בעבר זה עוד היה אפשרי מפני שהיינו יותר קרובים לטבע, ועדיין ישנם מספר שבטים בודדים בעולם שלא נחשפו לציווליזציה. האחרון שבהם נמצא בברזיל. אבל כל היתר שהמשיכו להתפתח לפי אמות המידה של הקידמה הנוכחית מוכחים את ההיפך. ככל שרמת החומר השתפרה לרבות השנויים הטכנולוגים תעשייתים וכלכליים, כך התרחקנו מהטבע עד שהיום אנחנו פוגעים בו בכל פרמטר אפשרי, בעל כורחנו. נוצר פער גדול מאוד בימינו בין המצוי לרצוי. אם פעם הטבע השלים את כל צרכנו מתוך שהיינו פועלים איתו בהרמוניה, אז היום כבר איבדנו את זה, לטוב ולרע.

לכן עלינו להתחיל לבחון את ערכי החינוך בזוית ראיה חדשה כלפי עצמנו וכלפי העולם כולו. כי לא נוכל להמשיך לנהל את חיינו, את המובחר שביצורים- האדם, תחת מערכת חינוך כל כך בנאלית ולצפות שהקידמה תפרוץ מאליה. התפרצות השאיפה להתרחבות התודעה שנחשפנו אליה בשנה האחרונה היא בממדים הגדולים ביותר שידענו מאז שחר ההיסטוריה. אבל עדיין היא לא ברמה שאפשר כבר לחולל איתה שינויים. לכן צריך לזרז את התהליך החינוכי דרך סדר פעולות הדרגתי,  שיבנו לנו חינוך חדש שיתחיל מנקודה ועד שיקיף את כל העולם. איך לנהל חיים תקינים ומאושרים עבורי ועבור החברה ממנה אני ניזון.

זה שאנחנו מגיבים במין שויון נפשי לאסירים שחיתות ותלמידים מורדים, רק מעיד על חוסר יכולת להתמודד עם זה בכלים הנוכחיים. וכל רגע שעובר מבלי לנסות לשנות את הפרדיגמה מיסודה, מהשורש, מועדת לכשלון מראש. חינוך עיצב את האנושות של היום על שלל השגיה הבלתי מבוטלים, אבל חומרים בעיקרם. כולל סדרי ערים, סדרי מדינות, סדרי עולם, כולם היו סביב רמת החומר הטכנולוגיה והלוגסטיקה. לכן ברור וחבל לנסות לחשוב אחרת, שאלו הם לא הפרמטרים שמקבילים למשוואה של בניית האדם בעל ההכרה והתודעה המתחדשת.

אנחנו נמצאים בהתפוררות של כל המערכות הקיימות, מי יותר מי פחות, אבל בעקרון החדלות ניכרת בכל תחומי חיינו לרבות הטבע וההכדור שלנו. נראה לי שאת הקערה לא ניתן להפוך על פיה כמו שהתרגלנו עד כה. אלא אם כן נשכיל להבין את המצב בו אנו נמצאים, ממה הוא מורכב ומה נדרש מאיתנו, ובמה הוא שונה מהעבר. רק חשיבה מבוקרת בהבנת יחסי הגומלין של הטבע הכולל והטבע האנושי, תאפשר לנו להבין את צעדנו בהווה והעתיד הקרוב, בעולם.

אין לי בעיה עם שום מערכת כשלעצמה, לא משרד החינוך, לא המורים, לא ההורים, ולא שכר המורים. כל אלו הם תוצאות ולא סיבה למה שאנחנו מרגישים וחוים היום, ורק אם נרצה באמת לשנות את זה אז היסוד הכללי שיגשר מעל כל הפערים האלו יהיה החינוך. לא נראה לי שקיים משהו אחר או שנמציא כלי נוסף, חדש, מעבר למה שנקרא חינוך, אלא עלינו להמשיך לפתח את החינוך של אתמול לפי הצרכים של היום, כלומר להרים את ההכרה והתודעה של האדם, לבנות בו את הכלים שיאפשרו לו להשתחרר מכבלי עצמו המגבילים, אך ורק על ידי חינוך שיתממש בחברה. מה שנקרא חינוך חברתי.

החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !   

בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסאלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

-----------------
* ראו: דו"ח ועדת הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

מדוע ללכת לבית הספר?    

לאנשים אשר אוהבים לחשוב בעצמם על השאלות החשובות בחיים מראשיתן ועד סופן, בית-הספר עליו אני מדבר עומד כקורא תיגר לתשובות המקובלות.

היסודות החברתיים 

לפני זמן מה הפך להיות אפנתי לבקש מבתי-הספר שלנו לדאוג לאיקלום החברתי של התלמידים. תלמדו אותם להסתדר. תשחררו את החברה שלנו מאנשים בלתי מתאימים ובלתי מסוגלים מבחינה חברתית על ידי כריתתה של הבעיה בניצניה, בבית-הספר. שאפתני? אולי. אולם, כמה רבים הם האנשים אשר נאבקו עם הדיווחים של בית-הספר על התאמתם והסתגלותם או חוסר התאמתם וחוסר הסתגלותם החברתית שלהם עצמם או של ילדיהם!  מוזר, הלא כן, כמה קשות אנשים דופקים לעתים את מה שהם עושים? אני מתכוון, לנסות שהאנשים יהיו חברתיים זה מספיק קשה;  אולם נראה שבתי-הספר באופן כמעט שיטתי יצרו דרכים להכשיל מטרה זו.

קחו הפרדה גילית, לשם ההתחלה. איזה גאון הביט סביבו והעלה את הרעיון שלהפריד אנשים באופן חד לפי גילים הוא דבר בעל משמעות? האם הפרדה כזאת קיימת באופן טבעי היכן שהוא? בתעשייה, האם כל הפועלים בני ה-21 שנים עובדים בנפרד מבני ה-20 או מבני ה-23 שנים? בעסקים, האם ישנם חדרים נפרדים למנהלים בני 30 ולמנהלים בני 31 שנים? האם בני שנתיים מתבדלים מבני שנה ומבני שלש שנים במגרשי המשחקים? היכן, היכן עלי האדמות נברא הרעיון הזה? האם יש דבר המזיק יותר מבחינה חברתית מלהפריד ילדים לפי שנתונים במשך ארבע עשרה -- לעתים שמונה עשרה -- שנה?

או קחו את ההפרדה לעתים תכופות לפי מין, אפילו בבתי-הספר של החינוך המעורב (בנים-בנות), למגוון פעילויות. או הפער העצום בין ילדים ומבוגרים (האם הבחנתם פעם כמה אוניברסלי הוא עבור ילדים שלא להביט על המבוגרים בעיניים?).

וכעת הבה נציץ במצב החברתי אשר נוצר עבור ילדים בתוך קבוצת הגיל שלהם עצמם. אם בתי-הספר עושים לכמעט בלתי אפשרי לבן ה-12 שנה ליצור קשר באופן נורמלי ואנושי עם בני ה-11 שנה, בני ה-13 שנה, עם מבוגרים, וכד', מה בקשר לבני ה-12 שנה האחרים?

אין לנו מזל כזה. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא -- תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של הארגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה -- וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, אטי, נמוך, מכוער.

אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. 

בחזרה לדברים הבסיסיים.

בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיג אותם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בין-אישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית -- כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט.

בעולם המציאות, ובבית הספר סדברי ואלי, שהוא בית-ספר עבור עולם המציאות. 

אולי מיצינו את יכולת הידע וההתפתחות ואולי מעמיסים יותר מידי דרישות על החברה הדורשות יותר מידי תהליכים שמצריכים ציות כמו לימודים... הציות והדרישות האלה לציות ציות כדי להעביר אותנו תהליכים שלא הילדים בחרו בהם מכניסים אותנו למילכוד מישום שאלה שלא הצליחו לציית זה בעיקר באשמת החינוך התובעני בגלל הקידמה של היום... יש כדורים פסיכיאטרים כדי למנוע את ההתאבדויות או כדי לגרום להם פשות לקרות יותר מהר כדי לחסל את החלשים בחברה אבל זה לא ממש משנה את העובדה שזו הסיבה לאנחנו מגיבים במין שויון נפשי לאסירים שחיתות ותלמידים מורדים... כי הם מורדים באשמתנו בחוסר היכולת שלהם לציית כי הם באמת לא מסוגלים לציית לכל הדרישות הענקיות האלה ולהשאר שפויים בכל תהליך ההתעללות שמנסים לגרום להם לציית למשהו שהם לא מסוגלים לעשות כדי להעביר אותם תהליך שהם כן יהיו מסוגלים לעשות משהו... ואז הם נושרים פסיכים... בגלל מי שהעביר אותם את התהליך הזה בכפיה... המישהו הזה הוא משרד החינוך... הוא הסמכות שאישרה את הדבר הזה