אפשר וקל להתמכר, לכל דבר.
לטלפון, לתוכנית טלויביזיה, לאתר כמו דה מרקר, לאישה, לחתול, לכל דבר.
הטלפון שלי רוב הזמן מכובה או על שקט, ואין לי הרגשה שהחמצתי דבר.
יש הרבה מן המשותף בין אתר זה, יותר נכון קהילה זו, וסלולרי.
המשותף הוא הרגשה של חיבור לקהילה אוהדת.
למעשה, במקרים לא בודדים, ה"חבר" האמיתי היחיד הוא הקליד, של הטלפון או המקלדת.
יתרה מכך, הסלולרי לעתים מעמיק את הבדידות, בהיותו מין תחליף נוח ובטוח לכאורה לפגישה.
אוה, כמעט שכחתי: "הסלולרי שלי תמיד פתוח בגלל הילדים..." הבולשיט האולטימטיבי.
תראו, לפני 30 שנה לא היה סלולרי. מתו יותר ? נפצעו יותר ? הותקפו יותר ? נאנסו יותר ? ממש לא.
כך שהקשר המתמיד עם הילד המסכן לא מגביר את ביטחונו, אלא, לרוב, מקטין את עצמאותו.
הסלולרי אינו יותר אמצעי אלא מטרה.
התופעה מעידה על ריקנות מחרידה.
יעקב
/null/text_64k_1#