כשהייתי בת 6 , בכיתה א' התאהבתי (אם אפשר להשתמש במילה הזו לתאר רגש לילד בגיל 6 ) ברן - ילד עם תלתלים בלונדיניים יפיפה או כך לפחות חשבתי..

אני הייתי בת-בן. רק מכנסיים, נעלי התעמלות, משחקת עם הבנים בגוגואים ובגולות. הבנות שיעממו אותי!

חלילה וחס חצאית או שמלה שלא לדבר על נעלי לכה אדומות..

לרן היו נעלי התעמלות עם 'פיקות' אמיתיות בסוליה!!!

זוכרים את הנעליים האלה עם הפיקות (ככה קראנו להן) כמו של כדורגלנים אמיתיים? בליטות שחורות כאלה בסוליות שמגביהות את הנעל? שכשנועלים אותם מרגישים כאילו מרחפים באויר מעל כולם?

ביחס לשנות ה-70 זה היה החידוש הכי הכי הכי, אבל אליה וקוץ בה.. אז עוד היו חלוקות מגדריות מאד ברורות.

מה פתאום שילדה תלך עם נעליים גבריות שכאלה???

בכ"ז סחבתי את אמא שלי לחנות הנעליים היחידה בעיר. המוכר העווה את פרצופו והסתכל על אמי המתנצלת בפליאה. אני מודדת את הנעליים וצוהלת מאושר. התבוננתי בעצמי במראה עם הנעליים עלי ואני הכי יפה בכל העולם!!!

התחננתי לפני אמי שתקנה לי אותן, אבל כמובן שסירבה וניסתה לשכנע אותי לקנות נעליים אחרות. אני לא רוצה אפילו למדוד ומתחילה לבכות: בקשה אמא, בקשה,בקשה,בקשה??....אמא לא מסכימה. אלה לא נעליים לבנות! (כנראה קיוותה שלאחר שאמדוד אותן אבין זאת בעצמי..) ואני כולי דמעות ועוגמת נפש. לא דיברתי איתה כל אותו יום.

אבל למוח יש את הפתרונות שלו ולכן הזמנתי את רן לבוא אלי הביתה והדגשתי שעליו לבוא אך ורק עם נעלי ההתעמלות שלו!

מיד עם היכנסו לביתנו הוריתי לו לחלוץ את הנעליים. הוא חלץ ואני נעלתי. הן היו קצת גדולות עלי, אבל אני הייתי מאושרת עד הגג!!! זה היה טעמו של האושר!!!!! ריחפתי לי בתוך הנעליים שלו. הוא התחיל להיות אורח קבוע.

כל פעם אותו הטקס - הוא חולץ את הנעליים מיד עם היכנסו, אני נועלת אותם, מאושרת עד הגג וכשהוא הולך אני מחכה בקוצר רוח לביקור הבא.

את מה שקרה בביקורו האחרון לא נשכח לא אני ולא אמי -

רן הגיע. הטקס הרגיל. רן יחף ואני מרחפת לי בנעליו. לאחר כמה שעות, אמו קראה לו מלמטה לרדת. רן ביקש ממני את נעליו ואני לראשונה סירבתי! הוא ביקש שוב ואני לא הסכמתי להוריד אותן! כך זה חזר על עצמו כמה פעמים..אמי הגיעה וניסתה לשכנע אותי לחלוץ אותן - אמו מחכה למטה עם אחיו הקטן ולא נעים. אני העקשנית מסרבת ושום דבר לא עוזר. אמו קוראת לו שוב מלמטה, אמי מתחילה לאבד את הסבלנות ואז בבת אחת ובלי שום הכנה אני חולצת נעל אחת, זורקת אותה עליו בחוזקה וצורחת: קח את הנעליים שלך ועוף מפה!!!!!!!! אח"כ חולצת את השנייה, זורקת עליו והיא פוגעת לו בחזה. רן מתחיל לבכות עם דמעות, אני נלחצת ובורחת לחדר, אמא שלו לא יודעת שום דבר ממה שמתרחש עם בנה למעלה..

את התמונה הבאה לא אשכח בחיים - אני יוצאת בשקט מהחדר והולכת לכיוון האמבטיה. אני מציצה מאחורי הדלת ורואה את אמי רוחצת את פניו של רן מהדמעות ברוך אמהי כזה. אני זוכרת כיצד נחמץ ליבי לראות את אמי מטפלת בילד אחר. כמה ששנאתי אותו באותו הרגע. רק רציתי שכבר יסתלק! אמי ניגבה לו את הפנים במגבת, רן נעל צ'יק-צ'ק את נעליו מבלי לשרוך אותן וטס למטה. הצצתי החוצה מהמרפסת - ראיתי אותו רץ לאמו היפה עם תסרוקת הבננה הגבוהה ושלושתם (רן, אמו ואחיו הקטן) חוצים את הכביש והולכים לכיוון ביתם.

כמובן שמאז רן לא בא אלי יותר.. אני בכלל לא רציתי לדבר איתו!

לכיתה ב' הוא כבר לא הגיע. אמא של אחד הילדים סיפרה לאמי שהוריו התגרשו ואמו עברה לעיר אחרת עם רן ואחיו.

כל כמה זמן מעלים את הסיפור הזה במשפחתי ואמי אומרת: עד שזה קרה לא הבנתי עד כמה נעלי ההתעמלות האלה היו חשובות לך!!!

אז זו היתה האהבה הראשונה שלי - נעלי ההתעמלות של רן.

רן היה הנשוא בלבד - יכלו לקרוא לו דן, ליאור, יואב.... כל עוד היו להם נעלי פיקה הייתי אוהבת אותם  

כתבת מקסים, חייכת אותי

לעומתך שמלות חגיגיות ונעלי העקב של אמא שלי היו משאת נפשי, מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי על בית, בעל וילדים, רומנטית להפליא וילדה חולמנית, שקטה וביישנית.  להורים שלי לא הייתה אפשרות כספית לקנות לי את בובת הברבי, היא תמד הייתה בובה יקרה, ולכן לקחתי את אחת הבובות הפשוטות מגומי שיש לה "כאילו" דוגמה של שיער עשיתי לה חורים בראש בעזרת מסרגה מלובנת ושזרתי חוטי מקרמה עד התוסיק שלה, תפרתי לה בגדים, ועשיתי לה תסרוקות שונות, כשנופר נולדה קניתי לה המון ברביות וכל האיבזור האפשרי, בגדים/נעליים/מגפיים/תיקים ובית עץ של שישה חדרים מרוהט, שיחקתי איתה וכל כך נהנתי , לכי תסבירי לילדה שקניתי את הברביות בשבילי......

האהבה הראשונה שלי היה דודי, ה"גבר גבר" והמופרע של הכיתה (כיתה ד') , היינו הפוכים לגמרי באופי, הוא ליווה אותי ל"בית התלמיד" (כך נקראו החוגים של אחה"צ בבית הספר), החזקנו ידיים וזו הייתה אהבה מתוקה ותמימה שתמיד אזכור.

(אזלו לי הכוכבים היום, מבטיחה לשוב מחר)

היית ילדה צנועה
היום הילדות משוויצות בחבר "טחון" שלהן.
   או למי האייפון יותר משוכלל.

היום ילד עם נעלי פיקות הוא בקבוצת הילדים של מכבי או הפועל..

בכל אופן -נראה שהייתה לך משיכה לכדורגלנים . גם היום כדורגלנים מבלים עם דוגמניות .

מכאן נראה שרן -זיהה בך גנטיקה נכונה עוד בהיותו ינוקא .

שאפו רן(:

ואוו, איזה סיפור!!!! (ולא ניתן לככב את אותו משתמש פעמיים ביממה )

 

"אגמול" בסיפור על אהבה ראשונה משל עצמי...

 

בגיל 4 חילקתי את אהבתי בין א' ל.. י'... א' היה בעדיפות ראשונה,

כי הוא היה לא רק חכם אלא גם פיקח.. איתו עשיתי את כל הנזקים... 

.. טיפסנו יחד על עצים והיה צריך להביא את אבא שלי מהעבודה שיוריד אותנו..

..שיחקנו בבניית בונקרים ושברנו שולחן שיש בעת הבנייה, ניהלנו מלחמות עם הילדה של השכנים,

..בדקנו איך פועלים המאזניים של הוריי... (כשמיותר לציין שהם יצאו מכלל שימוש אחר כך..)

.. אירגנו מדורה במחסן העצים של הוריי וכשפרצה שריפה גדולה הוא אמר שנברח, אז ברחנו.. 

(מיותר לציין שהשריפה כובתה עם מכבי אש)... התחרינו בקפיצה לגובה לתוך טנדר ה"ויליס" של אבא שלי,

עד ששברתי את שתי השיניים החותכות שלי.. 

ועוד ועוד.. מאז יש לי חולשה לאנשים פיקחים.. :)

לימים א' גדל והפך לאיש עסקים מצליח...

 

י' היה בעדיפות השניה כי הוא היה חכם כזה, אבל שקט. 

איתו שיחקתי בבובות. אבל לא בבובות של בנות. בבובות של בנים. דובונים. משחקי לוח.

כאלו מן משחקים. אני זוכרת שפעם לקחתי לו דובי כזה בלי רשות ואמא שלי הכריחה אותי להחזיר לו ונורא התביישתי.. בסוף לא אהבתי אותו, כי פעם הוא גילה אותי בשעה שהשתנתי בחצר כדרכם של ילדות ה"טום בוי" והוא צחק עליי.

לימים הוא.. התאבד. :(

 

לא. לא אהבתי את נעלי העקב של אמא שלי. אבל חצאיות כן... :) 

 

 

 

 

 

 

ריתקת אותי רותי מהמשפט הראשון עד הסוף, אהבתי, אני יכולה גם קצת להזדהות, הייתי טים בוי בבית למרות השיער הארוך, והצמות הקלועות, עם אבי עד לגיל 12 הייתי הבן בבית למרות שיש שני אחים קטנים ממני, טיפוס הרים ומה לא, כול הספורט האתגרי, כול עניין הגברי של בניה ושיפוץ, אני הייתי העוזרת מספר אחת של אבי ולימים יצא שכול המידע והידע הזה היה בהחלט שימושי, כנראה שאבי ראה את הנולד וידע שיום מן הימים אצטרך להתנהל באופן עצמאי ללא עזרת גבר בסביבה,

צטט: מינואט 2012-05-07 20:34:49

כתבת מקסים, חייכת אותי

לעומתך שמלות חגיגיות ונעלי העקב של אמא שלי היו משאת נפשי, מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי על בית, בעל וילדים, רומנטית להפליא וילדה חולמנית, שקטה וביישנית.  להורים שלי לא הייתה אפשרות כספית לקנות לי את בובת הברבי, היא תמד הייתה בובה יקרה, ולכן לקחתי את אחת הבובות הפשוטות מגומי שיש לה "כאילו" דוגמה של שיער עשיתי לה חורים בראש בעזרת מסרגה מלובנת ושזרתי חוטי מקרמה עד התוסיק שלה, תפרתי לה בגדים, ועשיתי לה תסרוקות שונות, כשנופר נולדה קניתי לה המון ברביות וכל האיבזור האפשרי, בגדים/נעליים/מגפיים/תיקים ובית עץ של שישה חדרים מרוהט, שיחקתי איתה וכל כך נהנתי , לכי תסבירי לילדה שקניתי את הברביות בשבילי......

האהבה הראשונה שלי היה דודי, ה"גבר גבר" והמופרע של הכיתה (כיתה ד') , היינו הפוכים לגמרי באופי, הוא ליווה אותי ל"בית התלמיד" (כך נקראו החוגים של אחה"צ בבית הספר), החזקנו ידיים וזו הייתה אהבה מתוקה ותמימה שתמיד אזכור.

(אזלו לי הכוכבים היום, מבטיחה לשוב מחר)

 

הבת שלי בדיוק כמוך - רק להתאפר וחולצות בטן ועקבים ותסרוקות, אבל היא יודעת שאמא לא מרשה בגילה אז ככה כל פעם כשאנחנו הולכות ברחוב היא נדבקת לחלונות הראווה בעיניים כלות (כמו שאני הייתי עם נעלי ההתעמלות) ושואלת: אימוש באיזה גיל יהיה לי מותר ללכת עם נעלי העקב האלה?... ואימוש, כזאת שמלת כלה אני רוצה כשאתחתן... וברור שמשחקת רק עם ברביות שעושה להן תספורות ובגדים ואיפורים וכל מיני חוברות עיצוב ובאינטרנט רק משחקים של איפורים והלבשה ולקים...

איך לאחת כמוני יצאה כזו בת מגונדרת???

 

אני הכי אוהבת ללכת עם ג'ינס וטי-שירט (למרות שכיום כבר הולכת גם עם שמלות וחצאיות..) והנשמה הזאת תמיד מסתכלת עלי ואומרת: אמא, את מה זה לא אופנתית!

 

אהבתי את הסיפור על דודי ה"מופרע". אין כמו האהבות התמימות והמתוקות של הילדות

 

צטט: אביג 100 2012-05-07 20:10:23

היית ילדה צנועה
היום הילדות משוויצות בחבר "טחון" שלהן. מה זה טחון?  סלנג חדש?
   או למי האייפון יותר משוכלל.

היום ילד עם נעלי פיקות הוא בקבוצת הילדים של מכבי או הפועל..

בכל אופן -נראה שהייתה לך משיכה לכדורגלנים . גם היום כדורגלנים מבלים עם דוגמניות .

מכאן נראה שרן -זיהה בך גנטיקה נכונה עוד בהיותו ינוקא . אני דוגמנית??? ממש לא! לי יש שכל

שאפו רן(:  באמת מעניין איפה הוא היום והאם הוא זוכר את האירוע הטראומתי הזה..

 

צטט: .Shlomit 2012-05-07 21:13:59

ואוו, איזה סיפור!!!! (ולא ניתן לככב את אותו משתמש פעמיים ביממה )

 

"אגמול" בסיפור על אהבה ראשונה משל עצמי...

 

בגיל 4 חילקתי את אהבתי בין א' ל.. י'... א' היה בעדיפות ראשונה,

כי הוא היה לא רק חכם אלא גם פיקח.. איתו עשיתי את כל הנזקים... 

.. טיפסנו יחד על עצים והיה צריך להביא את אבא שלי מהעבודה שיוריד אותנו..

..שיחקנו בבניית בונקרים ושברנו שולחן שיש בעת הבנייה, ניהלנו מלחמות עם הילדה של השכנים,

..בדקנו איך פועלים המאזניים של הוריי... (כשמיותר לציין שהם יצאו מכלל שימוש אחר כך..)

.. אירגנו מדורה במחסן העצים של הוריי וכשפרצה שריפה גדולה הוא אמר שנברח, אז ברחנו.. 

(מיותר לציין שהשריפה כובתה עם מכבי אש)... התחרינו בקפיצה לגובה לתוך טנדר ה"ויליס" של אבא שלי,

עד ששברתי את שתי השיניים החותכות שלי.. 

ועוד ועוד.. מאז יש לי חולשה לאנשים פיקחים.. :)

לימים א' גדל והפך לאיש עסקים מצליח...

 

י' היה בעדיפות השניה כי הוא היה חכם כזה, אבל שקט. 

איתו שיחקתי בבובות. אבל לא בבובות של בנות. בבובות של בנים. דובונים. משחקי לוח.

כאלו מן משחקים. אני זוכרת שפעם לקחתי לו דובי כזה בלי רשות ואמא שלי הכריחה אותי להחזיר לו ונורא התביישתי.. בסוף לא אהבתי אותו, כי פעם הוא גילה אותי בשעה שהשתנתי בחצר כדרכם של ילדות ה"טום בוי" והוא צחק עליי.

לימים הוא.. התאבד. :(

 

לא. לא אהבתי את נעלי העקב של אמא שלי. אבל חצאיות כן... :) 

גם הסיפורים שלך מקסימים.  אני רואה שגם את היית בת-בן

עצוב לדעת שאחד מהם התאבד!

 

תודה על השיתוף וגם את על 24

 

 

 

 

 

 

 

צטט: הלנה מטרויה... 2012-05-07 21:28:16

ריתקת אותי רותי מהמשפט הראשון עד הסוף, אהבתי, אני יכולה גם קצת להזדהות, הייתי טים בוי בבית למרות השיער הארוך, והצמות הקלועות, עם אבי עד לגיל 12 הייתי הבן בבית למרות שיש שני אחים קטנים ממני, טיפוס הרים ומה לא, כול הספורט האתגרי, כול עניין הגברי של בניה ושיפוץ, אני הייתי העוזרת מספר אחת של אבי ולימים יצא שכול המידע והידע הזה היה בהחלט שימושי, כנראה שאבי ראה את הנולד וידע שיום מן הימים אצטרך להתנהל באופן עצמאי ללא עזרת גבר בסביבה,

 

וואהההה.... אני רואה שיש כאן הרבה טום-בויס בקהילה

אני אהבתי מאד לפרק דברים, לבדוק איך הם עובדים ולהרכיבם מחדש תמיד בהצלחה! אבא שלי תמיד אמר שאני אהיה מהנדסת, אבל הלכתי לכיוון הרוחני יותר. חבל, ככה יכולתי להתפרנס יותר בכבוד!

את התמונה הבאה לא אשכח בחיים - אני יוצאת בשקט מהחדר והולכת לכיוון האמבטיה. אני מציצה מאחורי הדלת ורואה את אמי רוחצת את פניו של רן מהדמעות ברוך אמהי כזה. אני זוכרת כיצד נחמץ ליבי לראות את אמי מטפלת בילד אחר. כמה ששנאתי אותו באותו הרגע. רק רציתי שכבר יסתלק! אמי ניגבה לו את הפנים במגבת, רן נעל צ'יק-צ'ק את נעליו מבלי לשרוך אותן וטס למטה. הצצתי החוצה מהמרפסת - ראיתי אותו רץ לאמו היפה עם תסרוקת הבננה הגבוהה ושלושתם (רן, אמו ואחיו הקטן) חוצים את הכביש והולכים לכיוון ביתם.

 

יקירתי בוקר טוב, טוב עם השכמת הבוקר שעשתה לי היום תותי במפתיע,

בד"כ היא מגלה אורח רוח יוצא דופן, כבר די צהריים, ואני קוראת את הסיפור הקצר שלך

וכל כך אוהבת.את הישירות את הזרימה ובעיקר את הקטע הזה שציטטתי למעלה... -

כבר אמרתי לך שאת כותבת נפלא :)) ??

 

בכל מקרה בקטע הזה הספציפי ראיתי כל כך הרבה יופי או אמת פשוטה ואני לא יודעת

אם זה סיפור על אהבה, כמו סיפור על אהבותייך, על רותי הילדה הזו שכ"כ רוצה וצריכה

לעמוד על שלה (זה התחיל כבר אז :)) ועל האמת הזו הפשוטה, שאמא יש רק אחת, ואנו לא

מוכנים להחליף אותה או להתחלק באהבתה ומה קורה בדרך, במעלה השנים עם כל הנחרצות

והעקשנות החמודה הזו והכל כך חשובה, על כל אותם הדברים שאנו כל כך רוצים ומייחלים... ??

 

חיבוק של בוקר או צהריים טובים שתקחי אותו אתך לכל היום,

לכל מקום.

צטט: יעלה קמר (פריאל) 2012-05-10 10:03:54

את התמונה הבאה לא אשכח בחיים - אני יוצאת בשקט מהחדר והולכת לכיוון האמבטיה. אני מציצה מאחורי הדלת ורואה את אמי רוחצת את פניו של רן מהדמעות ברוך אמהי כזה. אני זוכרת כיצד נחמץ ליבי לראות את אמי מטפלת בילד אחר. כמה ששנאתי אותו באותו הרגע. רק רציתי שכבר יסתלק! אמי ניגבה לו את הפנים במגבת, רן נעל צ'יק-צ'ק את נעליו מבלי לשרוך אותן וטס למטה. הצצתי החוצה מהמרפסת - ראיתי אותו רץ לאמו היפה עם תסרוקת הבננה הגבוהה ושלושתם (רן, אמו ואחיו הקטן) חוצים את הכביש והולכים לכיוון ביתם.

 

יקירתי בוקר טוב, טוב עם השכמת הבוקר שעשתה לי היום תותי במפתיע,

בד"כ היא מגלה אורח רוח יוצא דופן, כבר די צהריים, ואני קוראת את הסיפור הקצר שלך

וכל כך אוהבת.את הישירות את הזרימה ובעיקר את הקטע הזה שציטטתי למעלה... -

כבר אמרתי לך שאת כותבת נפלא :)) ??

 

בכל מקרה בקטע הזה הספציפי ראיתי כל כך הרבה יופי או אמת פשוטה ואני לא יודעת

אם זה סיפור על אהבה, כמו סיפור על אהבותייך, על רותי הילדה הזו שכ"כ רוצה וצריכה

לעמוד על שלה (זה התחיל כבר אז :)) ועל האמת הזו הפשוטה, שאמא יש רק אחת, ואנו לא

מוכנים להחליף אותה או להתחלק באהבתה ומה קורה בדרך, במעלה השנים עם כל הנחרצות

והעקשנות החמודה הזו והכל כך חשובה, על כל אותם הדברים שאנו כל כך רוצים ומייחלים... ??

 

חיבוק של בוקר או צהריים טובים שתקחי אותו אתך לכל היום,

לכל מקום.

 

וואוו יעל, איזה ניתוח יפה!

ראית דברים כ"כ נכונים שאפילו אני לא הבנתי - רותי שצריכה לעמוד על שלה! זה כ"כ נכון! אבל כבר לא זורקת יותר נעליים על אחרים.. רק רושפת וקוצפת פה ושם 

תודה מותק, אין עלייך!