בהמשך לדיון   http://cafe.themarker.com/topic/2615614/

בהתייחס למציאות הנוכחית כפי שתוארה בדיון בקודם , אדון בהבדל הראשון והמשמעותי - ההתייחסות לידע  ולמידע .

עד לפני כ 30 שנה , כאשר כמות המידע העולמי הכפילה את עצמה "רק " כל 10 שנים , הצליחה מערכת החינוך למתוח עד הקצה את הַמוּשג  רלוונטיות  .

הכוונה לאותה מערכת שהייתה  ועדיין  מזה 250 שנה מערכת שהתרכזה בעיקר בדחיסת מידע , בהוראה המונית של  כתיבה וקריאה , ובניסיון די כושל וטראומתי להוראה המונית של מתמטיקה .

כיום כמות המידע העולמית מוכפלת כל  1.5 שנים , זאת אומרת למשל , שמידע שנידחס בתחילת תואר ראשון בחלקו עשוי להיות כבר לא רלוונטי שלוש שנים לאחר מכן , עם סיום התואר, שלא לדבר על מידע שנידחס בתחילת המסלול - בבית הספר היסודי .

ככל שכמות הידע העולמי גדלה  -  התגברה  המגמה של התרכזות גדילה והולכת של המערכת בתהליך " דחיסת המידע " , והוקדשו לכך  יותר זמן ומאמצים  , תוך ניהול תחרוּת  נוֹאשת מול הררי הידע הנערמים .

 החינוך הפך להיות יותר ויותר שוּלי , והצטמצם יותר ויותר לנושאי משמעת ,  " חוק וסדר  " , ו " חינוך אינדוקטריני " - עיסוק בניסיון  להטמעת סמלים וערכים לאומיים וחברתיים משותפים , שהוחלט עליהם כחשובים ע"י הממסד .

חינוך , במובן של טיפוח כישורים אינדיבידואליים וחברתיים ברמה המנטאלית והרגשית - היה לאורך שנים רבּוֹת נתון בידי הורים , מוסדות דת , והקהילות  , שהיו עדיין די מגובשות , בתקופה שבה קצב שינויי הנוֹרמוֹת היה עדיין מתון ולינארי . 

אבל העולם הלך והשתנה במהירות גוברת . השינויים הפכו להיות מעריכיים .

 אנחנו פשוט לא רגילים למציאות כה מהירת שינוי , ומערכת החינוך , שאף פעם לא הייתה אינטליגנטית במיוחד - לא רק שהיא כבר כמעט ואיננה תורמת , אלא היא הפכה להיות פוגענית ומכשילה .

קצב השינויים המעריכי  של התחדשות , הצטברות , והפצת הידע , משפיע על המדע והטכנולוגיה , שהם , במעגל קסמים , שלא ברור אם הוא תורם או הרסני - משפיעים שוב על התחדשות , הצטברות , והפצת הידע , וחוזר חלילה .

השינויים הללו מחוללים שינויים מואצים באורחות חיים בסיסיים .

למשל , האצה בתהליכים שונים , כגון :

הצטופפות הערים .

ריבוי ושינוי מתמיד ומהיר של נורמות וערכים וקריסה מהירה של נורמות וערכים מסורתיים .

התחזקות השפעות תרבותיות גלובליות ( באמצעות סרטים , טלביזיה , אינטרנט , והתגברות תנועות הגירה ותיירות ) , חלקן סותרות האחת את האחרת , חלקן סותרות נורמות וערכים מסורתיים מקומיים. 

התפוררות הקהילה המסורתית .

התפוררות התא המשפחתי .

פיחות בחשיבות הממסד הדתי .

היעדרות הולכת וגוברת של הורים מחיי ילדיהם עקב הקדשת זמן לקריירה או להישרדות .

בעקבות זאת , אותם גורמים כמו הורים , קהילה , מוסדות דת , שתרמו בזמנו לחינוך , הפכו פחות ופחות מסוגלים לתרום לתהליך החינוכי .

זה קרה כשכאמוּר , במקביל , גם מערכות החינוך הממוסדות שהיו אמורות למלא את החלל שנפער בתהליך החינוכי ( ובמדינה המודרנית המערכות גם מכונות מערכות חינוך , או משרדי חינוך , ולא משרדי ההוראה ) , בפועל הקדישו פחות ופחות זמן לחינוך בניסיונן חסר הסיכוי  להתמקד בדחיסת המידע שהלך והצטבר .

 התוצאה -  ככל שחלף הזמן , חסרונות הקונספט החינוכי הישן ( בנוסף לבעיית חוסר הרלוונטיות ) שהיו טמונים בו מאז ומתמיד , החלו  לבלוט , ורמת הנזק והפגיעה שהם חוללו  הלכה וגברה .

תרומת סוג ההוראה של העידן הישן , המבוסס על דחיסת ידע , הלכה ופחתה , ובמקביל החינוך - במובנו העמוק , האנושי והחברתי - נתקפח והלך , ולמעשה נפל בין הכיסאות ונינטש .

להלן , ללא פירוט ,  מספר חסרוֹנוֹת בסיסיים בתפישת עידן החינוך הישן , הפוגעים  מיידית ביכולתו של בּוֹגר מערכת חינוך העידַן הישַן להתמודד באופן מוצלח עם אתגרי הווה והעתיד במציאות מוּרכבת ומהירַת שינוּי :

עיוות וסירוס תהליך הלמידה , בעיקר הלמידה העצמית האישית , שהיא חלק אינטגראלי מהטבע האנושי המוּלד .

פגיעה בתהליכי למידה קבוצתיים אינטליגנטים , שהם חלק ייחודי בהתפתחות האנושית .

טיפוח דפוסי רמייה ואחיזת עיניים בהתייחס להפגנת " הצלחה "  בלמידה .

פגיעה במכלול כישורים אנושיים , קבוצתיים ואינדיבידואליים , שאינם קשורים ישירות  ל " למידה " ( על פי עיקרון דחיסת המידע ) , אך הם חשובים בפיתוח יכולות אוֹטוֹדידקטיוֹת , בהתמודדות עם תחומי ידע חדשים , בהתנהלות בתנאים משתנים , ובפיתוח יכולת התמודדות והתאתגרוּת במפגש עם כישלונות .

היום , ומזה כבר כמה עשרות שנים , בגמר תהליך ההוראה  =  "דחיסת הידע" , התלמיד יוצא קֶרֶח מכאן ומכאן .

מחד , הוא סובל מ אי-חינוך  ומאידך -  הוא סובל מהוראה גרועה ולא רלוונטית .

עם גמר תהליך ההוראה - " הפיטום ההשכלתי " - עוזבים את המערכת בוגרים שהמידע שבידיהם בחלקו כבר איננו רלוונטי , המיומנויות שנלמדו , גם הן בחלקן אינן רלוונטיות , הם עצמם מסורסי  למידה ,שנכפּוּ והוּרגלוּ להיות " עצלני  חשיבה " , ומיומנים באחיזת עיניים ( " תִחמוּן " ) , והם טירוֹנים בנטילת אחריות לחייהם ולבחירותיהם , כיוון שהם לא הוכשרו לכך , ואף נמנע מהם עקב הגישה "החינוכית " הכוחנית , שתלטנית , ומתנשאת , עד לרגע שהפכוּ להיות  בוגרים מבחינת החוק .

לפתע , באיבחת תעודת זהות , הם הופכים להיות  אחראיים מלאים להחלטותיהם ובחירותיהם , ללא שתרגלו זאת קודם לכן במסגרת שנועדה במהותה להכשיר אותם לחיים . . .  

זהוּ מתכון מצוין לכניסה למצבים קשים ולחַווַיית כישלונות מיוּתרים במפגש עם המציאות , עם היציאה לחיים הבוגרים .

אבל . . . למזל כולנוּ , מערכת החינוך אמנם דומיננטית בחיי ילדים וצעירים , אך היא איננה טוטאלית , ואיננה מוֹנַעת בצורה מוחלטת השפעות והתנהלויות אחרות בחיי הצעירים.

בפועל , מה שמציל את אותם בוגרים , הן האינטליגנציות והמיוּמנוּיוֹת שהם פיתחו מחוץ למערכת , ובמקביל אליה .

בישראל , כפי שהוזכר בדיון הקודם , למרבה האירוניה , בין סיום תקופת "ההכשרה" בבתי הספר לבין  היציאה לחיים הבוגרים ,  יש לפחות עוד גורם מהותי אחד המכשיר ומשקם חלקית את נזקי מערכת  " ההוראה / הפיטוּם ההשכלתי "  -

צה"ל  . . . 

 לרבים מנפגעי מערכת החינוך , שהדביקה להם סטיגמות של "כישלונות" או "בינוניים" - צה"ל סיפק הזדמנות שנייה לשיקום הדימוי העצמי והערך העצמי , ורבים מהם התאוששו , התבגרו והם חוזרים לאחר השרות ללימודים , מצליחים בהם , ומצליחים בחיים . כיפק היי . . .

אז מה כן צריכה להיות בעידן החינוך החדש ההתייחסות אל ידע ומידע ? 

 מערכת הכשרה עכשווית , של עידן החינוך החדש , אמורה לעבור הסבה ממערכת דחיסה כושלת ומפגרת של מידע , בדרך כלל מצומצם היקף ובעל תאריך תפוגה מהיר , למערכת העוסקת בפיתוח מיומנויות אוטודידקטיות גמישות  לאיתור , הערכה , ושימוש מוצלח , במידע עכשווי וּמתחדש .

מיומנויות אישו"ש .

מיומנויות אישו"ש עוסקות בטיפוח יכולות אינטליגנטיות - קוגנטיביות  ואחרות - כוללות , בסיסיות, וארוכות טווח ביחס למידע , המשרתות את בעליהן בטווח רחב של תחומי למידה . הן כוללות :

1. יכולת עצמית של איתור  והשגת נגישות למידע רלוונטי לשם מימוש מטרה . תוך שימוש באמצעים טכניים , טכנולוגיים , או אנושיים , להשגת המטרה הנ"ל .

2. יכולת עצמית של  שיפוט והערכה של איכות , מהימנות , ורלוונטיות , של המידע בהקשר לַיעדים ולַמטרוֹת שלהשגתן נועד המידע  .

3. יכולת עצמית לעשיית  שימוש  אינטליגנטי , יצירתי , ופרודוקטיבי , במידע שהושג לשם מימוש המטרות והיעדים .

הייתי מוסיף לכך גם יכולת עצמית  להיפתר ממידע לא רלוונטי ישַן .

למעשה , מערכת החינוך של העידן החדש יורדת מהעץ של הוראת מיומנויות ספציפיות ( כְמַשַל - בניית גלגלי עגלות עשויים עץ ), ובסיסי ידע ספציפיים ( באיזה סוג עצים כדאי להשתמש ) .

היא עוברת לטיפוח יכוֹלוֹת , תכוּנוֹת אופי , מיוּמנוּיוֹת וגישוֹת כוללוֹת , אינדיבידואליות וקבוצתיות , אצל כל לומד בהתאמה גדולה יותר לאופיו , לנטיותיו , ולכישוריו האישיים , שיחזקו אותו כלומד עצמי מוצלח המסוגל לעסוק בצורה אינטליגנטית במגוון רחב של מיומנויות ( מבניית עגלות עד בניית חלליות ) וסוגי מידע מגוונים  .

זה איננו אומר שתלמיד חייב להיות איש רנסאנס  וללמוד מגוון רחב של תחומים בתקופת הכשרתו ,  אלא שגם כאשר הוא עוסק בתחומי לימוד ספציפים בודדים , תחומי העיסוק והלימוד היחידים הללו משמשים בסיס לטיפוחו כלומד עצמי ועצמאי מוצלח במובן הכולל , ואת היכולת הזו הוא יוכל ליישם , אם ירצה , גם בתחומי לימוד אחרים ושונים . 

במקביל - מערכת החינוך של העידן החדש אמורה לחזור ולעסוק . . .   בחינוך !

על כך ועל הבדלים נוספים בדיוני ההמשך.

למעוניינים , ולמי שעדיין לא צפה בסרטון המרתק של סוגאטה מיטרה העוסק בלמידה מוכוונת עצמית , למידה קבוצתית , למידה מבוססת עניין , ובשימוש בטכנולוגיה עכשווית – להלן ( למעוניינים בכתוביות בעברית – יש לבחור ב HEBREW בחלון השפות בתחתית הסרטון )

http://www.ted.com/talks/lang/en/sugata_mitra_the_child_driven_education.html

למי שעדיין יש כוח וחשק , להלן גם סדרה מרתקת בת שלושה חלקים העוסקת בחיפוש הקבר

הנעלם של ג'ינגיס חאן ע"י פרופסור אלברט לין  - מודל מוצלח לבוגר רצוי של

מערכת חינוך בעידן החדש -  שלמעשה משתמש באמצעים אנושיים וטכנולוגיים המתקדמים

ביותר שיכולההמציאות העכשווית להעניק לו , כמו שימוש בלווינים , בחשיבת המונים

באמצעות האינטרנט , באמצעי גילוי וחשיפה מתקדמים לפני חפירה פיזית ,

ובהמון יצירתיות וניצול הזדמנויות .

להלן סדרה של שלושה סרטונים מרתקים של נשיונל ג'אוגרפיק .

הראשון - http://www.youtube.com/watch?v=XnKc2LaCtjM

השני - http://www.youtube.com/watch?v=yOoJj9crrgk&feature=relmfu

השלישי - http://www.youtube.com/watch?v=eJghp9VADQM&feature=relmfu

                  ביי

                 אלי

מה הם המקורות של המשמעת העצמית הפנימית? כיצד בן אדם מצליח לפתח את הכוח הפנימי שלו ואת אופיו אשר יכולים להעניק סדר והגיון לחייו? 

השאלה עצמה מרמזת על חלק גדול מהתשובה. מה שאנחנו מחפשים הוא פיתוחה של משמעת עצמית בתוך כל פרט. הדבר מרמז על כושר לעמוד בגפנו, להיות עצמאיים מבחינה מוסרית, להיות הגיוניים מבחינה אינטלקטואלית; בקיצור, את היכולת למצוא הגיון בחיינו, ליצור זהות שהיא שלמה ומהווה יחידה. אנחנו מדברים על דמות של אדם המתאים לקהילה חופשית של אזרחים שווים ביחסי הגומלין שביניהם – אדם המסוגל לקבל החלטות בתוך מסגרת הגיונית ועקבית עם עקרונותיה, אדם המסוגל להתייחס, ושיתייחסו אליו, בכבוד. 

סוג האופי אותו אנחנו מחפשים איננו נחוץ בכל סוג אחר של חברה. היכן שהמדינה שולטת עליונה, נחוצים אנשים אשר מסוגלים מעל הכול לציית, להטביע את העצמי הייחודי שלהם בדפוס גדול יותר. תלות ולא עצמאות, היא התכונה המתאימה ביותר למדינות סמכותיות. 

אנחנו, מאידך, מחפשים עצמאות. האדם העצמאי הוא האידאל שלנו. 

סימן ההיכר של האדם העצמאי הוא יכולתו לשאת באחריות. להיות אחראי ולמסור דין וחשבון בעבור מעשיו. לעשות, ולעמוד מאחורי מעשיו. לא להסתתר מאחורי "פקודות מגבוה", לא לחפש מקלט מאחורי החלטות הקבוצה, לא לאזור כוח מאיזושהי דמות של גיבור, אלא להיות גיבורים של עצמנו. 

אין דרך ללמד או להכשיר אדם אחר לעצמאות, אין טכניקה כדי להשיג או להעביר תכונות אלו. הדרך היחידה שבן אדם הופך אחראי על עצמו היא להיות אחראי על עצמו בעצמו, ללא סייגים או תנאים. 

בבית הספר, כל המלכודות של תמיכה חיצונית אשר מהוות מקום מבטחים לחלש, כל המלכודות של סמכות חיצונית אשר מהווה תחליף להכוונה העצמית הפנימית, כל המלכודות של לחץ מוסרי חיצוני אשר מהוות תחליף להתפתחות המוסרית הפנימית, כל הכוונות הטובות של האביזרים אשר מחלישים ולעתים משתקים את הרצון האינדיבידואלי של תלמידים ומורים כאחד, חייבות להיעלם לגמרי. 

יחידת הבניה הבסיסית בבית הספר, חייבת להיות האדם האחראי אשר תחושת החיים שלו נגזרת מהעובדה שהוא התגבר בכוחות עצמו על המכשולים הענקיים הטעויות והפיתויים אשר נזרעו בדרכו, ואשר קיומו קיבל צורה כתוצאה ממאמציו היצירתיים.

היי יוסי – עדכון תגובה

הבסיסים האינפורמטיביים הם די מזעריים והרבה פחות חשובים .

מבנה האישיות - תכונות כגון נחישות , אומץ דידקטי , פתיחות , יצירתיות , ועוד מגוון ענק של יכולות רגשיות , מנטאליות , נפשיות וחברתיות , בנוסף לדפוסי התנהלות אינטליגנטיים – הם הקובעים יותר מכל .

למשל , בהתייחס למַשָל הענקת דגים מול לימוד דיִיג שמעלה על נס את לימוד הדיִיג -  בעיקרון , בהחלט מערכת החינוך אמורה ללמד איך לדוג( מיומנויות למידה ) ולא לדחוס לילדים שפע דגים ( מידע )  לראש.

אבל אפילו כך אני קצת מתנגד לסיפה של המשל .

כי אפילו בהתמקדות במיומנויות למידה , המערכת ספציפית מדי ומקובעת מדי .

אמנם ניתן ללמוד לדוג , ובמגוון גדול של אמצעים ודרכים , אך המטרה היא לסייע לאנשים לפתח מגוון דרכים להשיג דגים , ורצוי קודם כל בדרכים שקרובות לאופיים ולליבם .

מכאן נגזרת מטרה מהותית שאיננה קיימת במערכת הוראה מקובעת וצרת אופקים - מערכת הוראה אמורה לבנות בתוכם את המודעות , ההכרה , והתחושה , שהם מסוגלים - בהיותם אינטליגנטים - להתמודד עם בעייה ולמצוא לה מגוון פיתרונות , חלקם פיתרונות מסורתיים וחלקם אולי חדשים לחלוטין .

 למשל , יש אנשים שעיקר מומחיותם היא לגרום לאנשים להעניק להם דגים .

יש מי שפיתחו מיומנות  של ייצור דברים אחרים בעלי ערך , והם סוחרים בהם בתמורה לדגים ( אגב , כך מתנהל מזה עשרות אלפי שנים העולם  , באמצעות סחר חילופין פרימיטיבי , או מוניטארי מתוחכם ) .

יש מי שיפתחו טכנולוגיה של גידול דגים בבריכות , מה שאיננו מחייב לימוד דיִיג .

התוצאה היא שיש בסוף דג בידיים , אך ניתן להגיע אל התוצאה  הזו במגוון דרכים , ובמגוון בסיסי ידע ומיומנות .

יותר מכך , היום , ברמת טכנולוגיית המזון הקיימת וההולכת ומתפתחת , יש אפשרות ליצור מוצריי חיקוי , כמו שניצל צמחוני בטעם בשרי , או בשר דג שהוא לגמרי צמחוני , אך בעל מרקם וטעם זהה , שמוחדרים לתוכו אותם חומרים האפיינים וחשובים בדגים , כמו אומגא 3 וכו' .

זאת אומרת שניתוח הצרכים והאמצעים להשגתם הוא כבר מעבר לפיתרונות המצומצמים שהמערכת עדיין מנסה לאלץ את הילדים לבלוע , והיא לכן איננה יכולה להשאר במתכונתה צרת האופקים , אלא להיות מסוגלת להכשיר בוגרי ראש גדול , סקרן ובעל אומץ דידקטי להתנסות גם באזורים חדשים לחלוטין בעלי בסיסי ידע מינימליים.

דוגמאות אחרות - יש המון דיסלקטים שהם אנשי עסקים מעולים ללא ידיעת קרא וכתוב . יש מנהלים שהם בעלי ידע מקצועי מוגבל , אך הם יודעים לנהל ולהפעיל ביעילות אנשים בעלי בסיסי ידע רחבים מאוד .

או למשל , עם התפתחות הטכנולוגיה התבטל במידה רבה הצורך לזכור ולהיות בעל  בסיסי ידע רחבים , אלא יש צורך להבין בהפעלת  מחשבים שהופכים להיות יותר ויותר ידידותיים למשתמש ודורשים ממנו פחות ופחות פעולות.

אני מניח שהמחשב הסטנדארטי ב 10 שנים הבאות יהיה זה שנשוחח עימו ולא זה שנצטרך מקלדת על מנת להפעיל אותו .

בקיצור – שיטות איתור מידע , שיטות הערכת מידע , ופיתוח יכולות שימוש אינטליגנטי במידע , בנוסף למכלול שלם של תכונות אישיות שכרגע המערכת " לא סופרת " אותן , ולכן גם לא מטפחת אותן – הם שיכריעו אם הבוגרים יתמודד בהצלחה עם מציאות ההווה והעתיד .

הייתי אומר שאולי בסיס הידע ההכרחי היחיד  הוא שפה , בין אם הכתובה , בין אם המדוברת ( כשהייתי מעז גם לקבוע שמספיקה שליטה בשפה אחת בלבד + אמצעי יעיל לתרגום כדי לפרוץ וללמוד אין סוף תחומים ) , ומשם והלאה הכל פתוח . טיפוח יכולות למידה איכותיות יכול להתבסס ולהתרחש באמצעות בסיסי ידע רבים ומגוונים .

כנראה שגם קדמונינו האינטיליגנטים , בוני מבנים מופלאים , מקימי אימפריות ומחברי יצירות ספרותיות מדהימות - כבר היו מודעים לחשיבות השפה וציינו זאת בסיפור אודות אלוהים שרצה להכשיל פרויקט אנושי – הדבר היחיד והראשון שהוא פגע בו היה השפה – והמגדל התמוטט , או לפחות בנייתו נעצרה מייד .

מערכת החינוך היום היא מערכת צרת אופקים , אחידת חשיבה ,  מצמצמת , נוקשה , ולכן גם מוגבלת תוצאות , מַשרה בינוניות , ולא יעילה , ועקב כך גם הרסנית ופוגענית במימוש תפקידה בהכשרת בוגרים לחיים אישיים , חברתיים ותעסוקתיים מוצלחים במציאות הנוכחית והעתידית .

תהליך למידה מוצלח  = תהליך למידה שמתבצע בהקשר לעניין , למטרה ספציפית שיש עימה הזדהות , ולרלוונטיות מיידית של החומר הנלמד לתלמיד , כשהתהליך מתמקד בהתייחסות לידע בגישת אישו"ש , וכשבסיסי הידע הנדרשים כבר קיימים , או לחילופין נלמדים – בדרך כלל די מהר – בהתאם למהות המטרה שהתלמיד מזדהה עימה , ובהקשר לרצון  לממש את אותם יעד או מטרה .

אפשר לומר שכרִיבּוי המטרות והיעדים , כך גם ריבוי בסיסי הידע , שכולם הכרחיים אבל אף אחד מהם לא מהווה כורח בלעדי באמת .

הייתי מוסיף ואומר שטיפוח נחישות  ואומץ דידקטי  הרבה יותר מהותיים .

 ייתכן ואם בני האדם היו נחושים , לא נבהלים מהכישלון ומוכנים ללמוד שפות חדשות או לאמץ שפה משותפת – מגדל בבל בכל זאת היה נבנה . . .

אני בעד מערכת חינוך שמחנכת לכך

ביי

אלי

ההרפתקה יפה, אבל, מה אנחנו רוצים להשיג בבתי-הספר שלנו?

כל ההמולה סביב החינוך בימים אלה הובילה יותר ויותר אנשים לשאול את השאלה אשר אולי היא השאלה החשובה ביותר מכולן:

כיצד מודדים חינוך טוב? איזה הן המטרות הבסיסיות אשר אנחנו מנסים להשיג בבתי-הספר שלנו, וכיצד אנחנו יודעים אם השגנו אותם למעשה?

לאחרונה, קבוצת מפקחים של בתי-ספר ניסתה לתת תשובות אחדות לשאלה זו. כפי שהיה צפוי, תשובותיהם לא סטו בהרבה מהתבונה המקובלת, אשר מתרכזת בסידרת גורמים כגון, גודל הכיתות, גובה ההוצאות, סביבה ביתית, וכן הלאה.

מה שנראה שקבוצה זו לא עשתה, אם כי זה מה שכל קהילה תאולץ לעמת במוקדם או במאוחר, הוא להתמודד עם השאלה הבסיסית של מטרות החינוך. ברצוני לעסוק באחדים מההיבטים אשר מעלים יותר סימני שאלה, סימני שאלה אשר מופיעים כאשר שואלים את השאלה הבסיסית זו.

איש לא יחלוק על כך שהתוצר הסופי של חינוכו של הילד צריך להיות, בן-אדם אשר יכול לתפקד כמבוגר יעיל בחברה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מנסים להפוך זאת למציאות  איזושהי.

לפנינו דוגמה לכמה קשה למצוא היגיון בדברים. נניח שהיה לי מטה-קסמים ויכולתי להביא לידי קיום מערכת-חינוך אשר היתה מפיקה, באופן אוטומטי, גאונים מדרגה ראשונה. האם מישהו היה רוצה לשלוח את ילדיו אליה? כמה מאיתנו היינו רוצים שילדינו יהיו ואן-גוך, אחד הציירים המופלאים ביותר, שהיה עד כדי כך מיוסר שסיים את ימיו בהתאבדות במוסד לחולי-נפש? איזה הורה היה רוצה את מוצרט כצאצא, אשר הלחין יצירות בעלות יופי שופע התרגשות אישית עמוקה. כזה שהמוסיקה שלו הלהיבה את העולם במשך מעל מאתיים שנה, אם כי הוא היה לא יוצלח חברתי במידה כזאת שבקושי הכיר רגע של שלווה או של רווחה כלכלית? האם אני או אתה היינו רוצים בן כמו איגנז זמלווייס, הרופא שגילה את החיטוי (אנטיספסיס) ואשר עבודתו הצילה מיליוני אנשים, אם כי הוא היה כל כך מדוכא מהביקורת והלעג שלהם הוא זכה מעמיתיו שלבסוף, בגיל צעיר, הוא איבד את עצמו לדעת? האם היינו רוצים בן כמו סוקרטס, אחד המיסדים של החשיבה הפילוסופית המערבית, אשר נשפט והורשע  למוות על ידי בני-ארצו? או יאנוש קורצ'ק אחד, החדשן-בחינוך הקדוש אשר הצטרף מרצונו לילדים היהודים שהוא לימד, כאשר נרצחו במחנות-הריכוז הנאצים?

שאלות אלו לא מנסות להטות את הכף, ואינן יוצאות דופן. זו הנורמה, לא היוצא מן הכלל, שאנשים באמת יצירתיים זוכים לגינוי חריף מאנשים אחרים בעלי השקפה קונבנציונלית יותר אשר סובבים אותם. גאונים מנהלים חיים קשים כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מותקפים ללא מנוח מקנאה, עויינות, התנגדות, אדישות, ובוז. האם אלה הם סוג החיים אשר אנחנו רוצים עבור ילדינו? או, האם אנחנו מעדיפים שהם יהיו חדגוניים, נטולי צבע, רגילים, סתגלניים, אם כי פחות נתונים לנידוי? אלה הן סוג השאלות שעלינו להשיב עליהן, בטרם אנחנו יוצאים בהילולה של בניית סוגים חדשים של בתי-ספר אשר מפיקים גאונים יצירתיים -- זה בהנחה שידענו כיצד לבנותם!

הבה ונתבונן בבעיה הבאה: הרבה אנרגיה מושקעת, ביחוד על ידי התעשייה הפרטית בארצות הברית, בבנית בתי-ספר אשר מכשירים ילדים לעבודה יעילה במעבדות בעלות מיכשור משוכלל (state-of-the-art environments). הטיעון הוא שכדי להפיק מבוגרים שמסוגלים לתפקד בעולם האולטרה-מודרני שבו אנחנו חיים, עלינו להקיף את הילדים במכשירים אשר משקפים  את הטוב ביותר בטכנולוגיה העכשווית, ולדרוש מהם שיהיו בעלי שליטה בהם בטרם שהם מסיימים את בית-הספר.

תפישה זו היא בעלת משיכה כזו, שחברות רבות קטנות כגדולות שם, באותה מידה כמו סוכנויות ממשלתיות רבות, מזרימות סכומי כסף משמעותיים לתוך בתי-ספר לדוגמה אשר מיישמים אותה. הבעיה עם הגישה הזו היא שאפילו שהינך מקבל את ההנחה שיש לרכז את בתי-הספר שלנו במה שהוא בעיקר הכשרה-מקצועית, עליך להתמודד במוקדם או במאוחר עם העובדה שאין דרך לעשות זאת! למעשה המטרה סותרת את עצמה.

כל הענין עם "המיכשור המשוכלל" הוא בכך שהוא משתנה כל הזמן; אחרת, לביטוי לא הייתה משמעות. אם הטכנולוגיה איננה משתנה במהירות, אז כמעט אין טעם לשים את הדגש בהתפתחויות האחרונות. יותר מכך, קצב השינוי גדל באופן דרמטי לאחרונה. דברים שהיו  מיכשור משוכלל לפני עשר -- או אפילו חמש -- שנים הם מיושנים כבר היום. דבר זה הוא אמת לא רק לגבי עולם המחשבים (איזה חברה היתה מצטיידת במחשבים בנויים בשנת 1968, למשל?) אלא למעשה בכל  התחומים, בשטח היצור -- מטלורגיה, מוצרי פלסטיק, טיפול באשפה, ובכל דבר אחר -- גם בתחום השרותים.

בית-ספר אשר היה מכשיר ילדים בסביבה שהיתה מודרנית לחלוטין ביום שהוא נבנה, הופך למיושן לפני שתלמידי השנה הראשונה הופכים להיות תלמידי השנה האחרונה. לחדש בית-ספר כזה מקצה אל הקצה כל שנה, היה יקר, ואבסורדי.

אין לי תשובה לבעיות אלו, ולאחרות, אשר יורדות אל לב-ליבה של משמעות החינוך. אכן, חוששני שאין תשובה אחת ויחידה. אנשים שונים יעדיפו יעדים שונים עבור ילדיהם, וילדים שונים ירצו יעדים שונים עבור עצמם. אנחנו נצטרך לעבוד קשה לא רק בקביעת מה באמת הן המטרות שלנו. אנחנו נצטרך להיות גם מספיק סובלניים וגמישים כדי לאכסן מגוון רחב של סביבות חינוכיות, אשר תפותחנה על מנת לקדם מגוון רחב של מטרות. 

היי דוד

דברים בסלע.

ועם זאת , רוב האנושות עדיין לא שם .

אכן , בקרוב המציאות תכפה את עצמה על כולנו , אך עדיין המערכות המכונות  " מערכות חינוך " אינן עוסקות בחינוך ( אלא אם כן אפשר לכנות את השפעתן הפוגענית על ילדים/ות ועל נערים / ות  בשם " חינוך רע " ) , אלא עסוקות ב " הוראה " , תהליך די מפגר ובעייתי , עמוס בהנחות מוצא , סטריאוטיפים , ודפוסי התנהלות שאבד עליהם הכלח .

על מנת להכשיר את האינדיבידואל לעתיד מהיר השינויים והמורכב , אכן מרכז הכובד חייב לעבור לטיפוח הצעירים כאינדיבידואלים וכחברים תורמים לחברה  , קודם כל בטיפוח אישיותם הייחודית ובטיפוח סוגי האינטליגנציה המייחדים כל אחד מהם .

הדגש אכן חייב לעבור אל החינוך , אל הטיפוח הרגשי והמנטאלי , אל טיפוח האישיות הערכית והמוסרית , ואל טיפוח תכונות קיימות של סקרנות וחקרנות , למידה עצמית , ויכולת להתמודד עם תחומי ידע חדשים , יכולת שאיננה תלויה בסוג המידע , אלא בגישה נכונה כלפי מידע.

לפני 250 שנה , משיקולים שונים , מערכות החינוך נטשו את החינוך ועברו ל " הוראה "  =  דחיסת ידע .

אולם במבחן הזמן , בתחרות מול כמויות הידע המתחדשות – הקונספט כשל .

היום אין שום סיכוי לדחוס כמויות כה גדולות של ידע נצבר ומתחדש .

אז מה בעצם ההשלכות של הבחירה ההיא , מלפני 250 שנה שלא עודכנה ?

הפסד גם בהוראה וגם בחינוך . " ההוראה " נכשלה , כשהחינוך שהוזנח הפך להיות מושג ערטילאי וחסר משמעות והשלכות ה אי חינוך הן הרסניות לחברה האנושית .

אין ספק שהדגש יחזור הן אל החינוך והן אל טיפוח יכולות אוטו דידקטיות .

אולם כרגע , האנושות עדיין מרוכזת ב"הוראה " ובכישלונה  , ולכן את המהפך אנחנו מתחילים קודם כל בתחום הזה , במעבר מדחיסת ידע ללמידה כיצד להשיג באופן עצמי ועצמאי ידע , כיצד להעריך אותו וכיצד להשתמש בו , וגם זה די בהדרגה .

מבוגרים תמיד היוו עיקר הבעיה בחינוך , באימוץ חידושים , ובהשתחררות מסטריאוטיפים .

אפילו משה גילה זאת לפני 3200 שנה ונקט בפיתרון די אכזרי .

אבל אנחנו מנועים מלנקוט בפיתרון כזה , אז נותר רק לנסות לשכנע , ומצד שני , להניח גם למציאות " לשכנע " בדרכה הלא כל כך נעימה את הנשרכים מאחור והמעקבים , לשנות את דרכיהם או לפרוש .

והמציאות המשתנה במהירות - כנראה הרבה יותר לא פשרנית ולא חומלת .

ככה זה.

ביי

אלי

עידן החינוך החדש

בית הספר הדמוקרטי סאדברי ירושלים כהכנה לחיים

                                                                                    וידאו (13:45)

"בית הספר אינו הכנה לחיים, הוא החיים עצמם" 

                                                   ג'ון דואי  

צטט: shabat shalom 2012-05-22 16:01:00

מהו הבסיס האינפורמטיבי ההכרחי לכל אדם/ילד כדי שיוכל לפעול כלומד עצמאי? האם יש צורך בבסיסים אינפורמטיבים כלשהם כדי "ללכת" בנתיבי האישו"ש?

נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.

בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה. כפי שקורה לעיתים קרובות, הטור נחתם ברמיזה שהפינים יכלו ללמד אותנו דבר או שניים כיצד לתקן את המצב.

אינני חושב שאני היחידי שכבר התעייף מלשמוע כמה שעלינו ללמוד מהסינגפורים, היפנים או הפינים בתחום החינוך. ראשית, מעולם לא ראיתי מחקר רציני משווה את הידע האמתי של המבוגר הסינגפורי, היפני או הפיני הממוצע עם זה של המבוגר הישראלי הממוצע. אין לי מושג מה מחקר כזה היה מגלה, כפי שאיש איננו יודע זאת; עובדה זו, לעצמה, היתה צריכה להביא את האנשים לחשוב, בטרם הם מפצירים בנו לגרום לבתי הספר שלנו להידמות לבתי הספר הסינגפורים, היפנים או הפינים. שנית, השוואות כאלו תמיד משמיטות את הנקודה העיקרית: לאמור, שלחינוך הסינגפורי, היפני והפיני יש מטרות מאד שונות ממטרותיו של החינוך הישראלי. המבוגר הסינגפורי או היפני האידאלי, כפי שנתפס על ידי חברתם, דומה במעט לאידאל של המבוגר הישראלי, כפי שמתארים אותו לעצמם רוב האנשים פה. בטרם נעתיק את בתי הספר של מישהו אחר, מוטב שנהיה לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים להעתיק את התרבות שלהם בכללותה, ואני מאד מסופק אם לרוב הישראלים היה נוח לחיות כפי שהסינגפורים או היפנים חיים. לבסוף, ראוי לציין שביפן, למשל, נמתחת ביקורת גוברת והולכת על בתי הספר שלהם, ומספר גובר והולך של מחנכים יפנים משקיע זמן ומאמץ רבים ללמוד את בתי הספר האמריקאים ולנסות לעצב את בתי הספר היפנים על פי הדגם של בתי ספריהם!

אולם הטיעון העיקרי שלי נוגע עמוק יותר. מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המונטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבאלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כישרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה. 

לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בניסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד, סינגפור, או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

היי דוד

לא נותר לי אלא להסכים לכל מילה

לכל אדם יש משהו בעל ערך לתרום לחברה , ואף אחד לא יכול לקבוע עבורו  מה זה יהיה

ביי

אלי

http://www.youtube.com/watch?v=1k08yxu57NA

http://www.youtube.com/watch?v=VSrAJsWvEIc&feature=related

הנוכל לשכנע בכך את גדעון סער ? 

היי דוד

אני חושש שגדעון סער לא קובע.

בסופו של דבר , הציבור בכללותו , במיוחד ציבור ההורים , הבכירים במשרד החינוך , יחד עם התקשורת - הם שיקבעו.

גדעון סער הוא קודם כל פוליטיקאי , הפועל בהתאם לתגובת הציבור .

כשהציבור אדיש ופסיבי - גדעון סער או תואמי גדעון סער יחליטו עבורו

כשהציבור פעיל , מגיב ומתקומם - גדעון סער או תואמיו יאמצו את הדרישות.

אז נשאלת השאלה - מדוע הציבור אדיש ומקבל את מה שמכתיבים לו ?

סיבה מאוד טריוויאלית - כאשר אדם עונד בפני דילמה רצינית בעיניין שמאוד חשוב לו והוא מתקשה להחליט - הוא נוטה לקבל הכתבות , והחלטותשל אחרים .

נושא החינוך הוא נושא כואב , בעייתי וטעון רגשות .

אז אנשים אומרים - טוב , שמשרד החינוך כבא יחליט , ששר החינוך יחליט . הם מומחים שם לא ? בשביל זה הם מקבלים כסף .אז שיחליטו עבורינו .

על כך אני ממליץ לך לראות את ההרצאה של דן אריאלי , וישלו עוד כמה הרצאות מעניינות

ביי

אלי

http://www.ted.com/talks/dan_ariely_asks_are_we_in_control_of_our_own_decisions.html

וכדאי גם למשל

http://www.ted.com/talks/dan_ariely_on_our_buggy_moral_code.html

http://www.ted.com/talks/dan_ariely_beware_conflicts_of_interest.html

על דן אריאלי ב"הארץ" + קישורים

http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1678811

מי מחליט שבחינות הבגרות הן האורים ותומים של המדינה ושל משרד החינוך -- ההורים ? 

מי קובע את תכנית הלימודים, המדינה ומשרד החינוך -- או ההורים ?

הציבור אדיש ומקבל את מה שמכתיבים לו, כי ברגע שהוא מצביע בקלפי, הוא מוותר והסמכות כבר לא בידו ....ומחאות לא תמיד עוזרות. 

צטט: זכויות הפרט 2012-05-26 23:10:44

צטט: shabat shalom 2012-05-22 16:01:00

מהו הבסיס האינפורמטיבי ההכרחי לכל אדם/ילד כדי שיוכל לפעול כלומד עצמאי? האם יש צורך בבסיסים אינפורמטיבים כלשהם כדי "ללכת" בנתיבי האישו"ש?

 

 

נחוצים לנו פחות אחידות -- פחות הומוגניות -- והרבה יותר גיוון בבתי הספר שלנו.

 

בעל טור בעיתון ביכה לאחרונה את חוסר הידע המדעי אשר קיים אצל המבוגר הישראלי הממוצע, חוסר ידע שבא כנראה כתוצאה מהמצב הירוד באופן תהומי של החינוך במדינה. כפי שקורה לעיתים קרובות, הטור נחתם ברמיזה שהפינים יכלו ללמד אותנו דבר או שניים כיצד לתקן את המצב.

 

אינני חושב שאני היחידי שכבר התעייף מלשמוע כמה שעלינו ללמוד מהסינגפורים, היפנים או הפינים בתחום החינוך. ראשית, מעולם לא ראיתי מחקר רציני משווה את הידע האמתי של המבוגר הסינגפורי, היפני או הפיני הממוצע עם זה של המבוגר הישראלי הממוצע. אין לי מושג מה מחקר כזה היה מגלה, כפי שאיש איננו יודע זאת; עובדה זו, לעצמה, היתה צריכה להביא את האנשים לחשוב, בטרם הם מפצירים בנו לגרום לבתי הספר שלנו להידמות לבתי הספר הסינגפורים, היפנים או הפינים. שנית, השוואות כאלו תמיד משמיטות את הנקודה העיקרית: לאמור, שלחינוך הסינגפורי, היפני והפיני יש מטרות מאד שונות ממטרותיו של החינוך הישראלי. המבוגר הסינגפורי או היפני האידאלי, כפי שנתפס על ידי חברתם, דומה במעט לאידאל של המבוגר הישראלי, כפי שמתארים אותו לעצמם רוב האנשים פה. בטרם נעתיק את בתי הספר של מישהו אחר, מוטב שנהיה לגמרי בטוחים שאנחנו רוצים להעתיק את התרבות שלהם בכללותה, ואני מאד מסופק אם לרוב הישראלים היה נוח לחיות כפי שהסינגפורים או היפנים חיים. לבסוף, ראוי לציין שביפן, למשל, נמתחת ביקורת גוברת והולכת על בתי הספר שלהם, ומספר גובר והולך של מחנכים יפנים משקיע זמן ומאמץ רבים ללמוד את בתי הספר האמריקאים ולנסות לעצב את בתי הספר היפנים על פי הדגם של בתי ספריהם!

 

אולם הטיעון העיקרי שלי נוגע עמוק יותר. מדוע שמישהו יחשוב כי חשוב למבוגר הישראלי הממוצע לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים? היכן מסתיימת צורה זו של נכונות למלא רצון אחרים? האם מבוגר חייב להיות בקיא בכלכלה ובכספים, כדי שכל אחד יתמצא בתיאורית הכספים (התאוריה המונטרית), מימון החוב, בנקאות וכספים, יצירת הון פרטי וציבורי, וכד'? האם על כל אחד ואחד מאיתנו להבין את התאוריה של מוליכי העל, אלקטרוניקה, בנייה ותחזוקת מחשבים? האם זה חשוב לכל מבוגר להיות מומחה בכימיה אורגנית, בביוכימיה, בכימיה הפיזיקלית של החומרים הרדיואקטיביים,  בתיאורית הפטרוכימיה? האם על כולנו להיות מסוגלים למצוא את דרכנו במבוך של נושאי המזרח התיכון, הפוליטיקה של האזור הבאלטי, של הלאומנויות האירואסיטיות, של תולדות השבטים האפריקניים? כל אחד מהנושאים האלה, ובפירוש מאות נושאים נוספים, משחקים תפקיד מפתח בהתפתחותה של החברה המודרנית, במדינתנו ובכל העולם כולו. לדרוש מכל אדם שיהיה בעל ידע, ואפילו התחלתי, בכל הנושאים כולם, פירושו לגבור על היכולת האינטלקטואלית של אחד כמו אריסטוטלס, או אחד כמו ניוטון, או כל אחד מ"אנשי (או נשות) הרנאסנס" הדגולים הידועים.

 

אנשים אשר מסנגרים על ההנחה, על התיזה, כי בחברה כמו שלנו, חברה דמוקרטית, על כל אדם מבוגר להיות בעל ידע המתאים לביצוע העבודה, במגוון רחב של נושאים, אינם מבינים כיצד תרבות דמוקרטית מודרנית ונעלה פועלת. במרכז הכל נמצאת מערכת אחסון המידע שלנו, מציאת והבאת המידע, והפצתו, אשר מאפשרת לנו לצבור כמות עצומה -- למעשה אין סופית -- של ידע, של חשיבה יצירתית, ושל נסיון אנושי, ולהשתמש בה באופן יעיל. הגורם הראשון שהוא מפתח בתהליך זה הוא תוצר העבודה של כל יחיד בתרבות, כאשר הוא או היא עמלים בגן הקסום והמיוחד של הנפש. כל אחד מאיתנו, ללא יוצא מן הכלל, יכול לתרום את התרומה היחודית שלו להתפתחות המדינה והתרבות האנושית. מה שמערכות המידע המודרניות עושות, הוא לאפשר לנו להתמחות ולהיות יצירתיים בשטח ההתעניינות המסוים שלנו, ועדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות,  שהן זמינות לכל בחברה המסויים שלנו, עדיין להיות מסוגלים לפנות אל כל הידע האנושי כאשר הוא נחוץ לנו. התרבות מתקדמת על ידי צבירת כמויות מדהימות של יצירות יחידניות ומקוריות, שהן זמינות לכל בחברה באמצעותה של רשת התקשורת. למעשה, ככל שכל אחד מאיתנו כפרט ישקיע יותר אנרגיה בפיתוחם של כישרונותיו הייחודיים, כך גדולים יותר הסיכויים שהמדינה והעולם ייצאו נשכרים מהאנרגיה היצירתית שלנו. הדבר האחרון בעולם שאנחנו רוצים לעשותו הוא לעמוד בדרכה של ההתמחות היחידנית, או להגביל את היצירתיות האישית על ידי העמדתה בפני איזשהו תהליך כללי ואחיד של הומוגניזציה. 

 

לכל אדם, לרבות ילד, אשר אי-פעם הכרתי, יש שטח התעניינות יחודי לו, משהו שהוא או היא באמת טובים בו. זה הניצוץ המיוחד הזה אשר קיים אצל כל בן אדם העושה אותו למעניין, ומביא אותנו לרצות לחפש את חוכמתו ועצתו. אינני רוצה לחיות בחברה בה אנשים יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה, בה המבוגרים הורסים את השנים הראשונות של חיי ילדיהם בניסיונם -- שהוא תמיד בלתי מוצלח, אפילו בפינלנד, סינגפור, או ביפן!! -- לתחוב כמות בסיסית גדולה של ידע משותף לתוך כל אחד ואחד מהם, ויוצרים מבוגרים צייתנים, נוחים ואחידים, שכולם מסוגלים, למשל, לדעת כיצד פועלים מכשירים חשמליים. הקיפו אותי בבקשה, במקום זאת, באמנים גדולים, בלי להתחשב באם הם יודעים להפעיל מחרטה או לאו; במכונאים בעלי כושר המצאתי, ללא כל קשר אם הם יודעים כימיה; במדענים מבריקים, אפילו באלה שאינם קוראים שירה; בחוואים יצרניים, ללא כל קשר אם הם מתמטיקאים באם לאו. הבה ונציב לעצמנו כמטרה להפיק אומה של יזמים יוצאי דופן של המוח ושל הנפש, הניתנים למדידה לא על ידי איזשהו מבחן סטנדרטי של ידע אחיד, אלא על ידי הדרגה שבה כל אחד מאיתנו מסוגל לתרום תרומה מקורית קטנה כלשהי לקידום המדינה והתרבות האנושית.

 

 

 אני לא רואה קשר בין פלוראליזם חינוכי/השכלתי לבין הצורך בבניית בסיס אינפורמטיבי כדי שהילד יוכל לעמוד עליו כדי להביט/להבין את סביבתו. ההבנה הזו יכולה להיות מגוונת ונעשית באמצעות תחומי ידע שוני - אבל הבסיס האינפורמטיבי חייב להיות מונח קודם כל.

הרבה מורדים ומחדשים בחברה האנושית צצו עם אותה פלאטפורמה שהניחו בהם החכמים העתיקים ואחר כך (כאמור) הם מרדו בפלאטפורמה הזו.

וידע הוא דיסציפלינה מסודרת שצריך להכיר אותה כדי לבנות ממנה  משהו חדש.

זו דרכה של התרבות האנושית מתחילתה. אין סתירה בין "הפקת יזמים" לבין הצורך בהנחתידע בסיסי...