אהבתי אותם.
את כולם.
חלק, גיליתי שאהבתי רק בדיעבד. אחרי שאיבדתי אותם.
חלק אהבתי גם בחייהם.
אהבה תמימה, חברות עזה כזו.
ככל שנקפו השנים... כך התארכה הרשימה. היום הזה, כמו גם ימים אחרים הפכו להיות ארוכים, אפורים עם נגיעות שחורות, חלק ממני, חלק אמיתי. מעיק, מאפיל, מחניק, ממזער את כל השאר לכמעט ולא כלום...
בהתחלה זה היה ממש קשה לחוות את המשמעות האמיתית של יום הזכרון ולעבור ליום העצמאות.
אחר כך זה נהיה בלתי אפשרי.
בטקסים של ערב יום הזכרון, בבסיס, בצל רשתות ההסוואה, לצד ההורים השכולים והמשפחות השכולות, שם... נעתקה נשמתי כל פעם מחדש, ובכל פעם, מחדש, לקח לי יובלות לאסוף את נשמתי חזרה, לחייך שוב, להרים ראש ולהגיד... מחר זה יום חדש.
יום אחד, עברתי למקום מגורים די רחוק מהבסיס ההוא. אליו הייתי קשורה בטבורי.
בשנים הראשונות עוד נסעתי לערב יום הזכרון, לבתי העלמין למחרת, וליקקתי את פצעי במסתור לנוכח הפיצוצים של זיקוקי הדינור שתמיד, אבל תמיד הגיעו מוקדם מדי.
בהחלטה של רגע, החלטתי יום אחד שלא לנסוע. כן, בשלהי נישואי.
אני אפילו לא זוכרת למה. לא בטוחה שהיתה סיבה.
ההרגשה הכבדה, המועקה בגרון, הדמעות, הפחד, הגעגוע, הכאב... כן, הם היו שם, ולא רק שלי, קהילה שלמה עמדה דומם כרקמה אנושית אחת חיה...
ואז, אף אחד לא רצה ללכת הביתה. כולנו נשארנו וכך התחיל ערב שירי לוחמים הראשון שהיה לנו ביישוב.
אחד הביא שירון, אחר הביא גיטרה, שלישי אקורדיון, ורביעי חלילית... כסאות, קצת שתיה, ו... קרן שפיות נגעה בחיי.
מאז... באדיקות רבה, אני מגיעה לטקס האזרחי, לערב שירי לוחמים.
נגיעה של נחמה.
אהבתי אותם.
את כולם.
חלקם אהבתי רק בדיעבד.
הוספת תגובה על "אהבתי אותם"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה