במקום להיות ענייניים נראה לי שכולם כאן מתעסקים במניעים רגשיים וכבר סתמו את הגולל על הזוגיות הזו, ורק בתחושה שלי יש כאן סוג של התממות, רובנו כאן עברנו גירושין כך שיש צלקות ופחדים כלכליים לאור מה שעברנו בנושא, אז בהחלט דרושה זהירות ולא ממקום של של חוסר אהבה או מוכנות, אלא מכיוון שזוגיות עם חיים משותפים היא גם עסק כלכלי ואי אפשר לנתק את העובדה הזו ,כולל לקיחה מראש את האפשרות של מה יקרה אם וכאשר נפרדים במיוחד כשמדובר על זוג בעל רכוש ודירה/ות, שמה לעשות, היא ההוצאה הכי יקרה ומשמעותית שיש כאן בישראל.
במקרה של אנשים בעלי רכוש, הסכם ממון הוא בבחינת MUST (אנג'ל - זה פותר לך את עניין האפשרות של אחד מבני הזוג לדרוש חלק מהדירה של השני).
אם אני הייתי עוברת לגור עם בן זוג בדירתו הייתי בהחלט משלמת את חלקי כאילו שכרתי איתו דירה, וזה לא עבורו, אלא עבורי, כי ההגינות שלי חשובה לי בעיני עצמי, הוא לא חייב לי כלום.
אני אחרונת המתחשבנות לכן העדפתי לוותר על רכוש של 20 שנה ויצאתי מהגירושין שלי כמעט בלי כלום, אך עם זאת חשובה לי מאוד תחושת ההוגנות, רובנו עובדים קשה ומפרנסים בכבוד את עצמנו, אין לנו חובה לפרנס מישהו אחר, בזוגיות שנייה עם או ללא ילדים כל אחד בא כחטיבה כלכלית בפני עצמו.
נילי, לנוחיות יש מחיר, אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, שכירות של דירה שלישית אין ספק שהייתה הכי נוחה לשיתוף סימטרי פחות או יותר בכספים וגם פותרת את תחושת "אורח" של אדם בדירתו של השני, אבל היות וזו לא אפשרות במקרה הנוכחי, יש לפתוח את הדברים אחד מול השני ולראות כיצד אפשר למצוא את עמק השווה מבחינה כלכלית כך ששני הצדדים ירגישו שווים ובנוח שכלל ההוצאות המשותפות מתחלקות בין שניהם כאילו מדובר על שכירת דירה שלישית.
בהצלחה לחברתך ולבן זוגה בחיים המשותפים:-)
/null/text_64k_1#