משתתפים:

פרופ תמר אריאב: נשיאת המכללה האקדמית בית ברל

ד”ר אמנון כרמון: מנהל מכון כרם להכשרת מורים, מכללת דוד ילין

ד”ר ספיה חסונא ערפאת: המכללה האקדמית בית ברל

שחר עבוד: יו”ר אגודת הסטודנטים בית ברל

יובל כהן: ח’ זה חינוך

אמנון רבינוביץ: מורה ומחנך בית ספר זיו ירושלים

ביום ב’ האחרון השתתפתי בשלחן עגול שהעבירה תנועת הערבות בבית ברל, ויצאתי בתחושה מעורבת ומאוד אופטימית. כי קשה להתעלם ממה שקורה כרגע, ויחד עם זאת הרבה זויות חדשות נפתחו בדיון הזה. בכלל כל דיאלוג עכשוי בנושא החינוך  עבורי, זה יום חג עוד לפני שנשמעים הדברים. וקל וחומר אם יש השלכות משותפות וראית חזון משותף.

אז להתחלה וכבר בסיבוב הראשון של הפאנליסטים הייתה הסכמה על בעית התאמה של ערכי החינוך הנוכחיים לעומת אלו שבאמת נדרשים, העתידיים. היתה הסכמה מקיר לקיר של כל המשתתפים המכובדים שאפשר וכדי לנסות קצת אחרת.

ניתוח הבעיה והצפיה קדימה לא היו מבוססים על שפיכת קלון על משרד החינוך, להיפך.  היה נעים לראות גישה בוגרת ואיכותית של כל המשתתפים, שאינם בוכים על מר גורלם, או כמה משרד החינוך הוא מערכת כושלת. אלא, דווקא מתוך המציאות הנוכחית שנכפתה עלינו, מנסים לראות איך עושים טוב יותר. לא היתה התקפלות, או מסע האשמות נגד העולם, אלא בגרות והרבה רצון טוב איך מתמודדים עם מעבר לחינוך חדש.

כמו כן עבורי זה לא מיותר לציין שהיתה שיחה מאוד מכובדת מבחינת כללי הדיון שכללה, שפה עניינית, השתתפות סולדית וללא התלהמות מיותרת, הקשבה הדדית,  וללא הבחנה של בעלי אינטרסים כאלה או אחרים, אז מה כן היה? דאגה נקיה לעתיד החינוך והמחנכים.

בהמשך קהל הסטודנטים גם השתתף, על ידי שאילת שאלות והבעת דעה, כאן כבר הקשת היתה הרבה יותר מגוונת. כאן כבר נשמעו טענות לא פשוטות של סטודנטים על חוסר יצרתיות של משרד החינוך, של המכללות, של בתי הספר. למשל סטודנטית שסיימה תואר הוראה במסלול למצטיינים של בית ברל, כבר בהכשרה מול המנהלים הפדגוגיים כבר נשרה ממימוש המקצועי. כי כל החינוך שהיא הוכשרה אליו היה ליוזמה, חידוש, והרחבת מעגלי החינוך בישראל, ובמציאות מול הצוות המכשיר של משרד החינוך כל זה לא התקבל, והתגלה כמיותר לאור הדרישות של משרד החינוך.

עוד דבר יפה מאוד ומאוד מחמם את הלב, לראות עשרות צעירים אידאליסטים בעלי חזון, שלא מפחדים מרמת השכר, מרמת ההוראה, ומהקשיים הצפויים, אלא בכל ליבם רוצים לתרום לנושא התפתחות החינוך בישראל. מחזה יוצא דופן בכל קנה מידה ישראלי חברתי, בכל אופן עבורי. מזמן לא נתקלתי בצעירים כל כך אסרטיביים, חמי לב ובעלי רצון כל כך טוב.

אם אני קושר את כל האלמנטים יחד, המשתתפים המכובדים, מכללת בית ברל, אופן הדיון הסולדי, פרוטקל להמשך קשר שיתופי עינייני, הרצון והתקווה המשותפים, והסטודנטים שלא מתייאשים ורוצים לבנות. אז כל אלה על רגל אחת, מפיחים בי התרגשות לצד תקווה רבה באשר לעתיד. חינוך היה, יהיה, ומן הסתם ימשיך להיות. התקווה לעתיד משותף לעולם לא תתנתק מאיתנו.