בזמננו  העולם נמצא במין התפתחות לא ברורה, התפתחות של יציאה משליטה לחוסר שליטה. מעין מצב של חוסר סדר כללי מאוד מיוחד, מפני שהוא רב גווני. כל המערכות הקימות נמצאות תחת איום כזה או אחר. זה פעם ראשונה בהיסטוריה שזה קורה, וגם חשוב להבין שכל המשברים איתם התמודדנו בעבר גבו מחיר רב מצידנו. ולכן מאוד צודקת הגישה הכללית ששגורה היום בקרב מומחים ועד לפשוטי העם, שצריך לשנות ערכים. מסוג המשוואות שהבעיה והפתרון נמצאים יחד, מה שמקשה מעט על תפיסה מבוקרת ויעילה ככל האפשר.

ממה נובעים ערכים?

שאלה טובה אם כי לא ממש ברור לאן היא הולכת ממש. אבל אם ננסה לבחון את הנסיון המצטבר שלנו אז נראה שנוכל לאחוז בקצה חוט. העניין הוא שערכים הוא פועל יוצא של הערכה, יתר על כן, כל דבר אחר בחיינו מושתת על הערכה. עד כמה אני מעריך את מה שממולי, במידת ההערכה כך אני מעריך את מה שקיבלתי, ולהיפך כלפי הנתינה, כלומר אני מודד את מידת הנתינה לפי כמה אני מעריך את מה שממולי. מערכת יחסים מאוד ברורה ולא מסובכת שעונה על הצרכים הנוכחיים החיצוניים-חברה, והפנימיים-אישיים.

לכן, מה עלינו לעשות? שני דברים ששואפים למקום אחד :

א.      העלאת רמת המודעות הכללית.

ב.      הגברת האמפתיה החברתית כללית.

זה כבר ברור לכולם שהערכים הנוכחיים חייבים להשתנות, על זה כולם כבר מסכימים, אבל כאן אנחנו חייבים לצמצמם את הפערים של ההליכה המשותפת. הדאגה העיקרית עוד לפני שאנחנו מגיעים לערכים וקידמה חברתית חדשה, זה לעצור את הפירוד. המצב הנוכחי כבר אינו מתאים לבנייה של כלום, אלא בעיקר של הריסה של כל מה שכבר קיים. ולא כדאי להתעלם ולתת לשעון החול לפועל מאליו ולחכות לניסים. לכן עלינו למהר יוזמות והתחדשות מצידנו, ולא לחכות למה שהטבע, גם הכללי וגם האנושי, יכפה עלינו.

התחדשות ויוזמה היו עד היום מנת חלקם של מעטים, יחידי סגולה, וזה עוד אחד הדברים שעומדים להשתנות, כי מהיום ככל הנראה השנוי יתחיל מלמטה. ממה שנקרא עם. לכן עלינו למהר להבין את הפרט החשוב הזה, ולהתחיל לשנות הרגלים ישנים גם אם הם התפתחו לאורך כל ההיסטוריה, צריכים לסגל חשיבה וידע חדשים לכל האזרחים. שהכלל הוא המערכת הנכונה שעלינו להכיר ולדעת איך דרכה אנחנו מנהלים את פרויקט החיים שלנו ביחד.

כל זה, כמו זריעת ערכים חדשים הוא כמו שאמרנו לעיל , פועל יוצא של חינוך על פי אמות מידה וידע חדשים, וניהול מבורר ומבוקר של מבנים חברתיים בעתיד משותף. וכל זה נגזר מכל מה שמסתמן כרגע בעולם ולא מאבחנות שרירותיות לפי נטיות ליבי. כל הסימנים שמתגלים בעולם הם מעידים שאנחנו קשורים, ושהעולם גלובלי, וככל שנמהר לממש את יתרון ההתחדשות בעצמנו הוא יקצר את יריעת הסבל והיסורים .

זריעת ערכים חדשים פועל יוצא של החופש: חופש בחירה וחופש לימוד

"אתיקה" (ערכים) היא שיעור אשר ניסיון החיים מלמד.   

ההצעה, שיש ללמד מוסר (ערכים) בבתי-הספר הממלכתיים שלנו, נדונה בעצמה מעל דפי העיתונות במיוחד מאז שמתפרסמות ידיעות על האלימות במדינה -- אלימות בבית, אלימות בבית-הספר, בסביבה ובחברה. לצערנו, סוגיות מורכבות אחדות התבלבלו בוויכוח זה.

ראשית כל, חשוב להבין שבתי-הספר שלנו כפי שהם בנויים כיום אכן מלמדים את התלמידים מגוון שלם של ערכים, והם כלולים בדפוס התנהגות מוגדר היטב. האינדוקטרינציה היא גלויה, והמעקב ממצה. למעשה, רבות נכתב בימים אלה על הנושא, לרוב בצורה ביקורתית.

למשל, בתי-ספר מלמדים את הערך של ציות לסמכות, ציות מוחלט וללא עוררין. הם מטיפים להתאמה ולהסתגלות (לקונפורמיות), ותומכים בזאת על ידי סוללה מדהימה של מבחנים סטנדרטיים, אשר ניתנים כמעט בכל בתי-הספר בארץ, לילדים מכל הגילים. הם מטביעים באופן שאינו ניתן למחיקה את הערך של תחרותיות הורסת, ואת הגישה הנלווית לו ש"חבר'ה בעלי מרפקים חלשים מסיימים אחרונים". הם לועגים ומבטלים את ערכי האינדיבידואליות, החופש, הסובלנות, והשוויון.

אני יכול לשמוע את מקהלת ההתנגדויות של מחנכים ממערכת החינוך הציבורית, אשר זועקים שאין לי מושג מה באמת קורה, וכד', וכד'. אולם קוראי מסה זו, ילדים ומבוגרים, יודעים שמה שאני אומר הוא נכון, ואם אני חוטא במשהו, הוא בכך שאני נוקט בלשון המעטה. וזה מה שהיה לומר לאחד מנציגי החינוך הציבורי הטובים ביותר בארצות הברית, ג'ון גטו (John Gatto), מורה-השנה של ניו-יורק בשנת 1991, בנאום חשוב שהוא נשא בפני קהל: "האמת היא שבתי-הספר אינם מלמדים למעשה דבר מלבד כיצד לציית להוראות".

כמובן, מה שהמבקרים ממליצים למעשה היא הוראת ערכת ערכים שונה, שהיא יותר לטעמם. מזכירים כדוגמאות, את הוראת המסורת היהודית או הוראת המוסר של קוהלברג; למבקרים אחרים, יש עדיפויות אחרות. קשה למתוח ביקורת על כל אחת מהבחירות הללו, אולם הנקודה העיקרית היא שעצם הרעיון "להורות" לילדים בבית-הספר, על פי ערכת ערכים כלשהי, הוא נטול-בסיס. האנשים אינם לומדים ערכים על ידי הוראה בכיתות. במקרה הטוב, הילדים רואים הוראה כזו כמשעממת וכבלתי שייכת; במקרה הגרוע, הם מתייחסים אליה כאל הטפה מעוררת דחייה.

שיטת החינוך של היפנים למשל, היא הוכחה לכך. נכון ששיעורי מוסר הם חלק בלתי נפרד מהחינוך היפני, עם זאת, אנחנו תמהים על יעילותם. אכן, התנהגותם של היפנים במחצית הראשונה של המאה הזאת, במשך כל מלחמת העולם השנייה, לא הייתה מביאה איש להצביע עליהם כדגמים להתנהגות מוסרית. גם היום אינני כל כך בטוח שהייתי עושה זאת. אגב, המדינה השנייה אשר זכורה כמצטיינת במשך זמן רב, מעל מאה שנה, בהוראת הפילוסופיה והאתיקה הייתה גרמניה. ואין צורך להרחיב את הדיבור.

דבר המביא אותי לנקודה השלישית והעיקרית: אנתרופולוגים ופילוסופים הבחינו זה זמן מה שהאופן בו מועברים ערכי מוסר לילדים הוא דרך הפעילות היומיומית, על ידי דגמים בעלי תפקיד של מבוגר ועל ידי הילדים. זו הסיבה מדוע המשפחה היא מוקד החינוך המוסרי: ילדים חשופים בקביעות להתנהגות של הוריהם ושל אחיהם ואחיותיהם, וקולטים, על ידי חיקוי ועל ידי התהליך של בנית מושגים, את המסגרת המוסרית שביסוד המעשים של "מוריהם". ובמסגרת הבית, ילדים מעורבים בקביעות במעשים אשר הם ומשפחותיהם מעריכים במונחים מוסריים.

החינוך המוסרי שייך לבית. כמובן שהוא שייך לשם, אולם האם זה מוציא אותו מרשות בית-הספר ?

זה בוודאי אינו מוציא את החינוך המוסרי מרשות בית-הספר !!

הדרך היחידה שבה בתי-הספר יכולים להפוך לספקים משמעותיים של ערכים מוסריים היא במידה והם יעניקו לתלמידים ולמבוגרים ניסיונות חיים-אמתיים אשר נושאים עימם משמעות מוסרית. ניסיונות כאלה נעדרים באופן בולט מהשגרה היומיומית של בתי-הספר הציבוריים כיום. ניסיונות אלה כוללים, למשל, תלמידים אשר במסגרת בית-הספר, בוחרים בעניינים שהם בעלי חשיבות עבורם; בחירות כגון, כיצד לחנך את עצמם להיות מבוגרים פוריים. הם כוללים תלמידים אשר מפעילים שיפוט בנושאים בעלי השלכות כגון, כללי בית-הספר או משמעת. יכולתי להמשיך ולהאריך במתן דוגמאות, אולם העניין הוא פשוט, ונחוצים מעט הסברים: כדי ללמד תלמידים מוסר, חייב שתהיינה להם הזדמנויות לבחור בין נתיבי פעולה אלטרנטיביים שהם בעלי משקל מוסרי שונה, וחובה שיורשה להם להעריך ולדון בתוצאותיהן של בחירות אלו.

בתי-הספר יפתחו את ערכי הסובלנות וכבוד האדם, את המודעות העצמית ואת האחריות של התלמידים, ויהפכו למעורבים בהוראת המוסר כאשר יהפכו לקהילות של אנשים אשר מכבדים באופן מלא והדדי את זכותם של האחרים לבחור. פירוש הדבר, שגם למורים וגם לתלמידים יינתן ייפוי-כוח במידה כזאת שעד כה מחנכים מקצועיים לא חשבו עליו. עד אשר יינתן ייפוי-כוח כזה, הערכים שבתי-ספר מלמדים, ימשיכו להיות בעימות חריף עם אלה שרוב הַרֶפוֹרְמָטוֹרִים היו רוצים לראותם נלמדים על ידי הנוער בחברה יהודית ודמוקרטית.