מתי כבר תביני שאין לך מנדט על האבל??

אין זה סיפורי האישי. זה סיפור המבוסס על סיפורים אמיתיים ששזרתי יחד על מנת לאפשר גם לקולות האלה להשמע.

הלוואי שתמותי!

מהרגע שנשמעו הצעדים במדרגות, באותו רביעי שקט אחה"צ, החיים שלנו נעצרו. בגללה. כאילו מישהו לחץ על כפתור "השהה" ולא נגע בו יותר. 

 חוויה של צל. להיות צל של הזמן, צל של עצמך, צל של החוויות שמצליחות לא להותיר בך את רשמיהן על אף היותן משמעותיות. איכשהו, ה"פאוז" שהיא לקחה על עצמה צבע את החיים של כולנו. 

היינו ארבעה אחים. בנים, כולנו. הוא היה הבכור. אני הייתי האח הצעיר. שניינו זכינו ליחס מיוחד. כמובן שאף אחד לא אמר את זה בקול רם – אבל כולנו ידענו. לאמא היתה דרך מיוחדת להביע את אהבתה.

 כשהגיעה המשלחת של לובשי המדים ביום הזה, שא"כ קראנו לו ביניינו- האחים שנותרו, "יום המאורות הגדולים" או פשוט "יום המאורות", הייתי בן 16 וחודש. החודש הזה העניק לי חסד באותה מידה שהעיב על החגיגות שהגיעו בימי הולדתי האחרים.

יש לנו דוריאן גריי – נוכח נפקד. אמא רצתה להשאיר את החדר שלו כמו שהוא בהתחלה. בחלוף הזמן, החדר הצטמצם לתא בארון – אבל רק בכאילו – כי מעולם לא עברנו מהבית הזה, וגם עכשיו, כשיש לה 7 נכדים, היא חיה באותה הדירה, עם אותו התא בארון – אבל לכולנו ברור שאמא, עמוק בתוכה, נשארה באותו יום. בשבעה היא אפשרה לעצמה לבכות, גם בחודש ולאורך השנה הראשונה. א"כ כבר לא היו אלה אותן עיניים. הכחול המאיר שלה כבה. הבטת בעיניים וראית תהום פעורה. אני חושב שאני יכול לספור על כף היד את מספר הפעמים בהן הבטתי לה בעיניים מאז..

הקלישאות ממשפחת "זר לא יבין זאת" מקבלות תוקף אחר. יש אחווה סמויה בין משפחות השכול. יש את המחשבה הזו שלא מרפה.. ואם זה לא היה קורה? או מה היה קורה אילו? איך הוא היה עכשיו? איזה פוטנציאל לעולם לא נראה מתממש? מה הוא יכול היה להיות? אולי עכשיו מצפים ממני למשהו מיוחד? והוא נותר הדוריאן גריי הזה. לעתים תקוע לנו האחים, כמו עצם בגרון.

 כשאבא היה עדיין בחיים הוא היה מנסה לרכך אותה. המשיך עם האהבה שלו אלינו – גם בחוץ וגם בפנים. אבל את האהבה שלה אלינו – ואלי.. היא הקפיאה. או לכולם או לאף אחד. אני חושב על הילדים שלי היום – ברור לי שהיא חולה. היום קוראים לזה פוסט טראומה.

 אולי עדיף היה לו למות ככה מאשר לחיות עם הידיעה והזיכרון של הדברים שנאלץ לעשות שם.

 איתה, לא מדברים על זה.

לכל אחד מאיתנו יש ספר פתוח מולה.

הפסדנו כל כך הרבה.

 איל, האח השני הטביע עצמו בפסיכולוגיה. מה שחגי בעצם רצה לעשות. איל לקח על עצמו לשכפל / להחיות אותו עבורה, עבור אמא. היה בטוח שכך ירפא אותה, את עצמו ואת כולנו.

בדיעבד,  הארוע של המאורות, הרס לכולנו את החיים. אפשר ליפות ולקרוא לזה במילים אחרות, של טקסי זיכרון, של גבורה, של "במותם ציוו לנו את החיים".. איזה חיים בדיוק?

 מדי פעם, עוברת בי המחשבה, שאם אמא היתה מתאבדת סמוך למוות שלו, זה אולי היה חוסך לנו את הסבל הזה, ההשהייה, תחושת האשמה על זה שאנחנו חיים, והוא, בנה האהוב, הלא ממומש, מת.

לא אחת אני אומר לה בלב: הלוואי שתמותי! שיגמר כבר! שגם אני אוכל לבכות אותו. ניכסת לך אותו כל כך – כאילו האבל הוא רק שלך. לא השארת לאף אחד אחר מקום. האבל שלנו כל כך חיוור לעומת זה שלך. הלוואי שתמותי כבר!!!

טוב שאיל הלך על יונג. את כל חלומות הזוועה שלי הוא מרכך. בעצם, עבורי, הוא הפך לאמא.

 כולה בן 21 וחצי וכבר הבין. כבר לקח על עצמו. הוא היחיד שחזה כמעט מראש איך יתגלגלו החיים. הכיר את אמא כמו שאף אחד מאיתנו לא הצליח.

 יותר מאבא ויותר מחגי המת.

אבא, שמר על קור רוח ככל שיכול היה. גם הוא ראה שהאישה שהוא אוהב, אם ילדיו טובעת בתוך עצמה. לא מודה. מתנהגת כרגיל,אבל רחוקה מליוני שנות אור.  ביום הזה, כשהודיעו לנו שחגי מת, מתה אמא ויחד איתה בעצם מתנו כולנו.

שבריר מבט

זה קורה בדיוק שלוש פעמים בשנה. לא. בעצם ארבע.

בראש השנה, בפסח, ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביומולדת שלו.

אז, רואים ומבינים שהיא הפוכה לגמרי. רק אז היא מרשה לעצמה. לא שהיא מדברת או בוכה או שרה – זה, מעולם לא ראינו ולא שמענו. מאחלים לעצמנו שיגיע היום שכן. אבל עדיין, אחרי 27 שנים, היא לא.

היא עושה את זה דרך האוכל. עודד שם לב לזה. בשנים הראשונות הוא שמר את התובנות שלו לעצמו. אחר כך, שיתף גם אותנו ואת אבא.

 איך לא ראינו לבד? טמבלים שכמותנו. והרי זה כל כך שקוף. אנחנו משחקים את המשחק. יודעים שזה עושה לה טוב.

רק במועדים האלה היא מכינה את האוכל שהוא אהב. המפיות שמקשטות את השולחן, באות מעטיפה ששמו כאילו מונצח עליה: חגית. ארבע פעמים בשנה שהיא גם קצת מעיזה ליצור קשר עין. אמנם לשברירונצ'יק של שניה, אבל קשר שאנחנו כולנו צמאים לו כמו הלך למיים במדבר.

היא תמיד דואגת שמישהו ישב על הכיסא שלו – לעתים זה יריב, החבר שלו מאז. לעתים זו ליהיא שהיתה חברה שלו בזמנו – הספיקה להתחתן, ללדת ולהתגרש.. יש פעמים בהם מי שיושב על הכיסא שלו זה סבא או איזה דודן/דודנית. הכיסא מעולם לא היה מיותם בארבעת הרגלים של אמא.

כשאני שם לב לקערה היחידה עם המטבל של הארטישוק, מונחת במרכז השולחן – ברור לי שהיא רוצה שנתחכך מעט זה בזה, שנדבר, שנצחק ונסתכל בעיניים. שנתנהג כמו אז.. לפני יום המאורות.. זה לא ממש מצליח למרות שאנחנו ממש משתדלים. הכי מבעס שאני מרגיש שהאיפוק הזה שלנו מגיע גם לילדים שלנו. סיכמנו ביניינו שמספרים להם את האמת. לא מסתירים. סיכמנו שאנחנו נחיה אחרת.

 הבטחות.

 לך תסביר לילדים שלך איך אתה לא ממש אתה בגלל שאחיך מת ובגלל שאמא שלך, סבתא שלהם לא הצליחה לשאת את האובדן. הסברנו, שיתפנו.. ורותי שלי, שבאמת אין עליה – עושה כל כך הרבה עם המון סבלנות – ועדיין, אני יודע על עצמי שאני לא ממש אני.

 גם אני עוד שם. בחדר ברחוב ביאליק 56.

בשאר ימות השנה, יש לכל שניים קערית עם מטבל לארטישוק. בהתחלה היינו טובלים ברוטב שהיה מורכב מלימון, כמון, קצת מלח ואולי טיפ'לה פלפל שחור. מעולה!!

יום אחד, אמא חזרה עם מתכון חדש למטבל: שליש גביע שמנת, שליש גביע יוגורט ושליש מיונז – לזה מוסיפים טיפונת חרדל.

חגי ליקק את האצבעות.

מאותו יום לא ראינו את הרוטב הישן והטוב.

אני חסר אותו 24/7. לא עובר יום שאני לא חושב עליו באופן כזה או אחר. כל כך הייתי רוצה לבכות, לצרוח.  הכי אני רוצה לצרוח עליה: הלוואי שתמותי! הרסת לי את החיים!!

איך לקחת את כל האבל רק לעצמך? איך??

אני יודע שזה באג עמוק שלה ושהיא ממש צריכה טיפול – שהיא מסרבת לו בכל תוקף – ועדיין, "הילד" שבי לא שוכח לה ולא ממש סולח.

יום אחד, אולי אצליח גם להגיד את זה החוצה – הלוואי שתמותי כדי שאנחנו נוכל לחיות!