על הבדלים בין קונספט עידן החינוך הישן לעידן החינוך החדש - חלק א' , הקדמה

קונספט עידן החינוך הישן , הוא בן למעלה מ 250 שנה ( תחילתו במחצית המאה ה 18 , והתעצב בפורמט הקיים עד היום בתחילת המאה ה 19 ) .

אף על פי שאני מכנה אותו ישן – הוא עדיין הקונספט הדומיננטי במערכות ה" חינוך " בעולם , למרות שכבר מזה למעלה מ 40 שנה הוא איננו תואם את מציאות החיים .

 כיצד זה קרה ?

זה קרה בין השאר בשל הקושי שלנוּ להמחיש לעצמנוּ את מושג ההתפתחות המעריכית .

ברמה האבולוציונית – המנטאליות שלנו תואמת שינויים ליניאריים בלבד.

דוגמה :

כשאני שואל  , ילדים , או אף מבוגרים , מה יהיה העובי של דף נייר  שקופל כל פעם למחצית - 42 פעם ( עובי דף A4 הוא  0.1 מ"מ ) , התשובה נעה בין 20 סנטימטרים , ל 1 מטר .

התשובה בפועל היא . . .  כ 433,000 ק"מ ! 

( 2 בחזקת 42 כשהתוצאה מחולקת ב 10,000,000 כדי להמיר אותה לקילומטרים )

יותר מהמרחק של הירח מכדור הארץ , או כמעט פי 11 מהיקף כדור הארץ לאורך קו המשווה .

קשה לנו לתפוס זאת .

הבעיה היא שפונקציות מעריכיות מתעתעות .

הן מתחילות לעיתים בצורה נינוחה , הנראית ליניארית , אך הן כל הזמן מאיצות והגרפים שלהם הופכים להיות מאונכים , דהיינו , החל משלב מסוים  - שינוי קטן בציר ה X ( לענייננו – ציר הזמן ) , תואם שינויים עצומים בציר ה y   ( לענייננוּ – שינויים בכמות המידע , בהתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות , וכתוצאה מכך גם באורחות החיים ) .

אמנם המצאת הדפוס הייתה מהפך מעריכי , אך עדיין במספרים הנמוכים . במשך מאות שנים הגרף נראה עדיין מתון , אף על פי שהפצת המידע כבר הייתה מעריכית .

אולם , כ 25 שנה לאחר המצאת הטרנזיסטור ומזעור האלקטרוניקה   ( דצמבר 1947 ) - דהיינוּ , בתחילת שנות ה  70 , הסתיים שלב המתינות של ההתפתחות המדעית / טכנולוגית , והחל עידן ההתפתחות המעריכית הכמעט אנכית .

כ 25 שנה לאחר המצאת הטרנזיסטור , הופיע המיקרו מחשב , כשלאחריו , ב 1977 הופיע ה Apple II  , וב 1981 הגיע לשוק בייצור המוני המחשב האישי IBM – PC  .

רשת האינטרנט שהחלה את דרכה ב 1969 כרשת בין אוניברסיטאית , התפתחה הלאה , וב 1997 היו כבר כמיליון אתרי WWW .

(  1997 נחשבת ע"י הפריקים של האינטרנט  כשנה הראשונה לספירת העולם . . . ) 

בדצמבר 2008 , רף המשתמשים באינטרנט חצה את המיליארד .

3 שנים לאחר מכן , ב  29  בינואר 2011 , היו כבר  2.1 מיליארד גולשים .

מבחינת הרגלי התקשורת הבינאישית ב 2008 תועדו כ  222 מיליון משתמשי פייסבוק , בסוף 2011 –  כ 845 מיליון .

טכנולוגיית הטלפון הנייד , אף על פי שפותחה כבר ב 1946 – גם היא

" התבשלה " במשך אותו פרק זמן , עד ל  1973 , כשהשיחה הראשונה בוצעה במנהטן ע"י מרטין קופר  .

עד שנות ה 90 המכשיר היה בעיקר נחלת העשירון העליון , ומאז הוא התפשט אל מגוון מעמדות , והוא נחלת המונים .

 בשנת 2000 היו 500 מיליון מנויי סלולר , ביולי 2012 –

 6.1  מיליארד מנויים ( כ 80% מאוכלוסיית העולם ) , או כפי שאוליבר ואן דה וורט ציין - יש ליותר בני אדם מכשיר סלולרי מאשר גישה למקור מים צלולים  . ( בשנת  2017 צפוי שיהיו 9 מיליארד מנויים , יותר ממספר בני האדם בעולם )

למעשה , היום איננו יכולים לתאר לעצמנו עולם ללא סלולר .

המחשב , האינטרנט , והסלולר , בעזרת טכנולוגיה לוויינית משוכללת ואמצעי תחבורה מהירים וזמינים – השטיחו את העולם , הפכו אותו לכפר גלובאלי , האיצו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ושינו סדרי עולם ואורחות חיים באופן שלא התרחש מעולם לפני כן , ובמקצבים הולכים וגוברים , כשהאנושות נמצאת רק בתחילת עידן השינויים המהירים .

המצב הזה התרחש בגלל התפתחות היכולת להפצת מידע ולהגדלת הכמות שלו במקצבים  מ ע ר י כ י י ם  .

לפני 250 שנה , כמות היידע העולמית הוכפלה כל 200 שנה , לפני

כ 100 שנה , כמות היידע הכפלה כל 80 שנה , לפני 30 שנה – כל 10 שנים , היום – היא מוכפלת כל 1.5 שנה , ופרקי זמן ההכפלה מתקצרים והולכים , ובקרוב מאוד זה יהיה עניין של דקות ושניות , בלי להכניס לחשבון את פיתוח המחשב הקוונטי .

האמצעים הטכנולוגיים בעצמם , הם משוב חיובי המגביר את קצב צמיחת כמות המידע והפצתו , מה שמשפיע על  קצב התפתחות המדע והטכנולוגיה , וחוזר חלילה .

אמצעי ההפצה העולמית של המידע מביאה אותו  אל קבוצות בני אדם שהיו עד כה מודרות ממנוּ , כשכרגע גם הן מסוגלות בתורם – לתרוֹם מיכולותיהם .

מידע שהיה נחלת מיוחסים או מומחים – זמין כרגע לילדים . ארגוני ענן המבוססים על חכמת ההמון – הולכים והופכים להיות נפוצים .

 אוניברסיטאות אינטרנטיות איכותיות וזולות עד כדי גיחוך – הולכות וצומחות ומאיימות על ההגמוניה והמונופול של אוניברסיטאות מסורתיות

" מיוחסות " וסגרגטיביות .

העולם משתנה במהירות רצחנית .

 אבל . . .   

רוב מערכות החינוך – שהן בעצם מערכות הוראה – ממשיכות בשלהן . הן ממשיכות " להכשיר " בוגרים למציאות לא קיימת .

לוח , גיר ( או טוש מחיק ) / דף נייר , מורה מול כיתה , ואם יש מחשב – הוא רק תחליף מכני  ללוח , גיר , דף , וכמעט לא מנוצל כמכשיר מהפכני במסגרות ובגישות למידה שונות ומתקדמות .

המערכות ממשיכות להיות תואמות מקצבי עבר שאיננו , של מציאות עולם ההולך ומתפוגג במהירות , עדיין קשובות לקולות מנבכי עבר שלא ישוב .

הן ממשיכות להתאמץ " להפיק " בצורה חרושתית , באותן גישות ובאותן שיטות מסורתיות , המוני בוגרים שעברו במהלך " ההכשרה " הכוחנית תהליכי פגיעה ברמות שונות , למעשה לא הוכשרו למציאות ימינוּ רבת התהפוכות , ובוודאי שלא למציאות העתיד .

אלא שלמזלם , אותם בוגרים בהיותם תלמידים - הם גם מחוברים למקורות מידע אלטרנטיביים רלוונטיים , שמאפשרים להם לא להיות תלויים רק במערכת " ההוראה " בה הם שוהים שנים כה חשובות בחייהם , ולכן הם אינם מגיעים לעולם הבוגר מנותקים לחלוטין מעולמם.

חוסר הרלוונטיות הזה נמשך כבר שנים וכולנו חווינו אותו , חשנו בו , אך היינו צעירים וחסרי ביטחון מכדי לזעוק . בדרך כלל " הסתגלנו " , כל אחד בדרכו המיוחדת , למרות שעבור חלקנו , שנות בית הספר היו סיוט שצילק אותם לכל החיים .

כאן , בישראל , עד כמה שזה ישמע אירוני , צה"ל תרם לשיקום של רבים מאיתנוּ , בעיקר רבים מאלו שהמערכת סימנה אותם ככישלונות או כבינוניים .

הצבא שיקם את דימויים העצמי כבני אדם וכחברים מוערכים בחברה , וסיפק להם מדרך כף רגל שאפשר את חזרתם ללימודים ולהצלחותיהם שם. 

עם היד על הלב ( ולמרות הנטייה לנוסטַלגיה בית ספרית )  – הרי שבעקבות אותה " הכשרה " לא רלוונטית וכוחנית שנכפתה עלינוּ , מעטים מאיתנוּ - ומדובר בבני כמה וכמה דורות - יכולים לומר ששנות בית הספר היו חוויה מרנינה .

הצד החיובי היה בעיקר הצד החברתי ( כשגם זה לא בטוח שזה נכון עבור כולנוּ . למעשה חלקנוּ סבלוּ מאוד חברתית ) , כשפה ושם אנחנו גם זוכרים דמות חינוכית בודדה , משכמה ומעלה שנהגה בתבונה וברגישות , ושהתייחסה אלינו בכבוד ובאנושיות .

אפשר לומר על הרבה מאיתנו ש "הסתדרנו בחיים "  לַ מ ר וֹ ת המערכת ולאו דווקא בזכוּתה .

כאמור , את חוויית חוסר הרלוונטיות חשנו כצעירים במערכת החינוך ולא תמיד העזנו לבטא אותה .

לאור המציאות הנ"ל ברצוני להמשיך ולדון  במספר הבדלים קונספטואליים בין עידן החינוך הישן לבין עידן החינוך החדש , אותם הבדלים האחראים לאותן תחושות חוסר רלוונטיות כפוייה , שהיום , כשהשינויים המעריכיים כבר גלויים ובעלי עצמה ממשית -  צעירים כבר חשים אותה בחריפות , וגם אנחנו , הוריהם שטופי הדעת כבר מתחילים להודות שאכן משהו לא הולם בהתנהלות המסגרת המכנות את עצמה מערכת החינוך , שהפכה בהדרגה למערכת החינוּק .

על הבדלים אלו  - על קונספט דחיסת המידע מול קונספט טיפוח יכולות איתור , הערכה , ושימוש , במידע ( קונספט אישו"ש ) , על הערכה מודדת ומסרסת מול הערכה מעצימה , תומכת לומד ולמידה , על היעד ה"חינוכי " של הפקת מוצר אחיד - " זכאי לתעודה " - מפס הייצור ההמוני , מול יעד טיפוח לומד אוטונומי , וסיוע לאינדיבידואל למימוש אופטימאלי של יכולותיו האישיות  בעולם משתנה , על הצורך במיתון תחרותיות דורסנית וחזרה לטיפוח שיתופי פעולה במחקר , חשיבה ופיתוח בעולם מסובך ומורכב שקיומו תלוי באמון ובשיתופי פעולה גלובליים יותר מתמיד – כל אלו ועוד , בדיוני המשך .

דיון המשך הבא :

http://cafe.themarker.com/topic/2629812/

ביי

אלי

"קונספט עידן החינוך הישן , הוא בן למעלה מ 250 שנה ."

אכן אלי צודק, ש"אף על פי שהוא מכנה אותו ישן -- הוא עדיין הקונספט הדומיננטי במערכות ה" חינוך " בעולם , למרות שכבר מזה למעלה מ 40 שנה הוא איננו תואם את מציאות החיים ."

והוא שואל: "כיצד זה קרה ?"

זה קרה בעיקר בשל שתי סיבות: המבנה הפטריארכלי של המשפחה שלא מאמין בילדים ובנוער ורצון הפוליטיקאים לשלוט באוכלוסייה.

הטכנולוגיה התקדמה. הערכים המוסריים -- לא. 

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הרפורמטורים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.

זה ועוד,

נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.  

בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה. כפי שקורה לעיתים קרובות, הטור נחתם ברמיזה שהפינים יכלו ללמד אותנו דבר או שניים כיצד לתקן את המצב.

אינני חושב שאני היחידי שכבר התעייף מלשמוע כמה שעלינו ללמוד מהפינים בתחום החינוך. ראשית, מעולם לא ראיתי מחקר רציני משווה את הידע האמתי של המבוגר הפיני הממוצע עם זה של המבוגר הישראלי הממוצע. אין לי מושג מה מחקר כזה היה מגלה, כפי שאיש איננו יודע זאת; עובדה זו, לעצמה, הייתה צריכה להביא את האנשים לחשוב, בטרם הם מפצירים בנו לגרום לבתי הספר שלנו להדמות לבתי הספר הפינים. שנית, השוואות כאלו תמיד משמיטות את הנקודה העיקרית: לאמור, שלחינוך הפיני יש מטרות מאד שונות ממטרותיו של החינוך הישראלי. המבוגר הפיני האידאלי, כפי שנתפס על ידי חברתם, דומה במעט לאידיאל של המבוגר הישראלי, כפי שמתארים אותו לעצמם רוב האנשים פה. בטרם נעתיק את בתי הספר של מדינה אחרת, מוטב שנהיה לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים להעתיק את התרבות שלהם בכללותה, ואני מאד מסופק אם לרוב הישראלים היה נוח לחיות כפי שהפינים חיים.

אולם הטיעון העיקרי שלי נוגע עמוק יותר. מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המוניטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש  מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כשרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה. 

לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בנסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

היי דוד

תודה על התגובות.

אני אכן מסכים לדברים רבים בתגובותיך , אך ארחיב בחלק ב' של הדיון

שוב תודה

אלי