פיזיות וגם נפשיות כלפי המחנכים והמערכת, אלימות, ועוד. ומצד שני מי בעצם אחראי על החינוך שלהם?

אז בעצם נשאר לנו רק להסכים לראות את עצמנו כאחראים. ההורים על חוסר מעורבות, המורים על שחיקה מתמשכת, המערכת על חוסר התחדשות בהתאם לדרישות הילדים, ועלינו כחברה בזלזול וחוסר הרגישות לכך שיש להם דרישות שאנחנו לא ממש יכולים לספק. וחוסר שביעות הרצון של הילדים מתבטא בכל הבעיות שמנינו, וזה מצב אל חזור.

מה לעשות? לראות את האחריות הכללית שלנו ליצור חינוך חדש, לימוד יצירתי לחינוך סביבתי ומשותף. הערך האולטמטיבי שיקח את כל היוזמות שקיימות ושל אלה שעוד נגלה בהמשך. ולחנך אותם לפעול על פי אחריות הדדית. יצירת הלימוד המשותף בונה תבניות זכרון מאוד מיוחדת עבור הילדים, שדווקא העתיד יוכל להנות מאותם פירות. החינוך הנכון לוקח חומר גלם, ומצעירותו מעצב אותו על התועלת המושגת בשיתוף וחיבור כוחות. איך כוחות ההפריה הפרטיים מתעלים לאין סוף אפשריות. איך? על ידי כח ההדדיות שנבנה בהם מגיל אפס.

"האם יש בעיה עם החינוך? לא, חד משמעית" ???

אז יש לנו מערכת חינוך שמחנכת לצייתנות, לא לעזור, שהידע לא חשוב רק הציון ומה שחושבים עלינו, שמי שלא מקבל ציון טוב צריך לדחוק אותו מהחברה וכדי להצליח מותר להיות רמאים והעיקר לא להיתפס, שאלימות משתלמת, בעיקר נגד חלשים והגרוע מכל – משתמשת בטכנולוגיות חינוך של המאה ה-19 במקום להתקדם למאה ה-21. מה עוד שבמקום להודות שצריך להתקדם – מאשימים את הרוב שהם לא נורמלים, דפוקים ומקולקלים ונותנים להם סמים קשים כמנגנון התמודדות.

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות האינטלקטואליים 

המשפט הראשון אשר צץ בראשנו הוא: "הולכים לבית-הספר כדי ללמוד". זו המטרה האינטלקטואלית. היא באה לפני כל האחרות. עד כדי כך, ש"לקבל חינוך" מתפרש כ"ללמוד" --  צר במקצת, כמובן, אולם מבהיר את העדיפויות.

אם כן מדוע אנשים אינם לומדים יותר בבתי-הספר היום? מדוע כל התלונות? מדוע ההוצאות הנראות כאין-סופיות רק כדי לטחון מים, שלא לדבר על התקדמות? 

התשובה היא פשוטה עד כדי מבוכה. בתי-ספר היום הם מוסדות בהם "ללמוד" מתפרש כ"ללמד אותך". רוצים שהאנשים ילמדו? תלמדו אותם! רוצים שילמדו עוד? תלמדו אותם עוד! ועוד! תעבידו אותם קשה יותר. תתרגלו אותם זמן ארוך יותר.

אולם למידה היא תהליך שאתה עושה, לא תהליך אשר עושים לך! זה נכון לגבי כולם. זה בסיסי.

מה מביא את האנשים ללמוד? מצחיק שמישהו ישאל. לפני יותר מאלפיים שנה, אריסטוטלס פתח את ספרו החשוב ביותר עם התשובה המקובלת באופן אוניברסלי: "בני אנוש הם סקרנים מטבעם". דקרט העמיד את זה אחרת במקצת, גם בתחילת עבודתו החשובה ביותר: "אני חושב, לכן אני קיים". ללמוד,לחשוב,להשתמש בשכלך בצורה פעילה -- זו המהות להיות בן-אנוש. זה טבעי.

טבעי יותר אפילו מהדחפים הכבירים -- רעב, צמא, מין. כאשר הנך שקוע במשהו -- מילת המפתח היא "שקוע" -- הנך שוכח את כל הדחפים האחרים עד שהם מכניעים אותך. אפילו חולדות עושות זאת, כפי שהוכח כבר לפני זמן רב.

מי היה חושב לאלץ אנשים לאכול, או לשתות או לעשות מין? (אינני מדבר, כמובן, על אנשים אשר לוקים באי-יכולת מסוימת שמשפיעה על הדחפים שלהם; כמו כן דבר ממה שאני כותב פה על החינוך איננו מכוון להתאים לאנשים בעלי מגבלה ו/או פגם שכלי כלשהו אשר אפשר ויש צורך לטפל בהם באופן מיוחד, בדרכי הפרקטיקה הרפואית). איש איננו דוחף את הפרצופים של האנשים לתוך קערות אוכל, כל שעה מידי שעה, על מנת להבטיח שיאכלו; איש אינו כולא אנשים עם בן/בת זוגם, שמונה פעמים ביום על מנת להבטיח את הזדווגותם.

האם זה נשמע מגוחך? אז עד כמה יותר מגוחך הוא, לנסות להכריח אנשים לעשות מה שמעל לכל דבר אחר בא להם בצורה הטבעית ביותר! וכל אחד יודע עד כמה נפוצה ברבים היא הסקרנות המכניעה זו. כל הספרים על גידול ילדים מאריכים בהוראות להורים כיצד להחזיק את הילדים רחוקים מדברים -- במיוחד מרגע שהם ניידים. אין אנו נוהגים לדחוף את בני השנה שלנו לחקור. להפך, אנו מושכים לעצמנו בשערות כאשר הם הורסים לנו את הבית, אנו  מחפשים דרכים לרתום אותם, לכלוא אותם ב"לולים". וככל שהם יותר מבוגרים, ביותר קלקלות הם מעורבים. האם אי-פעם התעסקת עם ילד בן עשר? עם מתבגר?

אנשים הולכים לבית-הספר ללמוד. על מנת ללמוד, יש להניח להם לנפשם ולתת להם זמן.כאשר הם זקוקים  לעזרה, יש להעניק להם אותה, אם אנחנו רוצים שהלמידה תתנהל בקצב הטבעי שלה. אולם אל תטעה: אם מישהו נחוש ללמוד, הוא יתגבר על כל מכשול וילמד למרות הכל, לכן אינך חייב לסייע. סיוע רק מזרז במקצת את התהליך. להתגבר על מכשולים היא אחת הפעילויות העיקריות של הלמידה. זה לא מזיק להשאיר כמה מהם.

אולם אם אתה מפריע לבן-אדם, אם הנך עומד על כך שהוא יפסיק את הלמידה הטבעית שלו ובמקומה יעשה מה שאתה רוצה שהוא יעשה, בין 9:00 בבוקר עד 9:50 ובין 10:00 בבוקר לבין 10:50 וכן הלאה, לא רק שהוא לא ילמד מה שהוא משתוקק ללמוד, אלא שהוא גם ישנא  אותך, הוא ישנא את מה שהנך מאלץ אותו לעשות, ויאבד כל חשק ללמוד, לפחות באופן זמני.

כל פעם שהנך חושב על שיעור באחד מבתי-הספר אי-שם, תדמיין לעצמך את המורה דוחף תרד וחלב וגזר ונבטים (כל הדברים הטובים האלה) לתוך גרונו של כל אחד מתלמידיו עם משחולת ענקית. 

בית הספר הדמוקרטי סדברי ואלי נותן לתלמידיו להיות. נקודה. בלי אוליים. בלי יוצאים מן הכלל. המבוגרים מסייעים אם הם יכולים כאשר הם מתבקשים לעשות כן. אולם לעולם אינם מפריעים בדרכם. אנשים הולכים לבית הספר קודם כל כדי ללמוד. וזה מה שהם עושים, כל יום, כל היום.

מדוע ללכת לבית הספר?

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית הספר מדגם סדברי עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות הפוליטיים 

אנחנו מקבלים כמובן מאליו שעל בתי-הספר לטפח אזרחות טובה. החינוך האוניברסלי, תמיד שמר על עין אחת פקוחה הממוקדת בחדות במטרה: לעשות מכולנו אזרחים טובים.

כולנו יודעים מה המדינה מייצגת. העקרונות המנחים נרשמו, ושוכללו בהתמדה מאז.

מדינה זו הנה (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) קהילייה דמוקרטית. אין מלך, אין מלכות, אין אצולה, אין היררכיה טבעית, אין רודן. ממשל של העם, על די העם, עבור העם. בענייני מדיניות, שלטון הרוב. אין מיסוי ללא ייצוג.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) מדינת חוק: אין סמכות שרירותית, אין ממשל גחמן (קפריזי) פעם נותן, פעם לוקח. צדק ראוי.

מדינה זו היא (או לכל הפחות הייתה צריכה להיות) אנשים עם זכויות. זכויות טבעיות. זכויות כל כך יקרות לנו שאבות-האומה היו צריכים לסרב להקים את המדינה בלי חוקה, והיו צריכים לסרב לאשר את החוקה ללא מגילת-הזכויות מצורפת בכתב, ומיד.

ביודעים אנחנו כל זאת, היינו מצפים -- לא, היינו עומדים על כך (ניתן היה לחשוב) -- שעל בתי-הספר, בהכשירם את תלמידיהם לתרומה יצרנית ליציבות הפוליטית ולצמיחתה של המדינה --

-- להיות דמוקרטיים ולא אוטוקרטיים;

-- להיות מנוהלים באמצעות כללים ברורים וצדק ראוי;

-- להיות שומרי זכויות הפרט של התלמידים.

תלמיד הגדל בבית-ספר בעל אפיונים אלה יהיה מוכן להיכנס הישר לתוך החברה בכללותה.

אולם בתי-הספר מצטיינים, למעשה, בהיעדרותם המוחלטת של כל אחד מהערכים העיקריים אשר צוינו ברשימה.

-- הם אוטוקרטיים -- כולם, אפילו בתי-ספר "פרוגרסיביים".

-- אין להם קווים מנחים ברורים והם תמימים לחלוטין במה שנוגע לצדק ראוי כפי

   שמתבקש להחילו על עבריינים מועדים.

-- הם אינם מכירים בזכויות הקטינים.

כולם למעט בתי ספר מדגם סדברי, אשר נוסדים על ברכי שלשת העקרונות האלו.

חושבני שאפשר לומר בבטחה שזכויות האדם אשר אותן כל כך אנחנו מעריצים, לעולם לא תהיינה באמת מובטחות עד אשר הנוער שלנו, במשך השנים הגורליות המעצבות את מוחו ונפשו, יהיה מוזן בסביבת בית-ספר אשר תכלול את האמיתות הבסיסיות האלו.