חינוך כולל חשבון אנגלית גיאוגרפיה ועוד, הוא לא מהווה את מטרת החינוך ומכל שכן את תכליתו. החינוך הוא הכלי הידברות בינינו, הוא הכלי שאנחנו מעבירים מדור לדור. הדרך בה אנו רוצים לעצב את חיינו, היא הדרך בה אנו מבססים את מערכת החינוך.

עד היום היינו במערכת אינדיבידואלית שבה גדלנו והתפתחנו, ומערכת החינוך התאימה לחינוך חומרי בעיקרה. חינוך בו רכשנו את ההצטיינות האישית, את הציונים הטובים ביותר, את הבית ספר הטוב ביותר, את האוניברסיטה הטובה ביותר וכן הלאה. והכל מבוסס על התפתחות והצטיינות אישית. בה כל אחד יכול לממש את עצמו לפי מידת ההשתתפות שלו.

היום יש שינוי ועצירה של מערכת החינוך כמו יתר המערכות שקושרות אותנו יחד. פתאום זה לא מספיק, זה לא מספק מבחינה חומרית, ולא מספק מבחינה נפשית. היום יש התנגשיות חברתיות שמובילות אותנו למבוי סתום. וכל זה נחשב מספיק מבחינתי לחפש דרכי גישור חדשות לחברה.

החברה, כל חברה, חייבת להשען על רוח ומסגרת ערכים משותפת שמצדיקה ומאפשרת את חיינו יחד. אחרת אנחנו נקלעים לחוסר אונים, ולא יודעים איך להגיב נכון למציאות המצטיירת. איך להתמודד עם בועות פיננסיות, איך להתמודד עם כשל כלכלי, איך להתמודד עם חוסר סיפוק של התלמידים מהמערכת הקיימת וכן הלאה.

 

מצד אחד יש לנו שאלות רבות שמעידות שבפעולות שלנו, משהו אנחנו לא עושים נכון, ומצד שני קיימת אפשרות ללידת ערכים חדשה על פני הנוכחית. להויה אנושית חדשה כאן בעולם שלנו. שלא כמו המדע הנוכחי, מערכת החינוך ההולמת מחפשת את התשובות שלה בשדה המשותף שנקרא  אדם, אנושות, חברה. וכמבוחר שבכל היצורים אנחנו היחידים שיכולים לתת מענה לזה. מבחינתנו, הגרוע מכל הוא הצפיה לנס, הצפיה שמשהו יקרה בזמן שאנחנו מחכים.

 

אחת מאבני היסוד של החינוך האינטגרלי הוא שינוי התודעה, של האדם הכללי. ולכן כלום לא יקרה עד שנרצה ביחד, עד שנפעל לקראת זה, ורק אז נוכל לצפות לשינוי המיוחל. התרבות החדשה נקראת השולחן העגול. עגול מכל פינותיו ומכיל בתוכו את כל הדעות שקיימות, ודווקא על פניהם לבנות גשר אחד משותף שכולל בתוכו את כל האינטרסים הקיימים תחת מטרייה אחת.

 

אין שום דבר אחר מאשר, האדם, הוא הנקודה המרכזית של חיינו, והאמצעי היחיד שקושר עבורו את המציאות להרגשת החיים זה נקרא חינוך. ובתוך החינוך הזה יש גם חשבון ואנגלית ולשון. עולם כמנהגו נוהג, רק האדם הוא צריך להשתנות על ידי החינוך המשותף שיתאים אותנו לעתיד הטוב, על ידי דוגמא ובניית סביבה הדדית. זה כבר לא סוד שהעתיד הוא גלובלי אינטגרלי, הכפפה נזרקה השאלה מי מוכן להרים אותה.

 

 

"חינוך אוניברסלי", "חינוך אינטגרלי", "חינוך רב שכבתי" .....וכד' ? 

 

אולי חינוך חופשי: חופש בחירה וחופש לימוד ? 

 

 

משפט אחד שלך מצא חן בעיני במיוחד: "אין שום דבר אחר מאשר, האדם, הוא הנקודה המרכזית של חיינו, והאמצעי היחיד שקושר עבורו את המציאות להרגשת החיים זה נקרא חינוך..."

-

-

-

בוא נגרום לתלמידים להתעניין בחיים עצמם ונראה להם שהחיים סביבם הם מופלאים ומרתקים.

ללחוץ לקריאת המאמר

אין לי ספק שמרכזיותו של האדם כקו מנחה של כל יתר הערכים שיש לחנך לאורם - הוא הקו המפריד בין חינוך מוסרי לחינוך לא מוסרי. תודה שהבאת.

צטט: לכלילדמגיע 2012-05-04 14:12:54

-

בוא נגרום לתלמידים להתעניין בחיים עצמם ונראה להם שהחיים סביבם הם מופלאים ומרתקים.

 

 

לפני ישבו תריסר ילדים וילדות, בגילאי 9-12. שבוע קודם לכן, הם ביקשו ממני שאלמדם חשבון. הם רצו ללמוד לחבר, לחסר, לכפול, לחלק, וכל השאר.

 

"אתם אינכם באמת רוצים לעשות זאת", אמרתי, כאשר פנו אלי לראשונה.

 

"כן, כן, אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים", ענו לי.

 

"אתם אינכם באמת רוצים", התעקשתי. "חבריכם בשכונה, הוריכם, קרוביכם יתכן שרוצים עבורכם, אבל אתם בעצמכם בוודאי הייתם מעדיפים לשחק, או לעשות משהו אחר".

 

"אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, ואנחנו רוצים ללמוד חשבון. תלמד אותנו, ונוכיח לך.  נעשה את כל שעורי הבית, ונעבוד קשה כמה שנוכל".

 

נאלצתי להיכנע להם, בספקנות. ידעתי שלוקח שש שנים ללמוד חשבון בבתי-ספר רגילים, והייתי בטוח שהעניין שלהם ידעך אחרי חודשים אחדים, אולם לא הייתה לי ברירה, הם לחצו אותי חזק אל הפינה.

 

ציפתה לי הפתעה.

 

 

בעייתי העיקרית הייתה למצוא ספר-לימוד אשר ינחה אותי. הייתי מעורב בפיתוחה של  ה"מתמטיקה החדשה", והגעתי למצב ששנאתי אותה. בימים ההם, כאשר עבדנו בזה -- אקדמאים צעירים מהתקופה שלאחר-הספוטניק  -- היו לנו מעט ספקות. היינו ספוגים מיופייה  של הלוגיקה המופשטת, תיאורית הקבוצות, תיאורית המספרים, ומכל המשחקים האקזוטיים אשר מתמטיקאים שיחקו במשך אלף שנה. חושבני, שאם היינו לוקחים על עצמנו לתכנן קורס חקלאות לאיכרים, היינו מתחילים בכימיה אורגנית, גנטיקה, ומיקרוביולוגיה. למזלם של האנשים הרעבים שבעולם, לא נתבקשנו לעשות זאת.

 

הגעתי למצב ששנאתי את היומרנות  וחוסר הבהירות של ה"מתמטיקה החדשה". אפילו אחד מתוך מאה מורים למתמטיקה לא ידע במה המדובר, ואף לא תלמיד אחד מתוך אלף.  האנשים זקוקים לחשבון כדי לחשב; הם רוצים לדעת להשתמש בכלים. זה מה שתלמידי רצו כעת.

 

מצאתי ספר בספרייתנו, המתאים בדיוק לעבודה שבפתח. זה היה ספר בסיסי אשר  נכתב ב-1898. קטן ועבה, מלא באלפי תרגילים, המיועד לאמן מוחות צעירים לבצע את המטלות הבסיסיות בדיוק ובמהירות.

 

 

השיעור התחיל -- בזמן. זה היה חלק מהעסקה. "אתם אומרים שאתם רציניים?" שאלתי, בהתרסה; "אז אני מצפה לראותכם בחדר בזמן -- בשעה 11:00 בבוקר בדיוק, כל יום שלישי וחמישי. אם תאחרו בחמש דקות, אין שיעור. אם יבוטלו שני שיעורים -- אין יותר לימודים".  "עשינו עסק", הם אמרו, עם ברק של סיפוק בעיניים.

 

חיבור בסיסי לקח שני שיעורים.  הם למדו לחבר הכול -- טורים דקים ארוכים, טורים עבים קצרים, טורים ארוכים ועבים.  הם פתרו עשרות תרגילים.  חיסור לקח עוד שני שיעורים.  יכול היה לקחת שיעור אחד, אבל ה"השאלה" דרשה הסבר נוסף.

 

המשכנו לכפל, וללוחות הכפל. היה על כל אחד ללמוד בעל-פה את הלוחות. כל אחד  נשאל שוב ושוב בשיעור. ואז, הכללים. ואחריהם התרגול. הם היו טובים, כולם. מפליגים הלאה, משתלטים על הטכניקות ועל האלגוריתמים. הם יכלו לחוש את החומר חודר לעצמותיהם. מאות ומאות של תרגילים, שאלות בכיתה, מבחנים בעל- פה, דחפו את החומר לראשיהם.

 

ועדיין הם המשיכו לבוא, כולם. הם עזרו אחד לשני כאשר היה צורך, כדי שהכיתה  תמשיך להתקדם. בני השתיים-עשרה ובני התשע, האריות  והכבשים, ישבו  בשלום, ביחד, תוך  שיתוף פעולה הרמוני -- ללא התגרויות, ללא בושה.

 

חילוק -- חילוק  ארוך. שברים. שבר עשרוני. אחוזים. שורש ריבועי.

 

הם באו ב-11:00 בדיוק, נשארו חצי שעה, והלכו עם שיעורי בית. הם חזרו לשיעור הבא עם כל שיעורי הבית מוכנים, כולם.

 

בעשרים שבועות (חמישה חודשים בקירוב), אחרי עשרים שעות מפגש, הם כיסו את הכול. חומר של שש שנים. כל אחד מהם ידע את החומר על בוריו.

 

 

חגגנו את סוף השיעורים. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה בה השתוממתי  מהצלחת התיאוריות שלנו, שכה רחשנו להן הוקרה. הן עבדו פה, ובגדול.

 

יתכן שהייתי צריך להיות מוכן למה שקרה, למה שהיה נראה לי כנס. שבוע אחרי  שהשיעורים הסתיימו, שוחחתי עם אלן ווייט, אשר היה מומחה בחשבון במשך שנים בבתי-ספר יסודיים ממלכתיים והיה מעודכן בכל שיטות הלימוד החדשניות והטובות ביותר.

 

סיפרתי לו את אשר קרה בכיתתי.

 

הוא לא היה מופתע.

 

"מדוע לא?" שאלתי, נדהם מתגובתו.

 

עדיין הייתי המום מהקצב והיסודיות בהם למדו "תריסר המלוכלכים שלי".

 

"מפני שכל אחד יודע", הוא ענה, "שהנושא עצמו איננו קשה. מה שקשה, למעשה בלתי אפשרי, זה להכניס את זה לראשם של הצעירים אשר שונאים כל שלב. הדרך היחידה שיש לנו בה צל של סיכוי היא להחדיר את החומר בהדרגה כל יום, במשך שנים אפילו כך זה לא עובד. רוב בוגרי כיתה ו' הנם אנאלפביתים במתמטיקה. תראה לי ילד אשר רוצה ללמוד את זה -- עשרים שעות בערך, טוב, זה נשמע לי הגיוני".

 

אני מניח שהוא צודק. מאז, אף פעם זה לא לוקח הרבה יותר זמן.

 

 

[ פרק 1, חשבון, מתוך הספר: סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי-ואלי, ע' 15, מאת: דניאל גרינברג, מתוך חלק א': לומדים, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987. ]  

 

 

 

מסקנה: בתי-הספר כיום מבזבזים את הזמן של התלמידים, את האמון של ההורים ואת הכסף של המדינה. (זכויות הפרט)

 

 

נהניתי מכל מילה. מכל משפט. אני רואה כך את הדברים. תודה רבה לך, אשמח לקחת חלק בכל פעילות. יש לי נסיון לא קטן במערכות חינוכיות, בתפקידי הנהגה, אשמח שתעדכן אותי. ממש נפלא

 

 

אני מרים את הכפפה. מי מרים אותה יחד איתי ? 

 

 

מטרות החינוך בחברה חופשית   

 

כעת, כאשר ישנה הסכמה רחבה לצורך ברפורמה רצינית בחינוך, עלינו לבחון בהקפדה את מה שעל בתי הספר להציב לעצמם כדי להשיגו, וכיצד הם יכולים להיערך בצורה הטובה ביותר כדי להגשימו. דבר זה דורש בחינה יסודית את טבעו של החינוך.

 

אולי המקום הטוב ביותר להתחיל בו הוא בלב העניין -- לאמור: כיצד אנשים לומדים. תהליך הלמידה הוא בעל מורכבויות רבות, אולם דבר אחד צלול כמים: כל אחד מאתנו, בכל גיל, לומד בצורה הטובה ביותר כאשר הוא מתמודד עם ניסיונות אמיתיים שהם משמעותיים עבורו. לא חשוב מה הנושא, עליו להתמודד עמו במישרין על מנת לשלוט בו.

 

עקרון בסיסי זה הוא כל כך ידוע, שהוא בקושי ראוי לתשומת-לב מיוחדת. כאשר הנך רוצה ללמוד כיצד לסרוג, הנך יכול: לצפות בסרטי וידיאו, לקרוא ספרים, לקחת קורסים -- אולם כעקרון, עליך לסרוג וככל שיותר תרצה להשתמש בדברים שהנך סורג, יותר סיכויים יש לכך שתתרכז ותעשה עבודה טובה. אותו הדבר הוא נכון לגבי כל אומנות (מקצוע) או מיומנות. זה נכון גם לגבי שפות. הנך חייב להשתמש בשפה הזרה כדי ללמדה; הנך חייב להיות, בראש  ובראשונה, באמת בעל מוטיבציה כדי להשתמש בה, אחרת הנך יכול לבלות שנים בלימוד שפה מבלי שתשלוט בה לעולם. (כמה מאתנו "למדנו" בתיכון במשך שנים אנגלית, או ערבית, ולמעשה לעולם לא הרגשנו שאנחנו באמת מסוגלים לשוחח בשפה או לקראה בנוחיות?)

 

חשיבותו של השימוש האמיתי בדברים שברצוננו ללמוד מודגשת עוד יותר במקרה של הלמידה המורכבת. למעשה, ככל שיותר מורכבת ההתנהגות אשר ברצוננו לשלוט בה, יותר חשוב הוא שנשתמש בה בהתמדה ושנתרגל אותה באופן חופשי. למשל, אין דרך אחרת ללמוד את המיומנויות החברתיות -- כיצד להסתדר עם אנשים מכל הסוגים -- אלא להיות מעורב עם מבחר רחב של אנשים במשך פרקי זמן ארוכים. כמובן, אפשר להיעזר ביועצים, בפסיכולוגים, בספרי הדרכה, ועוד. אולם כאשר מגיע הרגע המכריע, אנו חייבים לקיים יחסי-גומלין, ולהרבות בהם, על מנת לפתח את היכולת להיות חברים יעילים בחברה. עלינו להיות חופשיים להתחיל ולסיים יחסים, להתעסק עם אנשים בני כל הגילים ובעלי כל הרמות של מיומנות, ליצור קבוצות  ולפרקן, להשתתף בתהליכי קבלת החלטות, וכן הלאה.

 

זה מביא אותנו לשניים מהדברים החשובים ביותר אשר אנחנו רוצים שילדינו ילמדו בזמן שהם גדלים להיות אזרחים יעילים במדינתנו. האחד היא  ה י כ ו ל ת   ל ת פ ק ד  בחברה חופשית ודמוקרטית כשותפים מלאים בענייני הקהילה; חברה בה כל אזרח, ללא הבדל גיל, מין, צבע, דת או אמונה, מפגין כבוד מלא לכל אחד אחר, בה כל אזרח מתייחס לכל אחד אחר כשווה בכל העניינים. הדרך היחידה אשר יש בה ולו הסיכוי הקלוש ביותר שהמבוגרים יתפקדו בצורה כזאת היא להחזיק את הילדים, החל מהגיל המוקדם ביותר, בסביבה שהיא דמוקרטית ומכבדת, ואשר מתרגלת את שימושי החופש מהילדות ועד הבגרות.

 

כמה חשוב הדבר אפשר לראות במדינות הרבות אשר מגיחות מהעריצות אל החופש. פעם אחרי פעם אנחנו שומעים את הטרוניה שלאזרח הממוצע במדינות אלו אין מושג כיצד להתנהג בחברה חופשית, כיצד לכונן יחסים ולתפקד עם מוסדות דמוקרטיים, כיצד להרחיב את הכבוד ההדדי שאנחנו זקוקים לו בחברה פלורליסטית. גם במדינתנו אנחנו ערים יומיום לקשיים  שהאנשים פוגשים כאשר יש להתייחס בכבוד האחד אל השני, ללא אלימות, או עריצות, זדון ושרירות-לב.

 

לכן, נראה היה חיוני שבתי הספר שלנו יתפקדו כחברות חופשיות, ודמוקרטיות, בהן  הילדים הם שותפים מלאים בהחלטות אמיתיות על בסיס יומיומי, ומשתתפים בניסוחם של הכללים, בתהליכים השיפוטיים ובתפעולה של קהילתם.

 

מיומנות המפתח השנייה אשר על ילדינו לרכוש בבית הספר היא  ה י כ ו ל ת   ל ח ש ו ב באופן יצירתי ולפגוש אתגרים חדשים בכל פעם שהם מופיעים. לחשוב, כמו כל דבר אחר, אי-אפשר ללמד. זה כשרון מולד, הוא שייך למבנה עצמו של המוח, וזקוק לאימון ותרגול כדי להתפתח. המוח תמיד חושב; מה שצריך הוא לתת לו הזדמנות לפתח את מלוא יכולתו לפתרון בעיות. בדומה לאופן ששרירי הגוף מתפתחים כתוצאה מהשימוש בהם תוך כדי פעולה.

 

לא בזכות ההוראה הפרונטלית

 

מוח בריא זקוק לחופש הפעולה המרבי האפשרי כדי שיוכל להתחקות אחרי קווי המחשבה שלו.ככל שהאילוצים אשר יכפו על ידי אנשים אחרים יהיו פחותים, יותר סביר שהמוח יתפתח באופן מלא, ייחודי, ויצירתי. ואם יש משהו שאנחנו זקוקים לו במאה הבאה, זו יצירתיות, בניגוד לציות דמוי-הרובוט לכללים (אשר, הניסיון ההיסטורי מלמד אותנו שהוא, עלול גם להוביל לתופעת הפשיזם, עד כדי גרירת ההמונים לביצוע פשעים נגד האנושות).

 

ניסיונות אשר נעשים על ידי בתי ספר ללמד ילדים כיצד לחשוב הם סתירה במונחים. ברגע שהנך יוצר תכנית לימודים, מכל סוג שהוא, הנך כופה דרך מחשבה מעוכלת-מראש על מוח רענן, והנך מקטין את יכולתו לתפקד באופן עצמאי. בתי הספר להם מדינתנו זקוקה היום חייבים להיות מוסדות אשר נוטשים כל ניסיון להגביל את הרדיפה החופשית אחרי הידע שכל ילד, וכל מבוגר, נרתמים אליה באופן טבעי, ללא כל דרבון ו/או תמריץ חיצוני.

 

בתי-הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת-קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי-ספר המנוהלים באופן דמוקרטי, ואשר מאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.